ami
מתוך ספרה של עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון , הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה כתר ספרים, 2007
קרא וסיכם : עמי סלנט , עורך האתר "חיים של אחרים : ביוגרפיות וסיפורי חיים"
ספרה של פרופסור עמיה ליבליך ילדי כפר עציון (יצא ב-2007) עוסק בסיפורם של יתומי כפר עציון, יתומים שנדדו בין תחנות שונות בישראל . סיפורי חיים מרתקים המשלבים היסטוריה עם תופעה חברתית-פסיכולוגית ייחודית. על ספרה זה קיבלה ליבליך את פרס בהט.
ערב הכרזת המדינה, נפל קיבוץ כפר עציון, לאחר שהתקיים רק חמש שנים במקום מושבו המבודד בהרי חברון. כמעט כל מי שנשאר במקום נהרג בקרב האחרון. שישים ילדי הקהילה ואמותיהם ניצלו משום שפונו למנזר רטיסבון בירושלים חמישה חודשים לפני נפילת היישוב, משהתהדק המצור עליו.
חמש שנים לפני כן , לקבוצת אברהם, קבוצה של צעירים מתנועת "הפועל המזרחי" היה רצון להקים קיבוץ מתחדש בארץ. לאחר שעברו הכשרה בכפר פינס, הקבוצה עלתה לשטחי הר חברון והקימה בו קיבוץ צעיר ורענן.
לקבוצה נולדו 44 ילדים וכל תינוק שנולד הפך לחגיגה של ממש. כל חברי הקיבוץ הרגישו שנולד להם ילד אישי והאווירה בקיבוץ התרוממה לאחר כל שמחה שכזאת. כמו בכל קיבוץ הילדים נשלחו לבית ילדים והתחנכו שם והילדים גרמו להתחזקות תחושת השייכות של אנשי הקיבוץ לקבוצה ולקרקע.
במהלך המלחמה עלתה לדיון השאלה על פינוי האמהות והילדים. מחד גיסא, הם היו במצב של מלחמה ומצב שמסכן את חייהם של מי שאינו יכול להחזיק נשק ומאידך גיסא פינוי שכזה אומר שהקיבוץ מתפרק והופך לבסיס צבאי. לאחר דיונים וויכוחים ממשוכים הוחלט לפנות את האמהות והילדים ובן לילה הם פונו למשואות יצחק השכנה ומשם למנזר רטיסבון בירושלים. מאותו הרגע הקיבוץ פורק ולא ידעו מה יהיה המשכו.
שיירות לוחמים ואספקה נכשלו בסיוע למקום . רוב הגברים נהרגו בקרב האחרון בד' באייר , אף שהניפו דגל לבן לכניעה ( כניעה שהוסדרה בשלושת הקיבוצים האחרים בגוש ). השרידים שנותרו היו בעיקר אלמנות ויתומים , שפונו חודשים אחדים קודם לכן למנזר רטיסבון בירושלים .
168 לוחמים נפלו בקרבות בכפר עציון ובכללם אבות ואמהות רבים. מבין הילדים שנולדו לקבוצה מאז הקמתה ועד הקרב האחרון על הקיבוץ, כמעט כולם הפכו ליתומים. הילדים גדלו במציאות מורכבת וסחבו עמם צלקות רבות.
הספר "ילדי כפר עציון", שנכתב על ידי עמיה ליבליך מספר את סיפור הילדים בקיבוץ כפר עציון ומציג את סיפור כפר עציון מנקודת מבט שונה. הספר משמיע לקוראיו את החוויות, הקשיים, ההשגות של ילדי הקיבוץ ואת סיפור הקיבוץ ביחס לקטנים מכולם.
פרופסור עמיה ליבליך מספרת את סיפורם של הילדים באופן כרונולוגי: היא מביאה את סיפורו של הפינוי מכפר עציון למנזר רטיסבון בירושלים; עוברת דרך חייהם של הילדים במנזר, השהות הקצרה שלהם בפתח תקוה, והשנים של הקיבוץ המחודש בגבעת עלייה ביפו (קיבוץ של אלמנות ויתומים, ומעט גברים); ממשיכה אל הפיזור ברחבי הארץ ומסיימת באזכרות השנתיות ובתצפיות על האלון הבודד בכפר, שבשל גודלו יכול היה להוות עוגן לגעגוע.
הספר מבוסס על 61 עדויות שקיימה פרופסור עמיה ליבליך עם המבוגרים שהיו ילדים בעת הפינוי מכפר עציון .
המחקר של פרופסור עמיה ליבליך הוא מחקר שיטתי מאוד, והיא מפרקת כל תקופה בחיי ניצולי הקיבוץ לגורמיה: החיים במנזר רטיסבון לפני ואחרי נפילת הגוש; רגעי ההודעה על הנפילה; חייהן של האלמנות בשנים שלאחר מכן; תפקודם של הגברים המעטים כאבות לכל ילדי הכפר.
ילדי כפר עציון ביפו
הפינוי בלילה מכפר עציון למנזר רטיסבון בירושלים
הפינוי לירושלים פינוי הילדים והאמהות מכפר עציון לירושלים מסמן עבור המספרים את הפרידה מילדותם / משפחתם המאושרת ואת ראשית תקופת הנדודים שלהם . במסע ארוך ומייגע הם יצאו למנזר רטיסבון בירושלים , משם לבית הספר 'נצח ישראל' בפתח תקוה , אחר כך למתחם המשותף בגבעת עליה , ולבסוף איש איש לדרכו , ליעדים שונים , במועדים שונים . אחדים מהמספרים זוכרים את חוויית הפרידה מכפר עציון , מהאבות שנשארו במקום , ואת הנסיעה ברכב המשוריין בליווי הצבא הבריטי לירושלים . כמה מספרים עוברים בקטע זה להסתכלות בוגרת ומציינים כמה קשה היה בוודאי למבוגרים להגיע לידי החלטה זו , להפריד בין בני המשפחה , לרוקן את היישוב מההוויה הנורמלית שמעניקים למקום ילדים ואמהות , ולהרחיק אותם לירושלים . מלבד הדאגה לביטחון הילדים והאמהות בדרכים המסוכנות , וארגון הציוד הרב שלקחו , כדי לשכן את הילדים במנזר רטיסבון בנוחות בסיסית , שרתה אווירה טרגית על כל הנוכחים ברגע הפרידה . איש לא תיאר לעצמו כי זוהי פרידה סופית וכי רובם של הגברים לא יזכו עוד לראות את נשותיהם וילדיהם.
פינוי הילדים במשוריינים בריטיים נעשה בנפרד מפינוי האמהות ,. אפילו לילדי קיבוץ , הרגילים לשהות עם המטפלת ועם בני גילם , קרוב לוודאי שזו הייתה חוויה מחרידה , שכללה נסיעה ברכב זר אל הבלתי ידוע , תוך פרידה , זמנית לפחות , משני ההורים . אחדים מהמספרים זוכרים את אביהם ברגע הפינוי , וזוהי תמונת האב האחרונה שנשתמרה בזיכרונם . זה היה אפוא יום דרמטי של פרידה לזמן ארוך ; פרידה מעולם הילדות , פרידה תמידית מרבים מהאבות , ופרידה זמנית מהאמהות , שנסעו בנפרד . כל זאת , בצל תחושת הסכנה הגדולה המרחפת על מי שנשארים בכפר עציון ועל השיירה היוצאת לדרכה .
זיכרון פיזי ממש של תחושותיו ברכב , לרבות הפרידה האחרונה מאביו , מופיע אצל יפת , שהתייתם מאביו במלחמה : "איך הגעתי למשוריין אינני יודע , אבל אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין . היה צפוף מאוד , מלא מאוד , כמעט לא היה אוויר בפנים . כדי שיהיה מקום , כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה . מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים . נחנקנו מרוב חום , עם כל הבגדים שהלבישו לנו נגד הקור … זה היה חודש טבת , אחרי חנוכה , בשיא החורף , ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה . היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין , חוץ מחריצי הירי , היה חריץ למעלה , ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה , כשהוא מציץ פנימה . אני חושב שהיינו רק ילדים במשוריין הזה , 'המשוריין של 'הילדים יכול להיות שהיו אתנו המטפלות שלנו , כי הרי לא יכלו לשלוח ילדים לבד . האמהות נסעו במשוריינים אחרים . אבל לא אימא שלי , כי אימא שלי לא יצאה בפינוי הזה ! היא לא הייתה מוכנה לעזוב את אבא . היו עוד כמה זוגות כמוהם שנשארו , לרוב זוגות שלא היו להם ילדים . זוג הורים אחד נספה לבסוף , הוריו של יוסי . זהו סיפור מפורסם מאוד .
מכל מקום , גם אימא שלי לא רצתה לצאת מכפר עציון . מאחר שבשיירת הילדים כבר לא היה מקום , היא החליטה להישאר עם אבי , וביקשה מחביבה , החברה הקרובה לה ביותר , שתטפל בי . אמי נשארה בגוש עוד יומיים לאחר פינוי הילדים , ובסופו של דבר הצטרפה לשיירה שחזרה לירושלים בכ"ה בטבת , לאחר שהביאה כוחות רעננים לגוש .
ביומיים האלה הייתי לבדי ברטיסבון , כלומר עם חביבה , שלקחה אותי לחסותה , ועם יתר האמהות והילדים . בעת צאתם של הילדים , אמי כבר הייתה בהיריון , אבל עדיין לא ידעה על כך בזמן הפינוי . מהסיפורים ששמעתי אני יודע , שכאשר התברר להוריי שאמי בהיריון , אבא אמר לה : 'עכשיו את יוצאת , לא יעזור לך שום . 'דבר לכן , כעבור יומיים היא הצטרפה לשיירה שחזרה לירושלים ונסעה אפילו לא במשוריין , אלא בטנדר פתוח , שבו ישבה מאחור . אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהיריון , ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז , 'תנובה' שיהיה לה נוח יותר לשבת ברכב . זה הזיכרון האחרון שלה ממנו . כשאימא הגיעה לרטיסבון היא קיבלה אותי . זהו ."
נעמי מתארת את הפינוי על רקע השתלשלות העניינים בסביבה המצור בכפר עציון התחיל בעצם כבר ב 29 בנובמבר . "כל אוטובוס שהגיע היה מפוצץ מאבנים . התחילו לנסוע רק בשיירות . ואחר כך קרה מה שקרה לשיירת העשרה בחנוכה . אני זוכרת שחיכינו לשיירה ליד הגדר וראינו אורות מרחוק . אמרו לנו לא לדאוג , שאלו רק פצצות תאורה … מאותו רגע היינו מוגבלים , לא יכולנו לצאת או לנסוע לשום מקום . ואז התחילו לדבר על כך שמעבירים אותנו , ואמרו להיות מוכנים בבוקר המחרת , כי אנחנו צריכים לנסוע לירושלים . כמובן לא אמרו לנו שאנחנו מתפנים לתמיד או משהו כזה . שנים לאחר מכן היו נשים שהצטערו על הדברים שלא לקחו אתן בפינוי , בעיקר אלבומים של תמונות מהבית , דברים שלעולם לא נמצא להם תחליף . בבוקר אני זוכרת שנתנו לי מעיל חדש והעלו אותנו על שתי משאיות מתקופת המנדט . נתנו לי רובה שאחביא מתחתיי , כי היו שני ג'יפים מלווים של הצבא הבריטי , שהיו אמורים לחפות עלינו במעבר , ולא רצו שהם ידעו שיש לנו נשק . התברר שבן גוריון ביקש מהבריטים ללוות את שיירת הילדים , שלא יהיה טבח . אז ככה ישבתי , רובה תחתיי ותינוק על הידיים , כי לא היה מקום … אימא לא הייתה אתי , וגם אבא נשאר בקיבוץ . אימא יצאה יום או יומיים אחר כך . היינו רק ילדים גדולים וכמה תינוקות , עם המטפלות שלנו . כשהגענו לבית לחם , השוטרים הבריטים עזבו אותנו לאנחות , כמו שאומרים .
אני זוכרת את המתח העצום במשאית . אמרו לנו לשתוק , להיות בשקט . החבר שהיה ברכב לקח ממני את הרובה , ניגש לחרך כלשהו באחורי המשאית וכיוון את הרובה החוצה . יכולת לחוש מתח נורא באוויר . נסענו בשקט נורא , היו כמה ילדים שהתחילו לבכות , אבל מיד השתיקו אותם … עד שהגענו לרחוב בן יהודה בירושלים , והלכנו לבקר בבית אחד . בינתיים ארגנו לנו את המקום במנזר רטיסבון" .
גם לאולמות המנזר ומרתפיו הרחבים והקרים הייתה קשובה ממקומה המוגן ליד אמה המתוחה ועמוסת התחושות המעיקות . במשך חודשים אלה בירושלים הנצורה מחלחלים אליה הקולות והצלילים שרחשו בתוך המנזר . צרחות של תינוקות רכים וקולות רמים של משחק ומשובת ילדים . האמהות המנסות בדיבורן החרישי והאסוף קמעא לכלוא פנימה את חרדתן ולהמשיך את שגרת היום יום . הנזירים המטופפים ברגליהם הזריזות , שצליליהן נבלעים במרצפות הגדולות , והם מנסים להתחשב בצורכי האוכלוסייה הפליטה שנבלעה בבטן הבניין .
הזיכרון ממנזר רטיסבון , שבו שהו האמהות והילדים חודשים אחדים , נושא בחובו שלושה רכיבים עיקריים : היותו מקלט זר , ובתקופת המלחמה בירושלים לא לגמרי בטוח לעומת החיים בכפר עציון ; היותו האתר שמסמל את פרידת הילדים מאבותיהם והנשים מבני זוגן , לצד התקשורת החלקית , אך החשובה , שהתקיימה ביניהם לאורך תקופת המצור . לכן , במובן מסוים , זוהי התחלה של קיום במשפחות בלתי שלמות ; והיותו מקום שבו חוו את השבר הגדול עת נהפכו ליתומים מאב , כאשר נקלטה ההודעה האלחוטית "מלכה 'נפלה" וביתר פירוט , כאשר הגיעה למקום רשימת השבויים , שהעידה על גודל האסון שפקד את הקהילה . שלושת הרכיבים האלה , ועמם תוספות אישיות אחדות , מופיעים במינון שונה בזיכרונות המספרים והמספרות , שנדרשו לתקופה זו בסיפור חייהם .
החיים ברטיסבון היו צפופים מאוד . לא היו מים זורמים והיה צריך לשאוב מים בדליים מהבור שבחצר . אולי היו ברזים אחדים , אבל אלה לא הספיקו לכל כך הרבה אנשים . הרי הצטופפו 57 ילדים והאמהות שלהם , שחלקן היו בהיריון , ועוד כמה גברים שהצטרפו , כמו אבא שלי … כאמור , לרוב המספרים זו הייתה תקופה של פרידה מהאבות .
מספר יהושע : כשהגענו למנזר רטיסבון זה היה זר , משהו אחר לגמרי . היינו בנים שובבים , ופתאום במקום להיות במרחבים ובמקום פתוח , נכנסנו למרתף של בניין … אמנם קיבלו אותנו יפה מאוד והשתדלו להנעים לנו את הזמן , היו גם חברים שעזרו לטפל בקבוצה שהגיעה .
המרתף היה מחולק בעזרת דיקטים למחיצות . לכל משפחה הוקצה מרובע , שסומן באמצעות הדיקטים , ושם היו המיטות … היה די בלגן , לא מסודר עד מאוד . כולם היו נתונים במתח גדול , בעיקר המבוגרים : מה קורה שם ומה קורה פה . אנחנו , ילדי הגן , התרוצצנו יחד במסדרונות שבין החדרונים הקטנים האלה , או בחצר , כשהיה מותר לצאת .
זו הייתה תקופה מתוחה גם בירושלים , כי בלילות היו הפגזות . כשעבר נזיר , עם הכובע השחור הגדול , זו הייתה אטרקציה בשבילנו . מן הסתם עשינו לנזירים הרבה בלגנ , אבל כלפינו הם היו חביבים . לא הייתה לנו שפה משותפת , אבל אני זוכר נזיר מחייך.
"כשהיה שקט , היינו משחקים בחוץ . ירושלים הייתה במצור , שיחקנו בתרמילים של כדורים … ילדי מלחמה . היו שם גם ילדים שדיברו באנגלית , ונזיר אחד שאהב אותנו ופינק אותנו . גרנו בקומת ביניים ברטיסבון . הייתה שם מרפסת שלפעמים יכולנו לצאת אליה , אבל לא בזמן ההפגזות . כשההפגזות התחזקו , היו מעירים אותנו בלילה והיינו יורדים למטה למרתף . היה שם בית דפוס"
לפנות ערב , כמעט מדי יום , היה שידור באלחוט וכולם היו מתאספים . אלה היו הקטעים הטובים , כשדיברנו עם הבית . מדי פעם מישהו מהילדים היה מצליח לדבר עם אבא שלו . היינו מקבלים מכתבים מהאבות ופרחים. "
מרדכי : "אנו מגיעים לירושלים ומתמקמים במנזר רטיסבון . זוהי תקופת הקרבות ומדי פעם יש אזעקה או התרעה על הפגזה קרבה , ואנו יורדים בשורה ארוכה של מדרגות למרתף הבניין . כשזה קורה בשעות הלילה , אימא באה ומעירה אותי ואנו יורדים ביחד , כשאני אוחז בידה ישן למחצה . אנו שוהים במרתף ימים ולילות ארוכים . המרתף מואר באור עמום . כשמגיעה הפוגה אני מתגנב החוצה לבדי , יוצא אל החצר הפנימית של הבניין ומרגיש כאסיר שיצא לחופשי . אור היום מסנוור עד כדי עיוורון – גם בצל . אינני יכול לשבוע את האור . אין כמעט קשר בינינו לבין הנזירים החיים בבניין . הם חולפים על פנינו כדמויות מהאגדה , עטופים בגלימות חומות המכסות אותם עד כפות רגליהם . יום אחד ראינו נזיר נושא מגש ובו אפרוחים צהבהבים שזה עתה בקעו מהביצים . מישהו אמר שהם הולכים כעת לאכול את האפרוחים – אכזריות שלא תיאמן . מאז קצת חששתי מהם" .
הפחד כזיכרון כמעט יחיד מרטיסבון מופיע בסיפורו של גדעון : 'ממנזר רטיסבון אני זוכר שירו כל הזמן , כל הזמן . האם ידעתי שזה מנזר ? ודאי שלא . אני רק זוכר את המקלט שבו ישנו , ושהיו יורים בלא הפסק . לא הרשו לנו לצאת לחצר . זו הייתה תקופה קשה מאוד . 'ולחוצה גם המפגש עם הנזירים , הזרים כל כך במדיהם הכהים , שידר לילדים פחד או לפחות מסתורין"
ינואר 1949, ילדי כפר עציון משחקים בחצר מנזר רטיסבון
לדברי יאיר : "אינני יודע איך היה הקרב האחרון , וגם לא איך אבי נהרג . אבל אני זוכר , כשהודיעו לנו ברטיסבון שהכפר נפל . הגיע שידור באלחוט 'מלכה נפלה' – זה היה הצופן למה שקרה . מיד ביקשו מאתנו , מכל הילדים , לרדת למטה לשחק . אני זוכר את הצעקות ששמעתי מהאמהות מלמעלה , צעקות איומות , בכי . אחר כך היו המון מבקרים , ישבו 'שבעה' כנראה , אף על פי שלא הייתה לוויה … אימא שלי הייתה אישה חזקה , תמיד הייתה מהחזקות , והיא הייתה מנחמת את האחרות , היא לא נשברה אף פעם . ואצל גאולה : כשהגיעה ההודעה על נפילת כפר עציון , כל מה שאני זוכרת זה בכי וצעקות . גם אימא שלי בכתה , ואני זוכרת שהלכתי לחפש את אחותי הקטנה , כדי לצאת מהבכי . אחותי הבינה עוד פחות ממני ואמרה : 'אני אקח מקל גדול וארביץ לכל הערבים. לא הבנו מה קרה , אבל חשנו שקרה אסון . לאחר כמה ימים הגיע המברק מעבר הירדן , ובו רשימת השבויים . המברק הגיע בשבת . כל אישה הבינה טוב מאוד שאם בעלה איננו ברשימה , סימן שהוא נהרג . ואז התחילו צעקות ממש … הייתה אחת שניסתה להתאבד …
נעמי : תמיד הרגשתי שהמוות קרוב מאוד לחיי . אני זוכרת את היום : … לא קיבלנו את התשדורת מכפר עציון . כל ערב ברטיסבון היינו באים לחדר האוכל , ושם היינו שומעים את האבות משדרים , שומרים על קשר . באותו ערב אני זוכרת שלא קלטו כלום , רק רעש מונוטוני . ואז התחילו הנשים לצרוח . אני סגרתי מסך כאילו . יצאתי החוצה . למחרת בבוקר כבר הייתה ההודעה ממש על נפילת כפר עציון .
לסיכום : החיים ברטיסבון נשאו אופי דרמטי מאוד , בגלל המהפך האישי והקבוצתי שחל שם בחיי כל המספרים , ואף שהיו בהם גם נקודות של אור וקלילות , הם נחרתו בזיכרון בעיקר כתקופה מרה.
מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.
חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המרתק והחשוב : " טבעו של הזיכרון שהוא משמר רגעי חרדה וכאב יותר מאשר את הנעימות הרגילה של חיי היום יום השוטפים , אולם במקרה שבו אנו עוסקים , דומני כי אכן זו הייתה המציאות שאותה חוו בני הדור השני בתקופה זו שבמהלכה חיו כפליטים נודדים ונהפכו ברובם ליתומים מאב . עד כמה שנעשה מאמץ להגן על הילדים ולסוכך עליהם מפני האירועים הקשים שחוו המבוגרים , ילדותם בשלבים אלה התרחשה בצל הטראומה הקולקטיבית של כפר עציון , ובזמן מלחמת קיום קשה של היישוב היהודי כולו . לכן , אין זה מפליא כלל כי סיפורי פחדים וחששות כה רווחים בקטעים שהובאו . כפי שנראה בהמשך , השתנתה רוח הקבוצה מן הקצה אל הקצה בפרק הבא בנדודיהם הקיבוציים , כשהשתכנו בגבעת עליה .
מרטיסבון לפתח תקווה
מפתח תקוה – התחנה הזמנית הבאה והקצרה במסע הנדודים של הקבוצה , יש רק זיכרונות מעטים . קרוב לוודאי שהמגורים בחדרי הכיתות של בית הספר 'נצח 'ישראל שהיה סגור לחופשת הקיץ , לא יכלו להקנות תחושה של קביעות ובית למשפחות ולילדים..
מתוך הסיפורים ברור , כי מנזר רטיסבון גילם עבור הילדים ואמהותיהם את המקום והזמן שבו קיבלו את הבשורות המרות ונגחה תקוותם לשוב ולחבור לאבות ולבית שבכפר עציון .
אם הזמניות שבמנזר רטיסבון נשאה אופי של המתנה לשובם לכפר עציון הנצור עם שוך הקרבות , הרי הארעיות שבפתח תקוה היוותה שלב לקראת העתיד הבלתי ידוע של שיקום החיים ובניית חיים אחרים . אכן , בזיכרונות הבודדים מפתח תקוה עולים סיפורים על יציאה מן הסכנה לחופש , לאור היום , לתקופה טובה יותר בחיי הילדים..
מספר יפת : בפתח תקרה היינו תקופה קצרה מאוד . זה היה בית ספר ויכולנו לגור בו כל זמן שנמשך החופש הגדול . אני זוכר שהיינו משתוללים שם ! תמיד חיפשנו מקומות גבוהים , שלהורים או למטפלות יהיה קשה להגיע אלינו . הייתה שם שדרה גדולה של פיקוסים והיינו משחקים עליהם בטרזן , קופצים מעץ לעץ ומסתובבים בכל השדרה . היינו מתרוצצים בחדרים ובכיתות בכל הבניין . המטפלות ניסו קצת לארגן אותנו , אבל היה קשה . היינו כשישים ילדים , והנשים היו בעצמן שבורות מכל מה שעבר עליהן . היינו עדר קשה מאוד בשביל הכוחות שלהן . חוויות הקשורות בגינה או בשדרת העצים מסמלות כמובן את השיפור במצב , היציאה מהמצור בירושלים וממנזר האבן הקודר שבו שהו . גם רותי מתארת את הגינה היפה שהייתה כנראה בקרבת בית הספר , שבה שיחקו הילדים , וטענה כי היא עדיין זוכרת את הצמחייה שהייתה שם .
ההתיישבות השיתופית בגבעת עלייה (ג'בליה) ביפו
ב-1949 התיישבו ילדי קיבוץ כפר עציון ואמותיהם בבתיה הנטושים של ג'בליה היפואית. ההתיישבות שם נראתה כמו שלב נוסף במשחק כיסאות הרפאים של המלחמה: בתחילת 1948, כשהמצור סביב קיבוצם התהדק, פונו הילדים והאימהות מכפר עציון; כמה חודשים אחר כך, אבותיהם נהרגו בקרב על המקום או נרצחו בטבח שאירע מיד אחריו, והמקום ננטש; כמה חודשים נוספים אחר כך, עברו הילדים, כעת יתומים, לבתי ג'בליה שתושביהם לא יחזרו אליהם עוד.
חיי הקיבוץ הועתקו אפוא אל הבתים הנטושים של ג'בליה – מעתה גבעת עליה. 33 האלמנות ועשר המשפחות שבני זוגן נשארו בחיים התכנסו לאספות ואכלו בחדר אוכל. 46 היתומים התחנכו בבית ילדים. מדי פעם בפעם היו יוצאים עם המטפלת לטיול אל סמטה קטנה סמוכה. בסופה, חיכתה להם חומה נמוכה – חצי עיגול עשוי בטון – שסימנה את הגבול בין העיר ובין הצוק וחופהּ של יפו.
גבעת עליה , יפו
השכונה של שרידי כפר עציון בגבעת עליה החלה את חייה בשנת 1949 והתקיימה עד שנת 1965 עת עזב אותה אחרון הדיירים מן הקבוצה המקורית , אולם כבר בשנות החמישים החלה תנועת תושבים מהשכונה החוצה , והיא הידלדלה בהדרגה עד כי בשנות השישים היו בה משפחות ספורות בלבד משרידי כפר עציון . סיפור גבעת עליה של ילדי כפר עציון ארוג אפוא בהוויית שנות החמישים של המדינה הצעירה.
גבעת עליה היא עולם ומלואו עבור ילדי כפר עציון , עולם ילדותם . חלק גדול מהסיפורים ששמעתי נסבו על תקופה זו בחייהם והדיון בה תופס את הנפח המרבי בראיונות שקיימה פרופסור עמיה ליבליך . ככל עולם מלא , מצוירת גבעת עליה בצבעים שונים ועזים.
עבור מרבית הילדים , המהות של החיים בגבעת עליה כוללת היבט נוסף , והוא היתמות שנתחוורה להם שם , ולעומתה – החוויה המיוחדת של קיום אב עבור מיעוטם .
הילדים ושרידי המשפחות שגרו במקום נאלצו להתמודד לא רק עם הסתגלות למקום חדש וזר כל כך באופיו מהקיבוץ שהותירו מאחוריהם , אלא עם טראומות האובדנים המרובים שחוו ועם האבל שחשו על העולם שנגוז , על החלום שאיננו עוד ועל יקיריהם שנהרגו . שלושה מעגלים שונים להתמודדות זו : של הילדים שהתייתמו מאבותיהם , בני גילים שונים החווים את העולם בצורות שונות לפי רמת התפתחותם , וחלקם אינם נושאים זיכרון אב כלשהו ; של הנשים , האמהות , שאיבדו את בני זוגן לחיים , את אבות ילדיהן .
אבן פינה למהלכי ההתמודדות בעיני רוב החברים הייתה שימור הזיכרון של כפר עציון שאבד ואיננו , וזיכרון כל אחד ואחת מחללי הקרבות בתש"ח . אולם בד בבד עם הסתכלות זו בעבר , כללה ההתמודדות גם מיקוד בהווה – בניסיון להקנות לבני הדור השני ילדות תקינה , ילדות שתפצה על מה שאבד והתכוונות לעתיד.
ילדי כפר עציון ביפו 1951
ילדי החצר הגדולה
גבעת עליה כמקום המתחם כולו , הבתים שבהם גרו והחצר הגדולה שביניהם , חרותים היטב בזיכרונם של המספרים . יפו הייתה , כידוע , עיר ערבית שנכבשה במלחמת השחרור , סופחה לתל אביב , ונעשתה מרכז גדול לקליטת עלייה . סיפורנו מתרחש בשכונה יפואית על גבול בת ים , שנקראה קודם לכן ג'בלייה , ושמה הוסב לגבעת עליה , במפגש שלושה רחובות שמספריהם לפי הרישום העירוני החדש , כאשר נכבשה יפו וצורפה לתל אביב היו 411 , 410 ו 412 ונקראו לימים רחובות אפלטון , אריסטו וסוקרטס , ולכן זכו לכינוי 'המושבה היוונית'. במתחם זה נמצאו כמה בתים נטושים שיצרו צורת ח' סביב חצר משותפת , ובהם יושבו חברי כפר עציון וילדיהם . לא הייתה הסכמה בדבר מספר הבתים , כנראה שבעה פחות או יותר , חלקם חד קומתיים , אחרים בני שתי קומות ואחד גבוה יותר ; כל אחד מהבתים מוקף גדר או חומת אבן נמוכה . אולם כולם זכרו את מרכזו של המתחם , 'החצר הגדולה' – לפחות כך נתפסה בעיני הילדים , שציינו לא פעם עד כמה קטנה נראתה להם לפתע כשביקרו שם בבגרותם .
אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר מגבעת עליה נמצא בסיפורו של צביקי , שלדבריו הגיעה כל הקבוצה מבית הספר שבו שהתה בפתח תקוה לגבעת עליה ברכב משוריין .
משהגיעה החבורה למתחם גבעת עליה , מיד הובערה בחצר שריפה גדולה של ציוד שנמצא במקום . אנשים זרקו חפצים שונים מהחלונות בקומות הגבוהות , ואחרים דחפו אותם לאש . בימים הראשונים , מספר גדעון , נשמעו יריות תכופות באזור 'וזה היה מפחיד , 'מאוד אבל תוך ימים אחדים פסקו היריות ופחדי הילדים נרגעו . בתוך הבתים הקציבו חדרים לאמהות או לזוגות שנותרו , ואת הילדים שיכנו לחוד לפי קבוצות גיל , בחדרים שיועדו לבית הילדים הקיבוצי . היו שזכרו כי בתחילה גרו בכל דירה ארבע עד חמש משפחות , כאשר מחיצות דיקט הפרידו בין השטח הקטן שהוקצה לכל משפחה או אם.
מלבד דיור המבוגרים , הוקצו חדרים ל'מוסדות הקיבוץ' – בתי ילדים , חדר אוכל , בית הכנסת , מכבסה .
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המרתק : מתוך הסיפור עולים פרטים ואפיונים שונים של הסביבה הפיזית שמחוץ למתחם ושל משמעויותיה האישיות .
אחדים מציירים את גבעת עליה כמקום פסטורלי ונעים של שקט , מרחבים , חולות וחוף ים . 'גבעת עליה ? אני זוכרת גבעת חול גדולה מאוד מאוד , דיונה כזו , ואנחנו מתגלגלים עליה , בשמש אומרת יעל בערגה . אחרת מוסיפה : 'קרוב אלינו הייתה בריכה טבעית של סלעים בים , ושם היינו משחקים ומשתוללים . היינו ילדי טבע , התרחצנו אפילו בלי בגדי ים , אלא . 'בתחתונים בקרבת השכונה היה שדה גדול ובו צמחו סבר'ס לרוב . מן העבר השני היה רחוב צר היורד אל הים , צוק תלול וגבעות חול , עליהן פרח נר הלילה מפעם לפעם . 'אני זוכרת איך כל , 'יום מספרת רחל , 'בייחוד בחודשי הקיץ , אחר הצהריים לקראת השקיעה , כולם , ילדים ומבוגרים , היו הולכים לכיוון הים . היינו עומדים ליד החומה שבסוף הסמטה ומסתכלים בשקיעה . זו הייתה "הטלוויזיה" .
ילדים גדולים יותר נהגו לרדת לחוף בעצמם . ותקוה אומרת : 'הייתי כושית תמיד . הייתי המון על חוף..
בצילום : ילדי החצר הגדולה בגבעת עלייה ביפו , 1951
אבל הסביבה האנושית שמחוץ למתחם נתפסה כזרה וכמאיימת . בהיותם ילדים יהודים , צברים ותיקים יחסית בארץ , היו שונים מרבים מתושבי האזור , חלקם ערבים וחלקם עולים חדשים מעדות שונות . מעבר לחצר שררה הזרות , כפי שמתאר צביקי : 'אחרי חצר הכביסה הייתה חומה , ושם כבר היו הפרדסים , פרדסי יפו של הערבים , שהיו אנשים אלימים ומסוכסכים בינם לבין עצמם. פעם בעת משחק נפל כדור והתגלגל מעבר לחומת המתחם , והגיע לתחום המגורים של ערבים בסביבה . 'עמדתי על החומה וקראתי לילד הערבי שיצא מתוך הפרדס , שיחזיר לי את הכדור . הוא שאל – איפה הכדור ? וכשהצבעתי על מקומו הוא פשוט לקח את הכדור שלנו והסתלק . הילדים לא רצו אחרי הגזלן להשיב את הכדור , מפני הפחד והזרות . זיכרון זה ממחיש את חוסר האמון והזרות מאלו שלא היו בני כפר עציון , ובמיוחד ערבים שגרו בסביבה .
בקרבת המתחם גרו עולים יוצאי בולגריה , פולניה ואחרים . 'הייתה בסביבה מעברה של עולים חדשים שבאו מכל קצות תבל . כשהיינו הולכים לבית הספר בקיצורי דרך ו'חותכים' דרך המעברה , ראינו אוהלים , אוהלים ועוד אוהלים / מספר יוחנן . גם הפרדסים וגם שכונות העולים בסביבה נראו בעיני הילדים כגדולים מאוד , אולי בהשראת מה שכונה אז 'השטח הגדול' ביפו . אפשר היה ללכת לאיבוד במבוך המגורים הצפופים של האזור ביפו.
בית הכנסת של המפונים בגבעת עליה ביפו ותחושת היתמות
המסורת של כפר עציון נשמרה בבית הכנסת הקטן שעמד במרכז המתחם . זה היה בסך הכול חדר קטן , שבו התפללנו בשבתות ובחגים , כי ביום חול לא הצליחו לארגן בו מניין . היו רק גברים מעטים , בעלי התפילה הגדולים נפלו , אבל מי שנשארו , ניסו לשמור את נוסח הקריאה בתורה והתפילה כפי שעשו בכפר עציון – וככה זה עד היום . לא חשוב אם זייפנו את הנעימות או לא , זה היה חשוב כל כך למבוגרים שנלמד את המנגינות האלה , מה שיעביר לנו ולדור הצעיר את האווירה של כפר עציון . הצד הכואב , שבא לידי ביטוי חריף במיוחד בהיעדר האבות מבית הכנסת , עלה דווקא מפיהן של הנשים . מספרת דורית : 'אני זוכרת את התפילה בערב שבת בבית הכנסת של גבעת עליה . היינו רצים שם אל הגברים . היום הייתי אומרת כי בוודאי זה היה ניסיון לחפש את אבא ."
חברתם אסתר , שהייתה נוהגת לבקר בגבעת עליה ממקום מגוריה החדש , אומרת בדמעות , כי בית הכנסת הוא הזיכרון המוקדם ביותר שלה : 'אני עדיין רואה שם את בית הכנסת בערב שבת , עצבות גדולה , ילדים יושבים לבד , בלי אבות . מכל הזיכרונות החזותיים שלי של גבעת עליה , תפילת ערב שבת בבית הכנסת היא הזיכרון העצוב . 'ביותר בית הכנסת סימל וייצג אצל רבים מהמספרים את ההמשכיות והאובדן גם יחד , או ההמשכיות למרות האובדן .
היה שם נחום , למשל , שהיה מרים אותנו לגובה , צוחק ומשחק אתנו . כנראה חיפשנו את זה … כאילו מעט הגברים שנשארו , היו שם בתפילה , ואנחנו הלכנו לבקש את קרבתם.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספר המעמיק והמרתק: מלבד הצדדים הפיזיים בסיפור המקום , מהווה תקופת החיים בגבעת עליה חוויה מכוננת בזיכרונם ובאישיותם של המספרים . אפשר לארגן חלק גדול מהזיכרונות מחוויית גבעת עליה , שהעלו המספרים בסיפוריהם , על שני צירים : ציר הקיבוץ , שהוא גם ציר הזמן , המציג את הימים שבהם התנהלה הקהילה כקיבוץ לכל דבר , דרך ההחלטה על פירוק הקיבוץ , עבור לתקופה הבאה , שבה נהפך המקום לשכונת דיירים בעלת אופי עירוני יותר , וכלה בתהליך ההתפזרות ההדרגתית של חברי הקבוצה ברחבי הארץ . הציר השני מעמיד אלה מול אלה את חיי הבית , המשפחה וחיי החוץ , ובדומה לכך את עולם המבוגרים ועולם הילדים .
תקופת הקיבוץ בגבעת עליה ביפו
תקופת הקיבוץ בגבעת עליה הצורה הארגונית הראשונה של קבוצת השורדים מכפר עציון הייתה צורה של קיבוץ , כהמשך ישיר וטבעי לזהות הקיבוצית של היישוב בכפר עציון .
מבחינה דמוגרפית , זה היה קיבוץ מוזר : היו בו שלושים ושלוש אלמנות , כשישים ילדים , ורק כשבע עד עשר משפחות שלמות . כבכל קיבוץ , מומנו כל צורכי הקיום של הקבוצה באופן עקרוני מתוך הקופה הקיבוצית ; אלא שזו הייתה ריקה כבר חודשים רבים . וכך , החברים הבודדים ששרדו קיבלו עליהם לדאוג לפרנסת כל הקבוצה , תוך השתדלות בלתי פוסקת אצל המוסדות . בו בזמן נעשה מאמץ רב למצוא מקורות תעסוקה למבוגרים בקבוצה , ובהם נשים שעבדו בקיבוץ בענפי שירות , וגברים , קיבוצניקים לשעבר , כולם חסרי הכשרה לעבודה עירונית כלשהי . אף שאין ספק כי המשימה הייתה כבדה ביותר , מספרים ה'ילדים' לעתים קרובות כי 'לא ידענו רעב . לא חסר לנו כלום . אחדים מדגישים את התפריט העשיר והמזין שהיה להם בילדותם .
המבוגרים בין ה'ילדים' מספרים על התקופה הקיבוצית , עד שנת 1952 שאותה הם עדיין זוכרים . בתקופה זו הילדים לנו בבית ילדים , לפי קבוצות גיל , וגם אכלו בחדר אוכל משלהם . כולם היו לבושים בבגדים כמעט זהים , שבלטו במיוחד בהליכתם לבית הספר בצוותא .
'היינו ביחד והיה לנו הווי , מסכמת אורה . לפי זיכרונותיה , גם כמה אמהות גרו יחד בחדר אחד . הילדים באו במגע עם האמהות והאבות ששרדו לשעות ספורות אחרי הצהריים .
הדמויות החשובות בחייהם היו המטפלות , שאותן הזכירו בשמותיהן . קבוצת הילדים הייתה הולכת יחד לים ולטיולים שונים . מבוגרים מהקהילה היו מקיימים תורנות יום להשגחה בחדר האוכל של הילדים , וגם תורנות לילה כשומרים או כשומרות על בית הילדים .
בכל זאת , בתוך בית הילדים 'היו השתוללויות גדולות עד שנרדמנו .
חדר האוכל הכללי , שבו היו המבוגרים מתכנסים לאספות הקיבוץ , היה סמוך לבית הילדים , ואחרי ששומרי הלילה עזבו את משמרתם – אולי משום שגם הם רצו להשתתף בדיונים החשובים – ניסו הילדים להציץ לאספות אלה ולשמוע את דיוני המבוגרים . אחד המרואיינים זוכר את האספה הסוערת שבה שמע ב1952 על ההחלטה לפרק את הקיבוץ .
מסלולי הכשרה מקצועית נבחרו בקפידה , בעיקר בכיוונים של עבודה סוציאלית עם העולים החדשים , סיעוד , חשבונאות , תזונה ושירותי נוער וחינוך למיניהם . נשים רבות נשלחו ללמוד ובמהלך הזמן סיימו את לימודיהן בהצלחה . רוב הגברים ששרדו נקלטו בעבודה בשירות הציבורי . חיי הקומונה אפשרו לאמהות לצאת ללימודים אינטנסיביים , מהלך שהיה קשה יותר אילו היו חיות עם ילדיהן במסגרת פרטית . מספר שמואל , אחד היתומים . 'בשנים הראשונות למגורינו בגבעת עליה , אימא שלי למדה הוראה בירושלים . אני הייתי 'מאופסן' אצל אימא אחרת , ואחי הקטן אצל אימא שלישית . כל השבוע אימא הייתה בלימודים וחזרה רק לשבת . רק בשבת היינו . 'יחד למרות העצב שקלטתי בקטע זה של השיחה , לשאלתי אם היה קושי בדבר , השיב בשלילה . גם יוחנן מספר שאמו עבדה כל השבוע מחוץ לגבעת עליה , אולם בית הילדים סיפק לו את כל צרכיו.
מספרת אביבה : אימא הייתה מרת נפש וקשת יום . במיוחד מאז שאבא נהרג , היה לה קשה מאוד . החיים אתה בבית היו קשים ביותר . למזלי , עבדו אתנו אנשים טובים , היו לי גננת ומטפלת שאהבו אותי , וחברת הילדים . היינו במסגרת קיבוצית , וזה עזר לי מאוד בשנים ההן . העובדה שהיו אתי עוד ילדים רבים באותה 'סירה' עזרה מאוד . היה בכך משהו מנחם . אינני יכולה לתאר לעצמי מה היה אילו גדלתי לבדי עם אימא .
היא מספרת , למשל , כי כאשר חלתה ואושפזה בבית חולים , זו הייתה המטפלת – ולא אמה – שישבה לידה וסעדה אותה במחלתה . אמהות רבות עבדו מחוץ לבית שעות רבות ביממה , והפיצוי שניתן לילדים במסגרת הקיבוצית היה חיוני : 'אימא שלנו עבדה מבוקר עד ערב , וטוב שהיה לנו בית ילדים כמסגרת בקיבוץ בגבעת עליה.
השובבות שאפיינה את קבוצת הילדים לא פסחה על הלילות בבית הילדים . על כך מרחיב את הדיבור צביקי . לחברת הילדים הייתה 'מועצת , 'ילדים כמו אספת הקיבוץ של המבוגרים . את הדיונים היינו עושים באמצע הלילה , ולשם כך היינו מעירים את הישנים באמצעות הליכה על המיטות , כלומר על הילדים . לפעמים נהגנו להעיר זה את זה כפקיחת עינו של הישן או כדריכה פראית על גופו . באותו הזמן , ילד אחד היה מופקד על השמירה , כלומר אם שומר הלילה היה מגיע , הילד היה מתריע , וכולנו היינו נשכבים מיד בישנים מתחת השמיכות .
ברוח השובבות הגדולה שאפיינה את הקבוצה , היו לעתים ' מרידות , אוכל' כפי שמספר צביקי : 'את קציצות הדגים שנאנו במיוחד . יום אחד התמרדנו ומרחנו אותן על הקיר בצליפה . הבענו כך את כל הכוחניות שלנו כילדים , מול המשטר , שבנוגע לאוכל היה חזק מאוד . 'מאוד מנקודת ראות זו , היה יתרון רב לפירוק הקיבוץ , כאשר הילדים יכלו סוף סוף לאכול במטבח הפרטי , לרוב ברשות עצמם , שכן האמהות נעדרו רוב שעות היום מהבית ושהו במקומות העבודה שלהן .
שבחים גדולים מורעפים על מטפלות אחדות , במיוחד אצל ילדים שחשו כי אמם לא תפקדה היטב וביתה לא היווה מקום חם ותומך עבורם .
פירוק מסגרת הקיבוץ בגבעת עליה
ארבע שנים בערך לאחר המעבר לגבעת עליה , ובעת ובעונה אחת עם הקמת ניר עציון והתבהרות העובדה שרק אחדים מהזוגות או הרווקים עברו לשם , הוחלט לפרק את הקיבוץ בגבעת עליה . משמעות ההחלטה הייתה כי כל משפחה , שלמה או שכולה , תדאג בנפרד לענייניה הכלכליים ותגור ביחידה עצמאית משלה , יחד עם הילדים , אם כי עדיין תישמר מסגרת חברתית משותפת ותמיכה הדדית משמעותית של החבורה . ברמה אחרת , אפשר לראות בהחלטה לפרק את הקיבוץ שלב נוסף בהתנפצות החלום של כפר עציון , פרידה מן הרעיון הקיבוצי התיישבותי בעקבות העזיבה הפיזית והמוות . אולם הילדים לא יכלו כמובן לעמוד על משמעויות אלה בדיוק . עבורם , ההחלטה התבטאה בראש ובראשונה בפירוק בית הילדים . האירוע היה סמוך בזיכרונם גם להתפוררות הקהילה . יציאת שש משפחות שכולות לחיים ביבנה , וכמה משפחות שלמות למקומות שונים בארץ , שנבחרו לפי התעסוקה של אבי המשפחה . גם החתונות הראשונות של כמה מהאלמנות נערכו , לפי סמיכות הסיפורים , בתקופה זו בערך .
הישיבה הלילית הסוערת שבה הוחלט על פירוק הקיבוץ התכנסה בחדר האוכל , שהיה סמוך לבית הילדים . צביקי מספר : 'אני זוכר את עצמי בפיג'מה מציץ לחדר האוכל – כל אחד קיבל תור להציץ לרגע דרך חור המנעול , לפני שהשומרים יתפסו אותנו . כך שמענו את הדיונים המדאיגים , כל אחד שמע כמה משפטים . 'בלבד כאשר הילדים הגדולים חזרו מחופשת קיץ בניר עציון , מספרת אורה , נוכחו כי הפירוק נהפך לעובדה . 'פתאום ראינו שחילקו את הכול : את השולחנות שהיו בחדר האוכל , הצלחות , הסכו"ם , הסירים , ושמענו כי ביטלו את בתי הילדים . זה היה עצוב מאוד לכולנו . כיון שכמה משפחות כבר יצאו מגבעת עליה , נותרו חדרים פנויים , והמשפחות קיבלו דירות שלמות או לפחות התרווחו יותר מאשר קודם . אחרי שפירקו את המסגרת הקיבוצית , נשארתי במקום בלי חברים בגילי . הילדים הגדולים האחרים עברו ליבנה . אני חושבת שרק אז בעצם קלטתי את העצב .
אצל רוב המספרים נתפס פירוק הקיבוץ כאירוע קשה , שפגע ברקמת החיים המשותפים ובביטחון האישי של כל אחד ואחת.
בזיכרונותיהם של ה'ילדים' מודגש אלמנט האובדן בפירוק הקיבוץ , וקשה להימנע מהשערה כי במידת מה מעלה אובדן זה באופן אסוציאטיבי את הטראומה של האובדן הגדול הקודם , של האבות ושל כפר עציון כולו . רותי מספרת בערגה על תחושת הקולקטיביות המגוננת שחשה בימי הקיבוץ ושנעלמה לאחר פירוקו . מאחר שחייה עם אמה היו קשים , היא מדברת בגעגוע על יכולתה להיכנס לכל בית של החברים והחברות בתקופת הקיבוץ ועל ההרגשה כי אין הפרדה בין המרחב הציבורי לפרטי.
צביקי , שעזב את המקום עם שני הוריו , מתאר עד כמה הצטער להיפרד מחבורת הילדים העליזה , ולא הבין מדוע משפחתו צריכה לעזוב את המקום שאהב.
החיים אחרי פירוק מסגרת הקיבוץ בגבעת עליה
גם אחרי פירוק הקיבוץ הצטיינו כנראה החיים בגבעת עליה במסגרות המאורגנות שבהם . אומר תולי : 'כשנסגר בית הילדים היה מין מעון כזה לאחר הלימודים , ואחר כך הייתה אימא אחרת כלשהי שהייתה קולטת אותנו כשהיינו באים מבית הספר , והיינו אוכלים אצלה ומכינים שיעורים , ובחופשות היו הקייטנות , או שכל הילדים יחד הלכו לים . המסגרות האלה תרמו מאוד לעיצוב האופי שלי . במקום המבנה הקולקטיבי המחייב של הקיבוץ , התפתחו כיסוד למבנה החברתי החדש יחסי חברות בין המבוגרים , לרוב על פי הרקע הקודם שלהם , הגילאים וההכשרות שמהן הגיעו למקום .
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה החשוב : ההבחנה בין החיים בבית הפרטי , בקרב המשפחה ובנוכחות מבוגרים ובין חיי החצר של חברת הילדים לעצמה , היא ציר מרחבי במידה מסוימת ; ציר זה חותך את כל זיכרונות המספרים בנוגע לגבעת עליה , הן בתקופה הקיבוצית הן לאחריה . אצל רבים מהיתומים הדבר מתבטא בהנגדה – הכבדות , העצב והדיכאון עם האמהות בבית , לעומת החיים העליזים של חבורת הילדים בחצר הגדולה . ציר ניגוד נוסף מעמיד את חיי המשפחה האינטימית , שהיו קשים לרבים מהדוברים , לעומת החום והאהבה שחשו מיתר המבוגרים בקבוצה .
יפת : " היינו ילדים , לא היינו עצובים ושיחקנו כל היום . עולם הילדים ועולם האמהות היו כמו שני עולמות נפרדים . ברור שלכל אימא היה קשה , כל אחת דאגה לעתיד , "שברה את הראש" איך להמשיך הלאה והתאבלה על מה שאבד . אבל אנחנו , כילדים , לא חשנו בזה . בבית היה הכול קשה ומר , בחוץ יצרנו בדיוק את ההפך : שמחה ושובבות אין קץ.
אחת המספרות אומרת : 'בגבעת עליה האמהות גרו תחילה יחד , אפילו לנו בחדרים משותפים , וזו הייתה כמות רבה של מצוקה , עצב וכאב , משהו קשה מאוד , מעיק ועמוק . אין פלא שברחנו החוצה כל היום לחצר . 'הגדולה ובמקום אחר .-בשיחתנו 'חברת הילדים הייתה עסוקה מאוד בעצמה . המבוגרים אף פעם לא סיפרו לנו מה הם מרגישים ומה מטריד אותם . אנחנו פיתחנו לנו עולם משלנו בחצר הגדולה . מעניין שההורים גם לא הרבו להגיב על מה שקורה בינינו , הילדים , כאילו לא היו מסוגלים לראות את זה , לראות אותנו אז , מה שנתפס כאילו חוסר אונים . 'מצדם ובסיכום של אורה : 'גבעת עליה , זה כמו רטיסבון – בבית עצוב , ובחוץ הילדים מתפרקים.
עקב ריכוז של כשישים ילדים , שגילם קרוב למדי , במתחם צפוף אחד , התפתחה חברת הילדים באופן נפרד , נהפכה לחבורה עצמאית , חזקה ומלוכדת ביותר ואף ייסדה לה מבנה חברתי אוטונומי משלה .
עמוס : " חיינו לא היו בבתים , חיינו היו בחצר . כולם היו בחוץ , על הגגות או בנגרייה . זה היה גן עדן של ילדים" . וצביקי מסביר : "בעצם לא היו הורים , גם למי שאביהם נותר בחיים , ובוודאי לא לרוב הקבוצה . האבות לא היו , האמהות הלכו לעבוד או ללמוד ומי שנשאר אתנו הייתה המטפלת . אף שהיו לנו כמה מטפלות נערצות , לרוב המטפלת לא הייתה מסוגלת להשתלט על החבורה , בעצם היא אפילו לא ניסתה . זו הייתה חבורה עם גיבוש עצמי ומבנה פנימי משלה , שבנתה לעצמה את החיים באופי ההתנהגות שלהם בשכונה משלהם ביפו .
יפת עונה תשובה שהבליטה את האוטונומיה של חברת הילדים : 'מי היה יכול לאסור עלינו ? מישהו יגיד לנו מה לעשות ? בבית היה משהו אחר , אולי ננזפנו והבטחנו שנהיה שקטים וטובים מעתה , אבל הכול כמובן חזר ברגע שיצאנו החוצה . 'לחצר זו.
חלק חשוב מחוויית בית הספר היה ההליכה או הנסיעה יחד בחבורה של ילדי כפר עציון , בדרך הארוכה מגבעת עליה לבת ים . בתקופה הראשונה , הילדים היו לבושים בצורה אחידה , דבר שהבליט את הקבוצתיות שלהם.
סיפורי הילדים על בית הספר בבת-ים מדגישים את הלכידות שלהם לעומת כל יתר התלמידים . אחדים מכנים את חברת הילדים של בני כפר עציון 'חברה סגורה ומספרים כי היו מתרועעים רק בינם לבין עצמם . לרוב ראו בכך מקור ביטחון – מה שמעיד אולי על חוסר ביטחון פנימי , שאינו מפתיע על רקע מה שעבר עליהם .
בתקופה זו הייתה גאווה עצומה להיות אחד מילדי כפר עציון , ולהשתייך לקהילה זו , מספר גדעון . 'הרגשנו ממש כמו קבוצת כוח , אנחנו , ילדי כפר עציון , יחידה נבחרת – הייתה לנו גאוות יחידה שכזו , בבית הספר הרגשתי מעין סטטוס – אנחנו יתומי מלחמת השחרור , בזכותנו , בזכות אבותינו , יש לעם ישראל מדינה . בכל מקום שבו הופענו במסגרת בית הספר היו אנשים אומרים " הנה הילדים מהקיבוץ , הנה ילדי כפר עציון! היעדרות כל הילדים השייכים לקבוצה מבית הספר ביום הזיכרון , שבו נסעו יחד להר הרצל לאזכרה להוריהם , המחישה את ייחודיותם . מצד אחד חשו גאווה , כקבוצה נבחרת שמסתכלים בה , 'בעלי הילה מיוחדת' בעיני הציבור סביב .
נראה כי החבורה שחיה בגבעת עליה הצליחה להשליט בסביבת הילדים אווירה טובה – תולדה של הידידות העמוקה ששררה בין ההורים ששרדו ובין ההורים שנפלו , הרגשת השליחות שפעמה בלב המבוגרים והרוח הקיבוצית שדגלה בחינוך שוויוני ומשותף . לכן , הקנאה הטבעית של היתומים במשפחות השלמות נחוותה , נחרתה בזיכרון או הועלתה בסיפורים רק לעתים רחוקות , אם בכלל . 'לא הייתה , 'קנאה אומרים אחדים , 'כל המבוגרים התייחסו אל כל הילדים כאילו היו הוריהם, כך גם אומרת גאולה בפסקנות : 'ידעתי שאין לי אבא , לכולם הרי לא היה אבא , אבל זה לא הציק לי , בגלל האהבה הרבה שקיבלתי . 'מכולם גם אם נתפס ההבדל , הוא לא נחשב כמצביע על עדיפותם של הילדים שאביהם נותר בחיים , ואולי להפך . יפת מסביר : 'הרי מי שהיו להם אבות היו המיעוט שבינינו , והרוב תמיד טוב יותר מהמיעוט . בגלל שלרוב לא היה אבא , הרי ברור שאנחנו חזקים יותר , טובים יותר , גדולים . 'יותר ברוח סיפורו של שלום עליכם 'אשריי יתום' ,
חוויית היתמות הייתה כמובן שונה בגבעת עליה ומחוצה לה , משום שלעתים נוצרו מצבים לא נעימים עבור הילדים כשהסביבה לא הכירה את הסיפור המיוחד שלהם . בעניין זה מספרת תקוה : 'בגבעת עליה ידעו כולם שאין לי אבא , וזה היה המצב עבור רוב הילדים . אבל כשיצאנו ל'בני , 'עקיבא או בתיכון , פתאום הרגשתי בלי אבא יתומה מסכנה . ואז סימה חברתי , שאבא שלה נשאר בחיים , עשתה מעין יחסי ציבור בשבילי – היא הייתה מספרת לכולם מהו כפר עציון , הסבירה לכולם שאבא שלי היה גיבור , דברים כאלה .
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המרתק : בהקשר זה אפשר להוסיף , כי אצל אחדים מהילדים שעברו ליבנה וחיו במחיצת משפחות שלמות בקיבוץ , הייתה חוויית הקנאה חזקה וברורה יותר , והועלתה בזיכרונותיהם בכאב רב . אומרת שרי : 'כילדה ביבנה הרגשתי חריגה יותר משהרגשתי בגבעת עליה . כל האבות היו שומרים בלילה בבית הילדים , וקינאתי מאוד כי לי לא היה אבא שישמור . אני גם זוכרת איך הייתי זקוקה לאבא שיעזור לי בשיעורי הבית , כמו שעשו אבות אחרים , ולא היה מי שיעזור .
מסביר אחד הבנים שאביו שרד : "בשנים שגרנו בגבעת עליה , אמי הרגישה אשמה גדולה מאוד . היה לה קשה כל כך לחיות עם בעלה שניצל בין כל חברותיה הטובות שהיו אלמנות . היא לא דיברה הרבה על רגשותיה , אבל כל החיים הייתה אומרת לנו בכל מיני מזכים קשים "נגיד תודה שנשארנו בחיים , וזהו " ,מתוך כך הבנתי את האשמה שהיא חשה, אולי באמת היו הנשים שבעליהן שרדו , למזלן הטוב , מי שקיבלו עליהן את הרגשת האשמה עד כדי כך שסיפרו לי כי אמו של אבינועם אסרה על בנה הקטן לקרוא לאביו בקול רם , כלומר להשתמש בביטוי 'אבא' כדי שלא להכאיב לילדים היתומים שבסביבתם בגבעת עליה … הזוגות המעטים שנותרו יחד התקשו לעתים להשתלב בקהילה הפגועה של האלמנות .
במבט בוגר הוא מוסיף ומהרהר : 'ראי , אני מדבר אתך , וכך גם חבריי , על גבעת עליה וכל התקופה ההיא , כילדות מאושרת . אבל ההורים לא יספרו לך אותו סיפור . היו שם מתחים , היו הרבה משקעים והיו כמובן קשיים רבים . בשבילנו זה היה גן עדן . בשבילם זה היה מקום של שכול שכל אחד רצה לעזוב אותו כשרק היה אפשר.
רוב סיפורי גבעת עליה עטורים בגעגוע לתקופה היפה , אולי אף היפה ביותר , בחייהם של המספרים.
כפי שאומר צביקי : 'זה הרי היה דבר יוצא דופן בקנה מידה לאומי אפילו ! חברה של שישים ילדים , רובם ככולם יתומים , האמהות הולכות ללמוד או לעבוד , והאבות המעטים גם כן אינם בסביבה . כולם עברו טראומה גדולה לא מזמן , ונתונים כמעט בלי השגחה כל היום , פרט לשעות הבוקר בבית הספר . מה שהתפתח שם היה עולם ילדים מיוחד במינו , בעל עוצמות בלתי רגילות.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה החשוב והמעמיק : יש שרואים במשחקים , בחברויות ובחיי החברה והדמיון הפעילים של הילדים דרכים עקיפות שעומדות לרשות הנפש לרפא את העבר , לעבד את האבל ולהתמודד עם האובדן . ייתכן שההרפתקנות והדרישה לאומץ לב היו מנגנונים להפחתת החרדה . יש שמדגישים את החיים החברתיים כדרך להכנה ולגיבוש לקראת העתיד .
מדברי אחת המרואיינות בספר : בגבעת עליה גרתי המון שנים , עד כיתה י"ב . היינו מהוותיקים ביותר שם . אז יש לי כמובן הרבה זיכרונות ברורים . אני זוכרת מי גר היכן . בהתחלה היו המון אנשים , גרנו במסדרון כלשהו עם עוד כמה משפחות וכמה רווקות . בהתחלה היה לנו רק חדר אחד ושירותים משותפים עם השכנים , משפחת כץ . אחר כך עזבו לאט לאט וקיבלנו דירה שלמה לעצמנו . כל עוד גרו שם רק מפוני כפר עציון , היו יחסים קרובים עם השכנים . בקיץ ישנו על המרפסת , כי היה חם נורא .
שמענו רדיו יחד ושיחקנו כילדים יחד . עד שהייתי בכיתה ג' עדיין היינו במסגרת של קיבוץ וגרנו בבית ילדים . אחר כך זה התפרק . מתקופת הקיבוץ אני זוכרת הרבה , את הדברים הטובים ואת הדברים הרעים . הטובים היו , 'ביחד' , הריצה בחצרות , הטיפוס על הגדרות . אני טפסנית טובה מאוד מטבעי . היו שם בתים מוקפי חומה , אז היינו עושים תחרות מי ילך על כל החומות מבית לבית , לרבות שערים באמצע , בלי ליפול . היינו בחוץ המון , או בבתים אחד של השני . חלק גדול מהחיים היה בחוץ . הייתה חברות יפה בינינו . היינו מתחפשים ועושים כל מיני הצגות .
יתמות קולקטיבית
הילדים נפרדו מן האבות כשפונו לירושלים . אמנם בחודשים שלאחר מכן הייתה להם תקשורת עם האבות הנצורים , האבות שלחו מכתבים לרטיסבון ואף דיברו ברדיו האלחוטי עם המשפחות , אך בכל זאת נהפך קיומם למרוחק מחיי היום יום של הילדים , סמוי מן העין וערטילאי . כך , היעדרם של האבות כבר נהפך להרגל , ואפשר לומר שהם 'מתו בהדרגה', יתר על כן , כאשר הגיעה הידיעה על מותם , זו לא הייתה הודעה ודאית . היא הסתמכה על רשימות השבויים שסביר היה לחשוד באמינותן , ואפשר היה להשתעשע בתקווה שבכל זאת יחזור הבעל או האב ביום מן הימים . ולבסוף , העובדה שלא הייתה לוויה , לא ישבו , 'שבעה' ובמשך למעלה משנה לא היה קבר לבקר בו – כל אלה לא אפשרו לתהליכי האבל והפרידה להתרחש במלואם .
הבנים והבנות המשתייכים לקבוצה של ילדי כפר עציון נאלצו להכיר את המוות ואת היעדר האב , להתעמת ולהתמודד עמו בגיל צעיר ביותר . היתמות נחוותה כמצב קיומי בלתי נמנע , כמעט טבעי , שאך לעתים נתפס כמצב של עצב או אובדן .
חוויית היתמות נתפסה והומשגה בזיכרונות המספרים בראש ובראשונה כמציינת השתייכות . היא לא נשאה אופי של אבל פרטי , אלא של מודעות קיבוצית של חבורה שלמה , חזקה ומיוחדת , החולקת בין חבריה את הפרט הביוגרפי של מות האב בקרבות כפר עציון . ההשתייכות לקבוצת היתומים , החיבוק שהקבוצה קיבלה מיתר החברים בקהילת השרידים של כפר עציון , והמעמד הכולל שלו זכתה בקרב החברה הישראלית הרחבה , היוו מקור כוח להתמודדות של כל אחד ואחת מהמספרים . אך בד בבד עם תחושות השייכות והכוח , מופיעים גם גילויים של כאב , 'קול שני' במקהלת הדוברים . תהליך ההתוודעות אל מות האב ( ובמקרה אחד מות שני ההורים ) אצל היתומים בגבעת עליה.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המעמיק : אצל המספרים הללו הופיעה חוויית היתמות בחייהם לפתע פתאום , כרעם ביום בהיר , ובהיותם מנותקים ממעטה הביטחון של חבורת הילדים היתומים והבוגרים התומכים בגבעת עליה , אפשר להבין עד כמה היו ההדרגתיות והנורמליזציה של התופעה מסימני ההיכר שלה אצל מרבית הילדים.
ברוב הסיפורים מופיעה היתמות כמעין ידיעה בלתי מילולית ומודגש אי הדיבור עליה , כפי שאומר שמעון : "היינו חבורת ילדים מלוכדת מאוד , כמעט כולם יתומים , אבל אינני זוכר ניתוחים של הטראומה שעברנו בשום צורה , או דיבורים על האבות שאינם ; אני זוכר רק חיים תוססים מאוד , לא היה רגע משעמם.".
המרואיינים מדגישים בדבריהם , כי לעומת העצבות ששררה בבית , הם לא חשו עצובים כלל במסגרת חייהם בחבורה המגובשת בגבעת עליה.
היתמות הקולקטיבית היא חוויה של כל הילדים בקבוצה , גם מי שהיו להם שני הורים , אך מתוך הזדהות עם ההיסטוריה ואמפתיה כלפי חבריהם חשו גם הם את צער היתמות .
הקיבוץ כמענה ליתמות
עבור הילדים בשנות הקיבוץ בגבעת עליה , וכן עבור מי שהמשיכו לחיות לפי אורח החיים הקיבוצי בעיקר בקבוצת יבנה , היוותה המסגרת הקיבוצית מעין מענה או פיצוי על מותו של האב . תופעה זו בלטה במיוחד לעומת חוסר האונים של האמהות האלמנות . המטפלות והגננות השלימו במקרים אחדים את החסר בבית המשפחתי , אולם לרוב לא היו אלה דמויות ייחודיות בעלות תפקיד זה או אחר , אלא המסגרת הקיבוצית בכללה שמילאה את החלל הריק של היתמות .
מרדכי : 'לא הרגשתי יתום , כי ההשתייכות לקבוצה הייתה חזקה יותר מההשתייכות למשפחה . בקבוצה הייתי עם כולם וכמו כולם . אנחנו היינו קודם כול הילדים של הקיבוץ , ורק אחר כך הילדים של האמהות שלנו . בשבילי המשפחה האמיתית הייתה הקיבוץ , החבורה של כולנו . במשפחה הזו לא הייתי . 'יתום וישראל אומר בעצבות : 'גדלתי בחבורה , בחצר , גדלנו זה אצל . 'זה טקסי החגים והשבתות , שנחגגו בצוותא בקיבוץ , מילאו את החסר .
רבים מהילדים היתומים קיבלו אהבה ותמיכה מהחברים הוותיקים ששרדו בקבוצה . גם יחס זה הוצג כפיצוי מה על החסר באב . מספרים אחדים מתארים גם דמויות מבוגרים אחרים , בני העיירה של אביהם או מכרים מההכשרה או מהשירות הצבאי , שהעניקו תשומת לב מיוחדת לילדים היתומים .
לעתים הופיעה העצבות מאוחר יותר בחיי המספרים – לעומת היעדרה בילדותם , כמו במקרה של עמוס : 'לא הייתי עצוב כילד , כי לא הרגשתי בחסר . ואת יודעת מה , עכשיו אני עצוב על עצם העובדה שלא הבנתי את החסר – בעצם לא הייתה לי משפחה , אבל אז אפילו לא ידעתי את . זה היה נורמליזציה של היתמות מבחינת המבנה החברתי , מפני שרבים מהילדים היו יתומים , כולם חסרי אב , מצב זה נראה נורמלי בחבורה יוצאת דופן זו . לפי עדות יפת : 'משום שתמיד היינו קבוצה גדולה כל כך של ילדים יתומים , מי שהיו להם אבות היו השונים . גדלנו בהרגשה שאנחנו נורמלים לגמרי . היינו מחזקים זה את.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המעמיק : מידת הנורמליות של היתמות ניכרת בהבדל שחוו כאשר הופיעו בקבוצה אחרת , שבה היוותה יתמותם גורם מבחין ושונה כגון הילדות בקבוצת יבנה . תגובת ילדים 'זרים' על היתמות עולה לעתים קרובות לעומת הנורמליות של המצב בתוך החבורה . מספר קותי : 'אני זוכר שביבנה ילד אחד רצה להעליב אותי ואמר לי "אין לך אבא , אביך . "מת ובאמת זה פתאום עשה לי משהו , התחלתי לחשוב אולי זה משהו … ונעלבתי , אבל בגבעת עליה זה לא היה יכול לקרות.
כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספרה המעמיק :
היעדר עזרה מקצועית בהתמודדות
בראייה בוגרת המספרים מציינים , כי בשלהי מלחמת השחרור לא היה קיים שום מערך של סיוע מקצועי לעזרת היתומים והאלמנות בהתמודדות עם השכול ובהתגברות על הטראומה שעברו . הילדים היו צריכים להתמודד בעצמם , באמצעות הלכידות הגדולה של החבורה , או בעזרת הסיוע האינטואיטיבי שקיבלו מהאמהות , מהגברים ששרדו ומהמטפלות בחברת הילדים .
רותי מספרת : 'ראי , קבוצה שלמה של ילדים מאבדת את האבות ואף אחד אינו חושב שיש לעבוד אתם באופן פסיכולוגי ! והאמהות – אולי גם הן היו נעזרות באנשי מקצוע , אני בטוחה שלאימא שלי זה היה נחוץ מאוד , אבל אז אסור היה לדבר , זה נחשב לחולשה גדולה לדבר על קושי .
דברים אלה מתחברים לנושא השתיקה או להשתקה של המבוגרים , כפי שהוזכר לעיל . במקום סיוע ותמיכה נפשיים , שהילדים היו זקוקים להם , הוצעו לילדים , לדברי רותי ועמוס , 'אידאליזציה של העבר' או 'האדרה' של כפר עציון ושל הנופלים כמנגנונים להתמודדות עם חוויית הכאב והאובדן . 'כל מה שעשו למעננו היה אידאליזציה של האבות הגיבורים , ושלנו , יתומי כפר עציון הגיבורים . האדרה של כפר עציון איננה תחליף למה שדרוש לילד שיתבגר , 'כיאות מסכם עמוס את דבריו במרירות .
גם כיום , בבגרותם , יש שחושבים שהיו יכולים להיעזר בטיפול בנוגע לטראומה .
יתמות אחרת בקבוצת יבנה
המעבר לקבוצת יבנה של שש משפחות גדולות יחסית של נשים אלמנות וילדיהן , בעקבות הסכמת הקיבוץ לקלוט אותם במסגרת הקיבוצית , היווה פרשת דרכים שפילגה את הקבוצה המגובשת בגבעת עליה . הסיפור הקבוצתי על המעבר מגבעת עליה ליבנה נושא בחובו משמעויות חשובות .
גבעת עליה ואורח חייה מעמד מיוחד , מעין גן עדן אבוד , בסיפורי המרואיינים .
הילדים נאלצו להיפרד מחבריהם ולהתאקלם בחברת הילדים החדשה בקבוצת יבנה . ברור כי מצבם של העוזבים השתנה עם העזיבה . בקרב הקהילה של שרידי כפר עציון , שחיו בגבעת עליה , חשו העוזבים שייכות עמוקה , היו שותפים בסיפור החיים הקיבוצי ויתמותם הייתה מובנת מאליה , ואילו בקבוצת יבנה הם היו חדשים וזרים . סיפורם הטרגי עורר אצל ילדים אחרים תגובות שונות ומשונות , מרחמים ועד פחד והתאכזרות ( עמיה ליבליך , עמודים 227-228).
בחברת ילדים חדשה בקבוצת יבנה , היה עליהם להתעמת כבודדים עם מבנה חברתי קיים ומגובש , לא היתה להם עכשיו הגנה של חבורת ילדים יתומים מגובשת וללא הגנה זו לצדם , והם מוצאים עצמם בתחתית הסולם , קורבנות זמינים לצחוק או אף להתעללות . גם היעדר אבות ומעמדן החלש של האמהות האלמנות שזה מקרוב באו , הקנו לכמה מהם את התחושה שהם נטולי הגנה מפני ההתאכזרות של חברת הילדים החדשה שה נדרשו להיקלט.
על אף הכוונות הטובות של הקהילה הקולטת – המעבר לא היה קל לרבים מהילדים .
סיפורים קשים התרכזו במצבם של הילד או הילדה החדשים והזרים בתוך חברת הילדים , כאשר מה שיכול להיראות כמשבר קליטה זמני , איננו חולף .
גדעון: המעבר ליבנה ? זה היה משבר עקירה שאני חושב שעד היום לא התאוששתי ממנו . אני גם זוכר שאחותי הקטנה לא הבינה מה זה שלכל ילד יש אבא ! היא הייתה בטוחה שלרוב הילדים אין אבא כלל י גם אני זוכר שכשהייתי ביבנה , הסתכלתי בקנאה בילדים שיש להם אבא.
בחברת הילדים של גבעת עליה הכירו אותי מאז ומתמיד , אבל ביבנה פשוט לא מצאתי את מקומי . אינני יודע מדוע . הייתי ילד חדש , בודד , חלש מבחינה פיזית ובלא גיבוי משפחתי . כנראה שמצבי היה די חמור , כי פעם אחת המטפלת שלי אמרה לאמי , שכדאי שנעזוב את הקיבוץ , כי אני לא נקלטתי כלל . אמי לא חשבה שזו סיבה לעזוב , והתמרמרה על ההצעה , שהיא פירשה כעוינת . מכל מקום , המצב נמשך ולא קיבלתי שום סיוע . סבלתי שם עד שמלאו לי 14 והגיע הזמן שאעבור לישיבה . הדבר היחיד שאני זוכר לטובה ביבנה הוא , שלא מנעו ממני ללכת לישיבה – וזה הציל אותי , הציל אותי ממש ! ( עמיה ליבליך, עמוד 229) .
מנקודת מבטם הבוגרת של אחדים מהדוברים , יש שטוענים כי ביבנה לא ידעו כיצד לקלוט את החבורה הפגועה של שרידי כפר עציון . לא הייתה שום התייחסות לצרכים מיוחדים , שום ניסיון להקל את הקושי . האמהות האלמנות נאלצו לעשות כפל תורנויות , היו כל הזמן ויכוחים על התקציב המגיע להן , נתנו להן את ההרגשה שנותנים להן נדבה .
"במעבר לקבוצת יבנה הייתה לי קליטה קשה מאוד מאוד , אני חושב שהתחלתי להרגיש בטוב שם רק לאחר שלוש או ארבע שנים . החברה בקיבוץ אינה מקבלת כל כך זרים , וגם אני לא רציתי כל כך להתחבר לחברה הזו , מאחר שהרגשתי שחברתי נשארה בגבעת עליה עם שאר הילדים ."
"הקליטה הייתה קשה מאוד , לא היו פסיכולוגים כמו היום . הייתי מסתתרת שם מתחת לברז בחצר , לא התחברתי עם הילדים . אבל לאט לאט זה השתנה . בגיל מאוחר יותר התחלתי לפחד בבית הילדים . אחרי שההורים סיימו את התורנות והלכו אנחנו נשארנו לבד לגמרי , רק הילדים . אני זוכרת את הפחד הזה , את הלבד . אבל לא היה עולה על דעתי ללכת לחדר של אימא , בכלל לא אהבתי לישון בבית . היה ברור שישנים בבית ילדים , וזהו .
מעניין לציין כי אף באחד מהסיפורים הקשים אין האם מוזכרת כמקור של עוצמה ותמיכה לילד , כבת ברית שמצליחה למתן ולרפא את סבלו במערכת החינוכית או בקרב הילדים . ייתכן שהסיבה לכך היא שבדור ההוא מיעטו האמהות להתערב במה שקרה במסגרות החינוך המשותף ; אולי גם לא הייתה להן אנרגיה למאבק וגם לא מעמד חזק בקהילה שהיה מאפשר הצלחה בהתערבות כזו ( עמיה ליבליך , עמודים 232 234) .
עמיה ליבליך . ילדי כפר עציון , הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה כתר ספרים, 2007