ami
הסיפור הזה הוא על גיבור ישראל שלא שמעתם עליו.
כמוהו עוד מאות ואולי אלפי גיבורי ישראל שישארו אנונימיים בחברה הישראלית, למרות גבורתם.
סמל ראשון מנחם לונץ זכרו לברכה, 1950-1973.
ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, ה8 באוקטובר, עלתה פלוגת טנקים של גדוד 135 על קו עמדות עם הקנים לכיוון מערב במדבר סיני.
מולה שטח נחות בו מחופר מערך מצרי ברוחב של כמה קילומטרים ועומק של כקילומטר אחד.
טנקים, קומנדו, חי"ר, נ"ט.
כ2 קילומטרים קדימה, אחרי המערך המצרי, הפלוגה מזהה כוח חמוש מתקדם לעברה.
אותו כוח מנפנף באוויר סדינים לבנים, סוג של דגל לבן.
מהר מאוד הם מבינים שמדובר בכוח ישראלי שברח מהמוצבים שנכבשו על ידי המצריים.
בלי לחשוב פעמיים, נותן סמ"ר לונץ לטנק שלו פקודה לנסוע לעבר אותו כוח ישראלי שעומד להכנס למערך מצרי ובמקרה הטוב ליפול בשבי.
מרגע שלונץ מזנק, אש הגיהנום יוצאת עליו.
הטנק שלו הופך ללפיד בוער.
והוא לא עוצר.
והוא לא מסתובב.
והוא לא נחלץ לאחור.
סמ"ר לונץ שועט לעבר הכוח הישראלי בכל הכוח!
תחת אש, בחירוף נפש וגבורה עילאית.
כנגד כל הסיכויים הוא מגיע ללוחמים, מעמיס אותם על הטנק שלו, לא בתוכו, עליו. וחוזר כל הדרך כששאר הפלוגה מחפה עליו.
ושוב-אש הגיהנום נופלת עליו. ושוב הוא הופך ללפיד בוער.
והנס קרה.
מנחם לונץ חוזר לקו העמדות ועל הטנק שלו כ20 לוחמי צה"ל שברחו מהמוצבים שהמצרים תפסו.
הוא חוזר כמה קילומטרים אחורה לשטחי היערכות עם הלוחמים, פורק אותם שיתארגנו ושהפצועים יטופלו.
סמ"ר לונץ לא חושב פעמיים.
הוא נותן פקודה לנהג שלו לחזור לקרב.
הוא לא עוצר לנוח, הוא לא מתמהמה. החברים שלו נלחמים כרגע והוא צריך להיות איתם.
הוא חוזר עם הטנק שלו לקו העמדות. נלחם בגבורה עוד כשעה שעתיים אל מול המערך המצרי (שהוא עצמו גרם לאותו מערך להתחיל לירות ולהיחשף)
בסופן של השעתיים הללו הוא חוטף פגיעה ישירה של טיל נ"ט בגופו ונהרג במקום.
מנחם לונץ בעשייתו זו, הצלתם של כ20 לוחמי צה"ל תוך חירוף נפש, תחת אש, לא זכה לאף צל"ש או עיטור.
על הכתפיים של אנשים כמו מנחם לונץ, הגיבורים האנונימיים שחירפו נפשם כנגד כל הסיכויים, שלקחו החלטות הנוגדות כל הגיון, הגיבורים הללו שלא שמעתם עליהם, על הכתפיים שלהם קמה מדינת ישראל.
נזכור את כולם.
מקור וקרדיט : האלוף (מיל') , יצחק בריק
ראו גם :
אודות מנחם לונץ ז"ל באתר יזכור ( קישור)
ראו גם :
קשה לי לתפוס שהוא מת, אחי מנחם, שכן כל כולו שופע כל כך הרבה חיות היה! חיות אמיתית, שבאה מנפש עשירה ואוהבת חיים. חיים של משחקים וצחוק וגם הגות ועצב. חיים לכל צדדיהם, והכל נעשה תוך חקירה בלתי פוסקת לעמקם של מצבים ועובדות.
אמא מספרת שכשרק למד לדבר כבר היקשה קושיות על כל דבר. אני זוכרת דיונים ליליים סוערים על אודות משפט שלמה ופרשת דוד ובת שבע, כשאני הקטנה לומדת את העובדות מאחי הגדול בכיתה א', ושנינו מנסים לרדת לעומקו של דבר.
קשה לנו בבית בלעדיו, צר לנו עליו – שכה אהב את החיים, וצר לנו עלינו, כי כה חסרים אנו אותו. כשהיה בא הביתה היה כל הבית מתמלא אורה והמולה. ויכוחים עקרוניים בכל השטחים ושירים שאהב לשיר. בזמן האחרון נתפס לשפה הערבית דווקא, וכולנו הוכרחנו לשמוע פיוטים ופתגמים ערביים.
מנחם נולד בפברואר 1950, לא הרבה זמן היה לנו אותו. בגיל ארבע עשרה הלך לפנימייה הצבאית וכך למד גם בבית הספר הריאלי. נטייתו הטבעית הייתה דווקא למקצועות ההומניים, שכן אהב מאוד ספרות ושירה. אך כיוון שעקשן היה, החליט ללכת למגמה הריאלית שכן זה היה קשה לו יותר. כשגמר את הפנימייה בשנת תשכ"ח (1968) מחזור י"ד של הפנימייה – מחזור מ"ט בביה"ס הריאלי, שירת בקווים וכמעט ולא יכול היה לבוא לחופש הביתה. כשהתחתן עם רבקה נוהגים היו לבוא אלינו כמעט מדי שבת מחיפה, שם למד הנדסה כימית בטכניון, וכל שבת היה לנו לחג, אך גם זה ארך שנה אחת והוא כבר איננו.
רק לפני זמן קצר ישב אתנו ביום הכיפורים. צם כהרגלו, אך הפעם, שלא כרגיל, לא הלך לבית הכנסת. כל הזמן חזר ואמר שהוא מרגיש שמשהו אינו כשורה, הפעם אינו יכול לחזור בתשובה. כשקראו לו להתגייס לא שבר את הצום ורק לקח עמו כמה סנדביצ'ים. רבקה אשתו מספרת שכשהלך היה מאושר, בגלל האפשרות למלא את חובתו. משפחה לאומית אנו, אבא שירת בכל מלחמות ישראל, למין המלחמה העולמית השנייה ועד המלחמה הזו.
מנחם נקרא על שם אחי אבא, שנהרג על ידי הבריטים בהיותו חבר לח"י. מנחם גדל על ברכי אהבת המולדת, והיה גאה בזכותו להגן על המדינה שאהב. אך זכות זו כנראה מושגת במחיר יקר. לגבינו הפעם זה היה יקר מדי.
אחותו ענת.