רק אחרי שהרפסודה הפליגה, הבינו המחלצים ששכחו תינוקת מאחור

ילדי חניתה פונו מהקיבוץ במלחמת העצמאות לחיפה במסע ימי מפרך. אחת הילדות תיארה: "כל כך חשוך וקר לי, אני מחליקה לכיוון הים והחושך "

בצילום למעלה : 

רותי (במרכז) וילדי חניתה. "התרחשה שם דרמה אדירה", תיארה ההיסטוריונית נורית כהן לוינובסקי צילום: מהאלבום המשפחתי

מאת: עופר אדרת 

רותי יצחקי, סבתא בת 82 מקיבוץ חניתה, היתה בת שבע כשקמה המדינה. את חגיגות הכרזת העצמאות, ב–14 במאי 1948, היא זוכרת היטב גם ממרחק של 75 שנים. "אמרו שצריך לרקוד הורה. היינו ילדים טובים, אז רקדנו. אני מוכרחה להגיד שלא ידענו למה אנחנו רוקדים", סיפרה החודש. ריקוד ההורה של רותי וכ–30 מחבריה הילדים היה חריג. הוא נערך על חוף הים בנהריה, לשם פונו מהקיבוץ ההררי בכלי רכב משוריינים. בהמשך נאספו בידי רפסודה, שהשיטה אותם למקום מבטחים בחיפה, הרחק מההפגזות. "הם נגררו למעגלי ההורה כשהם לא מבינים עד הסוף מה קורה שם. התרחשה שם אחר כך דרמה אדירה. זה היה סיפור יוצא דופן ומאוד מאוד מיוחד", תיארה ההיסטוריונית ד"ר נורית כהן לוינובסקי.

במשך עשרות שנים הסיפור הזה נותר כמיתוס מקומי מכונן בקיבוץ המרוחק בגליל המערבי, על גבול לבנון. לפני עשור הוא תואר בקצרה בעבודת הדוקטורט של כהן לוינובסקי, שעובדה לספר בשם "פליטים יהודים במלחמת העצמאות" (עם עובד). כעת נעשה ניסיון להנחיל אותו גם לציבור הרחב בספר הילדים "סבא מספר בלי להגזים: הרפתקה בליל העצמאות" (כנרת).

הם נסעו בדרכים עוקפות ומסוכנות. בדרך חלפו על פני הכפר הערבי אל־בָּסָה, שנכבש באותו היום בידי צה"ל. "הכפר היה מרוקן מהתושבים. ראינו אותם בורחים. היו שם חיילים שלנו, שהניפו דגל ישראל. פתחו לנו את החלון של המשוריין, כדי שנראה את הרגע הגדול הזה", תיארה רותי. שרידי הכפר נמצאים היום במועצה המקומית שלומי. בהמשך עברו המשוריינים דרך הכפר הערבי א־זיב, ששרידיו נמצאים היום בגן הלאומי אכזיב. "השכיבו אותנו על הרצפה כי היו יריות", סיפרה רותי. "ישבתי בין הנהג למפקד המשוריין. כשהגענו לא־זיב ראיתי חייל מחניתה. זיהיתי אותו והתרוממתי לומר לו שלום, אבל המפקד 'שתל' אותי למטה", סיפר רן אמיתי, בן 82, שהיה אז בן שבע גם הוא.

לבסוף הגיעו בשלום לנהריה. "ישבנו על החוף וחיכינו, בלי לדעת למה אנחנו מחכים", תיארה רותי. במקביל, בתל אביב, הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. הילדים מקיבוץ חניתה לא ידעו על כך, אבל פצחו בריקוד ההורה כפי שהתבקשו.

אלוף משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי שכבשה את הגליל המערבי, ביקר את הילדים על החוף. "לצדם היו פזורים בערבוביה צעצועים, מיטות קטנות, חיתולים, שמיכות, בגדים ובקבוקי חלב. היתה קדרות על הכל והלב נצבט", תיאר. "עם הרגשת הסיפוק על הפעולה שהצליחה ועל הבאת הילדים למקום מבטחים, נוכח סערת קרבות מתרגשת, היה במראה זה על חופו של ים גם כדי לדכדך, כי טעם פליטים וגלות היה נישא בחלל האוויר",

בהמשך הגיעה הרפסודה שאספה אותם מהחוף בנהריה אל החוף בחיפה, כדי שלא ייאלצו לנסוע בכבישים המסוכנים. זו היתה רפסודה גדולה עליה הועמסו ציוד רב וכ–120 איש, כולל 30 הילדים, אמהות מיניקות, מטפלות מהקיבוץ ועוד. "אף אחד מאיתנו לא ידע לשחות. החזקתי את אחי הקטן אמנון ביד, כי היה ברור לי שאני צריכה לשמור עליו. הושיבו אותנו על ערימת שקים ברפסודה והיא החלה לשוט", סיפרה רותי. "עד היום אני סוחב טראומה. אני לא רגוע כשאני ליד הים", סיפר אמנון ברנהרדט, שהיה אז בן שנתיים והיום הוא בן 77.

לכתבה המלאה של עופר אדרת  : רק אחרי שהרפסודה הפליגה, הבינו המחלצים ששכחו תינוקת מאחור

בצילום : פינוי ילדי קיבוץ מצובה במלחמת העצמאות. הילדים נלקחו ברכבים משוריינים לחוף נהריה ומשם ברפסודות לחיפהצילום: אלבום פרטי