ami
תקציר
בתחילת 1965, מונה יוסי יפה למג"ד הראשון של גדוד 66. כמפקד הגדוד לחם במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים, בבית הספר לשוטרים, בגבעת התחמושת ובהר הצופים. במלחמת ההתשה לחם במוצבי התעלה, ובמלחמת יום הכיפורים בקרב העיר סואץ.
יפה גר במשך כל חייו במושב, ושילב פעילות ביטחונית-התיישבותית עם עבודה חינוכית-ציונית. במשך שנים רבות פעל במסגרת חטיבת בני המושבים, בתחילה כרכז מפעלים ולאחר מכן כמרכז החטיבה. בתחילת 1977 חזר לשירות קבע בצה"ל כסגן מפקד עוצבת חצי האש. הוא נהרג במהלך אימון ההקמה, כאשר עלה רכבו על מוקש ב-28 בפברואר 1977 באזור ניצנה שבנגב.
היה נשוי לרינה, ואב לארבעה ילדים. בנו יורם יפה הוא קצין במילואים בדרגת אל"ם, שימש מפקד גדס"ר נח"ל ומפקד מפקדת כוחות האוויר המיוחדים.
סיפור חייו
יוסי יפה בן דב ואסתר. נולד ביום כ"ג באייר תרצ"ה (26.6.1935) במושב חרות שליד תל-מונד. אביו, שנמנה עם מייסדי המושב, היה מפעילי ארגון ה'הגנה', התגייס לצבא הבריטי בעת מלחמת-העולם השנייה ונעדר כשלוש שנים מן הבית. על-אף היעדרות ארוכה זו של אביו ציין יוסי בשאלון, שהוגש לו על-ידי צה"ל, כי בנעוריו זכה ל"חיים מאושרים ולחינוך טוב".
משפחת יפה המסועפת הוציאה מקרבה כובשי-אדמה ולוחמים ללא-חת, ויוסי גדל באווירה של התנדבות, חלוציות ומפעלי-גבורה. מסכת-חייו שנפסקה באכזריות בהיותו בן 42, הייתה עשירת-מעשים ורבת-תוכן, והיריעה קצרה מלעמוד על כל פרטיה והיבטיה.
את לימודיו היסודיים עשה יוסי בבית-הספר המשותף בגוש תל- מונד, ובאותו זמן נרתם לעבודה במשק הוריו. בראותו את ייעודו המקצועי בחקלאות היה זה טבעי שהמשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי ע"ש כדורי. שם כבר נחשפה דמותו המיוחדת-במינה של יוסי. מספר עליו חברו אליק: "כשיצאנו ל'כדורי', נערים בני 15 – 16, שנקלעו פתאום לתנאים קשים יותר משהורגלו בהם, נתגלו רבים מאתנו בחולשותיהם. לא כן יוסי. הוא נתגלה כאדם, המוכן לתרום תמיד לסביבתו, היה חברותי מאוד, לא התנשא, אך כולנו חשנו כי הוא משכמו ומעלה מעלינו…" כאשר הגיע, בסוף שנת 1953, מועד גיוסו לצה"ל, התנדב לקורס טיס, אך בבדיקות מצאו אצלו פגם כלשהו בלב.
הוא הצטרף לנח"ל. הצטיין בטירונות, בקורס-מ"כים, בקורס-חבלה ובקורס-סיירות. הוא ביקש לעבור לחיל-הצנחנים ולאחר שסיים קורס קצינים כחניך מצטיין, הצטרף לצוות של עובד לדיז'ינסקי בפיקוד על פלוגה ו'. בחודש ספטמבר 1956 צורף כמפקד מחלקה בסיירת החטיבתית. כך החל ה'רומן' שלו עם הצנחנים, שנמשך עד ליומו האחרון.
יוסי השתתף בפעולות תגמול נגד המחבלים, נפצע פצעים קשים בעת הפעולה הנודעת בקלקיליה, ונקבעו לו אחוזי-נכות גבוהים. בכוח רצון-ברזל ותרגילים מפרכים הצליח להתגבר על כל המגבלות ושב לכושר-גופני, שאפשר לו לתת את מיטבו למולדת עוד שנים רבות. בחודש מרץ 1957, נתמנה למפקד סיירת הצנחנים ועלה מדרגה לדרגה עד שהוענקה לו, בשנת 1976, דרגת סגן-אלוף. כל אותו מסלול מלווה דברי הערכה והתפעלות מצד מפקדיו, שתיק- השירות שלו משופע בהם. להלן כמה מאותם דברי-הערכה: 1960 – "אין בעיות, להפך, לעתים יש צורך לגרשו הביתה… קצין מעולה". 1965 – "דמות של מנהיג". 1972 – "יסודי בגישה לכל נושא ולכל תפקידו – בצורה יוצאת-מן-הכלל. ידיעת-חומר טובה מאוד. משתתף פעיל ויוזם בכל שיעור ותטל"ג. בעל כושר ניתוח ומעמיק בגישתו. פתרונותיו מקוריים והוא צופה התפתחויות קדימה". 1975 – "עצמאי, בעל יזמה… נאמן לחייליו, מסור לעבודתו, מוכן להקריב למען השירות הצבאי". לאחר שיוסי סיים את שירות-החובה, עשה תקופות רבות וארוכות בשירות-המילואים.
בשנת 1958 התנדב לצבא-הקבע, כשנדרש לכך, ושירת בו כשנתיים. במלחמת ששת-הימים, ויוסי אז מפקד-גדוד, השתתף בקרב-הדמים האכזרי בגבעת-התחמושת וזכה להגיע עם חייליו להר-הבית ולהיות בין משחררי הכותל המערבי.
בין המלחמות היה כאב ודואג למשפחות השכולות של חללי המלחמות. הוא עשה לילות כימים אצל ההורים השכולים, האלמנות והיתומים. בשמונה שנות שירותו כמג"ד צנחנים במילואים הצליח לרקום מערכת-יחסים ידידותית ביותר עם פקודיו. הוא היה בעל סמכות נדירה, איש-מוסר ממדרגה ראשונה.
זמן רב עשה יוסי במלחמת-ההתשה בקו-המעוזים בתעלת-סואץ, וגם לאחר שגדודו סיים את שירות-המילואים שלו בקו-האש, לא ראה את תפקידו כגמור ונשאר בשטח בעשיית דרכי-הפלסטיק. במלחמת יום-הכיפורים פוצל הגדוד, שיוסי היה מפקדו, וחלקו יצא לביצות שליד חוף הים- התיכון ופרץ את הדרך הנצורה למעוז 'בודפשט'. לאחר-מכן צלח הגדוד את תעלת-סואץ ולחם באזור החיץ החקלאי.
לקראת סיום הקרבות נכנס הגדוד בפיקודו של יוסי לתוככי העיר סואץ. הצנחנים נלכדו באש-תופת שהומטרה מן המארב, וגם יוסי היה בין הנפגעים הרבים. על-אף פצעיו הקשים הוסיף לפקד על חייליו עשרים שעות תמימות. הוא איבד דם רב, לעתים גם שקע בחוסר-הכרה, אך הצליח לחלץ חלק גדול מפקודיו מתוך מלכודת- המוות. הוא פונה לבית-החולים, אבל עד-מהרה ביקש להשתחרר ממנו כדי להיות עם משפחות החללים ולנחמן באבלן.
חייו של יוסי התחלקו בין הצבא, עבודתו בתנועת המושבים והבית, ואת שלושתם אהב במידה שווה. הוא לא הבדיל בין חינוך לבין ביטחון וראה את ביטחון ישראל בחינוך עם- ישראל. לפיכך, הקדיש בימים שבין שירות צבאי למשנהו מרץ כה-רב לחטיבת הנוער של תנועת המושבים. הוא ארגן מפעלי-חינוך, מסעות וטיולים להכרת הארץ ולאהבתה, ועודד את נוער המושבים להמשיך במסורת כיבוש הקרקע וההיאחזות בה לצמיתות. "כי זאת לדעת", הכריז יוסי בנאום בוועידה של תנועת המושבים, "גבולות המדינה לא ייקבעו רק על-ידי תותחי הטנקים ומוצביו של צה"ל, אלא, ואולי קודם לכול, על-ידי שרשרת היישובים העבריים והאזרחיים, בהם יקוימו חיי יום-יום, בהם יגדלו ילדים, יפרחו עצים וישגשגו משקים". במשקו שלו שימש דוגמה לקיום היחידה על טהרת העבודה העצמית. עם-זאת, מצא פנאי להקדישו לרעייתו רינה ולארבעת ילדיו.
בראשית 1977 הוצב יוסי לעמוד בראש מסגרת חדשה בצה"ל, כסמח"ט, לביצוע משימה, שהוא עצמו הגה אותה לפני זמן ועתה זומנה לו האפשרות ליישמה. יוסי השאיר מאחוריו את שלוות-ביתו ואת המשק, שכה זקוק היה לידו הדואגת, וחזר לשירות-הקבע.
הוא השקיע את עצמו כל-כולו במשימה החדשה. ואולם, לא חלפו חודשיים, והוא נפל בעת מילוי תפקידו – ביום י' באדר תשל"ז (28.2.1977). הרמטכ"ל בא לבית יפה במושב חרות לבשר את הבשורה הקשה. יוסי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבתל-מונד. השאיר אחריו אישה, שלוש בנות, בן, אם ושתי אחיות.
יוסי, שהיה כה צנוע ונחבא-אל-הכלים בימי חייו, רבות נכתב ונאמר עליו לאחר מותו. נצטט כאן רק מלים-מספר מפי ידידיו הקרובים. אמר אריק חברו: "יוסי היה אקסמפלר יחיד ומיוחד. קח את הטובים ביותר – והוא היה כולם יחד. יוסי – שחבריו קראו לו 'הרצל' – לא היה ישראל היפה, אלא ישראל היפהפייה". ידידים אחרים הרהרו: "עכשיו, כשיוסי איננו – אנחנו צריכים, כל אחד, בלבו, להיות טובים יותר, טובים אל הזולת וטובים לארץ-ישראל. משום שיוסי איננו. משום שאחד העמודים נשמט. משום שהכוח של הבניין נחלש. עכשיו צריך לתת כתף. כולם".
הנצחת זכרו של יוסי יפה ז'ל – אתר הצנחנים
באחד התרגילים שסללו את הדרך להקמת היחידה, ב-1977, עלה יוסי לתצפית עם סגנו, דובי הלמן, לתצפית לאחר התרגיל הראשון ולפני התרגיל השני. הג'יפ שנסעו בו נתקל במוקש, באזור שלכאורה פונה ממוקשים מצריים, אך לאחר מכן התברר שנוקה רק באופן חלקי. יוסי נהרג במקום, כשהוא בסך הכול בן 41, וסגנו דובי נפצע קשה.
הבן ג' זוכר את אותו היום בבירור. "הייתי אצל רופא השיניים בפתח תקווה", הוא משחזר, "חזרתי הביתה עם דודתי חנה, וראינו את מוטה גור. הוא בישר לנו. אני זוכר את האנשים שהתגודדו ליד הבית, יושבים על המדרגות. נכנסתי לחדר, ורק שכבתי על המיטה".
בנו ונכדותיו של יפה מדגישים כל העת את איכויותיו של האב והסב שנפל בעת מילוי תפקידו, כדי להמחיש את יכולת ההשפעה שלו עליהם ועל רבים נוספים. השלושה מספרים על אהבת האדם שהייתה טמונה ביוסי, ואת הדוגמה האישית שתמיד ניצבה כנר לרגליו. "חייליו סיפרו על אימון גדודי שהתקיים בערד בחורף. הם הגיעו ליעד מבוצר אחרי גשם שוטף, והיעד היה כולו מלא מים", אמר ג'. "החיילים שאלו מה לעשות, בתקווה לוותר על התרגיל. אבא פשוט קפץ לתעלה והדגים להם איך לעשות את זה, בלי לומר מילה. החיילים סיפרו: 'אחרי שראינו שזה מה שהמג"ד עושה, כבר לא נשאלה שום שאלה'".
"הוא לא אהב להטיף מוסר. הוא פשוט היה עושה, וכולם בעקבותיו. לא סתם על המצבה שלו כתוב 'לעולם לא אמר אחריי, פשוט קם ועשה, וכולם אחריו'. זה מאוד מאפיין אותו", סיכם הבן.
תא"ל (מיל') דורון מור על יוסי יפה
ד"ר דורון מור – קיבוץ מרחביה 2012
סא"ל דורון מור היה סגן מפקד גדוד 66 בצנחנים שעליו הוטלה משימת כיבוש גבעת התחמושת במהלך מלחמת ששת הימים.
"במלחמת ששת הימים שימשתי סמג"ד גדוד 66, שהבקיע את מערך הצבא הירדני בגזרת בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. השתתפתי בקרב גבעת התחמושת והייתי החייל הישראלי הראשון שהגיע להר הצופים אחרי 19 שנה."
ב-1942, שיאה של מלחמת העולם השנייה – ויוסי יפה אז נער כבן 1 – התגייסו אביו ואחיו הגדול לצבא הבריטי ויצאו לאירופה, שנאנקה תחת המגף הנאצי; שתי אחיותיו פנו והלכו לפלמ"ח. לנפשו של הנער חדרה בעוצמה רבה ההכרה בצורך להגן על הארץ והבנת ההכרח בשמירה על קיום העם היהודי, דרך ההזדהות עם דרכם של בני המשפחה המגויסים והסיפורים הארוכים בערבי החורף שבאו לאחר שובם.
בשל החרדה לשלומו של האב הרגיש יוסי צורך להתפלל לשובו בשלום הביתה והוא היה ל"שומר מצוות". גם אם לא נעשה אדם דתי, במובן המקובל של המלה, נשאר בו הרבה מן המסורת השורשית, מן הרוח ההומאנית של היהדות ומן ה"ואהבת לרעך כמוך". וגם אם לא חבש כיפה היה מלא תמיד מצוות כרימון. .
באותה תקופה קשה של ילדותו נשען המשק כולו על כתפיו, והוא עמל בו יומם ולילה. גם עם שובו של האב המשיך הנער
לשאת בעול, אך נוסף לו אז עוד נדבך: גברה המתיחות בארץ ופרצה מלחמת העצמאות. לא יכלו לערוך לנער חגיגת "בר מצווה" כהלכתה, אך ערב אחד על שולחן המטבח ובצד העוגה החגיגית, הוא קיבל לידיו בדחילו ורחימו מתנה יקרה מפז – את האקדח הראשון.
ב־1950, והוא בן ט"ו, נפטר האב, ויוסי יצא ללמוד בבית-הספר החקלאי "כדורי". שם התבלט כתלמיד מצטיין והתפרסם בכמה תכונות אופי ואורח-התנהגות מיוחדים: התנדבות, נכונות להקדיש זמן ומאמץ להגשת עזרה בלימודים, תשוקה לא נדלית לטיולים, מסעות וסיורים בארץ, ו… מעשי קונדס ו"מתיחות" עליזות ומשעשעות שאותם ביצע יחד עם אחוזת מרעיו ההולכת וגדלה.
באוקטובר 1953 התגייס יוסי לנח"ל, עבר קורסים למפקדי כיתות, לסיירות ולחבלה (וסיים את כולם כ"חניך מצטיין") והתנדב לצנחנים, לפלוגה א' המהוללה, בפיקודו של מאיר הרציון. כך לקח חלק בפעולות התגמול של שנות החמישים, יצא לקורס קצינים וחזר לסיירת הצנחנים.
בפעולת התגמול על משטרת קלקיליה נפצע יוסי קשה. היתה זו פציעתו הראשונה. לאחר מאבק איתנים ממושך נגד פצעיו העמוקים ומכאוביו – הוא התגבר ברצון־הברזל שלו על הכל, חזר לכושרו הגופני, לסיירת ולכל הפעילות הצבאית העניפה. התקדמותו המהירה בסולם הפיקוד באה לאחר־מכן, כשהוא בולט משכמו ומעלה מתוך שכבת המפקדים הצעירים, שקיבלו את חינוכם הצבאי בין הצנחנים. בסופו של דבר הוא הפך למפקד סיירת הצנחנים במקומו של יאיר פלד האגדי (שנפל אז לא הרחק מן המקום שבו ימצא גם יוסי את מותו, שנים רבות לאחר מכן). הסיירים, שהעריצו את יאיר וחשבו כי הנה בא הקץ לאופי הסיירת ולרמתה, נוכחו לדעת כי הבלתי אפשרי הולך ומתרחש: מפקד צעיר, "אחד משלהם", המשיך ואף העלה את הסיירת לרמה גבוהה יותר.
עם שחרורו מן הצבא, בשנת 1959, חזר יוסי למשקו שבמושב חרות, נשא לאשה את רינה חברתו והקים משפחה למופת (לה מיתוֹספים עם השנים שלוש בנות, רחל, תמר ואפרת, ובן יורם). יחד עם זאת, הוא התנדב לרכז את מחלקת גיל התיכון של בני המושבים. בפעילותו זו הוא התמסר להחדרת אהבת הארץ, ידיעתה והכרתה באמצעות טיולי נוער, שאותם ארגן בכשרון ובחיבה. אך הוא לא הזניח גם את העניין הבטחוני, ובשנת 1965 התמנה למפקד גדוד צנחני מילואים חדש.
הגדוד הוקם ונבנה במהירות תחת ידיו האמונות של המפקד הצעיר והנמרץ, ששפע יוזמה ורעיונות מקוריים לאימון הלוחם.
וכאשר פרצה מלחמת ששת הימים, לאחר שנתיים – כבר הוטלה על הגדוד המשימה הקשה ביותר במלחמה זו: הבקעה חזיתית לעומק ירושלים המזרחית בגזרת בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, ובהמשך – השתלטות על שכונת שיח' ג'ראח, התחברות עם הר-הצופים המנותק, כיבוש רכס אוגוסטה ויקטוריה והשתתפות בשחרור העיר העתיקה. הגדוד סבל נפגעים רבים מאוד במהלך הקרבות, אך יוסי הצליח – בכוח מנהיגותו, האמון וההערצה שרחשו לו כל פיקודיו – לשקמו ולהחזירו לרמה גבוהה, ככוח לוחם לא רק מבחינה צבאית מקצועית אלא גם מבחינה מוראלית־חברתית: "גאוות היחידה" של גדוד 66 היא מן המפורסמות.
בין המלחמות חזר יוסי והתגייס לפעילות בתנועת המושבים – בתור מרכז ועדת הנוער, מתוך ראיית חשיבות הטיפול בנוער כנקודת מוצא לכל שינוי חברתי בעתיד. עד מהרה הוא טלטל את כל הנוגעים בדבר והוציא את הפעילות במושבים הצעירים, במושבי המצוקה ובמושבי-העולים אל המרחב, בתנופה חינוכית שכמותה לא ידעו עד כה.
בה בעת השתוללה בגבולות "מלחמת ההתשה" הארוכה והעקובה מדם, ויוסי נטל בה מנה אחת אפיים בתעסוקה מבצעית, במרדפים, בהיתקלויות ובקרבות זעירים על צירי בקעת הירדן, קו התעלה ובגזרות אחרות, ויחד עם זאת, הוא לא ויתר לעולם גם על מנה גדושה של אימונים מפרכים לפני התעסוקה ובמהלכה, ובייחוד מסעות ניווט יומיים וליליים, ברכב וברגל, במסוק ובסירה, תוך כדי פיתוח כושר שדאות וכושר הלחימה של גדוד המילואים שלו.
במלחמת יום-הכיפורים התפרס הגדוד והתפצל לגזרות שונות בסינַי, בשל הדרישה הלא־פוסקת ליחידות רגלים מעולות בכל מקום. יוסי נלחם בכל כוחו במגמת הפיצול, אך ללא הועיל. הכוח שנותר בפיקודו הבקיע פעמיים את חגורת אנשי הקומנדו -מצריים שחסמו את שרטון החול הצר בואכה מעוז "בודאפסט" הצפוני ביותר, היחיד בסִינַי שלא נפל בידי האויב; ביום רב-חמה האחרון הוא חדר ופרץ אל תוך העיר סואץ, בקצה הדרומי ביותר של החזית.
ושוב עלה בגורלם של יוסי וחבריו להשתתף בקרב מר ונואש בסמטאותיה הצרות של עיר אויב, שוב נפלו סביב חברים תיקים ואהובים ושוב נפצע יוסי קשה בכל גופו. אולם גם הפעם המשיך לשמור על צלילות הדעת והמחשבה, סייע בעצה למפקד
הצעיר שנטל את הפיקוד, ולבסוף התפנה בכוחות עצמו אל קווינו במסע רגלי ארוך ומתפתל דרך הסמטאות העוינות.
בימי אשפוזו והבראתו החל יוסי לטפל במשפחות השכולות הרבות שנוספו לגדודו ו"ברח" לשם כך מדי פעם מבית־החולים, בסתירו את תחושותיו ואת כאביו ככל האפשר. הוא הספיק להתאושש ולהחלים במהירות מפליאה, לשוב ולקבל את הפיקוד על הגדוד המשוקם שנתלקט בעמל רב במבואות איסמעיליה, עוד לפני הפינוי מאדמת מצרים.
המלחמה תמה. יוסי חזר לפעילויות "הרגילות", המספיקות גם ליותר מאדם בריא אחד, על אף הצלקות בגוף ובנפש: המשפחה, לחברים, לעבודת הכפיים במשק שבמושב, למגע מתמיד עם המשפחות השכולות, לפעילות בתנועת המושבים לימים רבים של שירות מילואים.
לאחר זמן־מה קיבל יוסי משימה חדשה וכבדה – הקמת יחידה חדשה ומקורית, שהצורך בה הורגש בחריפות־יתר כתוצאה בלקחי מלחמת יום-הכיפורים, וממסקנות שאותן חזה מראש ועל הגשמתן נלחם עוד זמן רב קודם לכן. יוסי נרתם למלאכה ביסודיות ובחרדת קודש האופייניים לו, כשהוא מתכונן להקדיש לה את כל מרצו ויכולתו. אולם תוך כדי הכנת האימון הראשון – עלה הג'יפ הפתוח שלו על מוקש ישן באיזור ניצנה, ביום י' באדר תשל"ח ( 28 . 1977 ). יוסי נהרג והוא בן 42.
למסמך המלא שכתב תא"ל (מיל' ) דורון מור (קישור)
ד"ר דורון מור, בן וחבר קיבוץ מרחביה, משלב את עבודתו בחינוך ובהוראה עם מחקר גיאולוגי: היה מורה, מנהל בתי"ס בארץ ובמכסיקו-סיטי, ניהל את האגף להכשרה והשתלמות במשרד החינוך וכיהן כמנהל מחוז הצפון של משרד זה. במקביל – התמחה (באוניברסיטה העברית בירושלים) בוולקניזם ובגיאוכרונולוגיה רדיוגנית, חקר במשך 45 שנה את הוולקניזם בגולן והכין את המפות הגיאולוגיות-וולקניות שלו, כתב את הספר "הגולן – ארץ הרי הגעש", הרצה באוניברסיטאות ירושלים, חיפה ובמספר מכללות, והדריך סיורים גיאולוגיים רבים בגולן. לאחרונה נפתח לציבור "הפארק הוולקני גולן" לו שימש כיועץ מדעי ודידקטי, וזכה למדליית החברה הגיאולוגית הישראלית על תרומתו בהנחלת הגיאולוגיה לציבור בישראל.