ami
הקדמת עורך האתר "חיים של אחרים : ביוגרפיות וסיפורי חיים"
מרדכי (מורל'ה) בר-און, היסטוריון, איש צבא וח"כ, נפטר לאחרונה בגיל 92. הוא היה נשוי לאראלה, אב לשלוש בנות, וסב לנכדים. בר-און היה ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין, קצין חינוך ראשי וחבר הכנסת מטעם מפלגת רצ.
בעקבות פטירתו קראתי את ספר זיכרונותיו בן המאה שעברה : אוטוביוגרפיה וניסיתי לסכם כמה מפרקי חייו המרתקים .
בן המאה שעברה : אוטוביוגרפיה / מרדכי (מורלה) בר-און. הוצאת כרמל 2011
מקור וקרדיט לצילום למעלה : ארכיון יד בן צבי
חלק ג' : עם משה דיין
עבודת הפרך של ראש לשכת הרמטכ"ל
בראשית 1956 בחר הרמטכ"ל משה דיין בסא"ל מורל'ה בר-און לתפקיד ראש לשכת הרמטכ"ל .
הוא התחיל את תפקידו בראשית 1956 כסגן-אלוף בן 28, ומיד נשבה "בקסמו של האיש המרתק הזה".
במשך כשנה וחצי , לרבות מבצע סיני היה סא"ל מורל'ה בר-און צמוד לרב-אלוף משה דיין . האחריות של ראש לשכת הרמטכ"ל היא עצומה . הוא נדרש להשתתף בכל המיפגשים , והישיבות ולהוציא סיכומים מחייבים כאשר הרמטכ"ל משה דיין סומך על הסיכומים וחותם עליהם. במהלך כל הפגישות אצל הרמטכ"ל נדרש ראש הלשכה להיות דרוך כל הזמן על מנת לרשום בשעת מעשה פרטים על דברים שנאמרו וסוכמו. רשימות אלו סייעו לו בסוף היום לנסח את סיכומי הפגישות (עמוד 158) .
נוסף על הסיכומים הרשמיים , ראש הלשכה התבקש גם לנהל את "יומן לשכת הרמטכ"ל .
כאשר התמנה משה דיין תפקיד הרמטכ"ל , בסוף שנת 1953, הוא הודיע לראש לשכתו דאז , שלמה גזית, כי ברצונו לנהל יומן ולרשום בסוף כל יום את הדברים החשובים שהתרחשו בלשכה. בסופו של היום הראשון הסתגר הרמטכ"ל משה דיין בחדרו על מנת לרשום את קורות אותו יום, אולם עד מהרה יצא מהחדר ואמר לגזית שאין לו סבלנות לדבר. מאותו יום הוטלה המשימה על ראש הלשכה.
כותב מורל'ה בר-און בספר זכרונותיו : "כהיסטוריון צעיר , הייתי ער לחשיבות המסמך הזה וטרחתי עליו הרבה. כל יום , לאחר שמשה דיין עזב את לשכתו , הייתי יושב עוד כשעה ומסכם את אירועי היום. במשך 18 חודשי עבודתי בלשכה יצאו מתחת ידי שבע הכרכים עבי כרס . זיכרונותיו של משה דיין עצמו מבוססים בחלקם על אותם יומנים (עמוד 158) .
מאז שנעשיתי מפקד המשמר הנע של משטרת היישובים , בראשון לציון , אף שהייתי כפוף לממונים עלי , נהניתי תמיד ממידה של חירות , ולרוב זכיתי להיות במרכז הפעולות שהייתי מעורב בהן, ואולם , במשך תקופת עבודתי עפ משה דיין , כאילו נעלמה אישיותי ונבלעה לחלוטין במסכת שאינה שייכת לי. כאילו נעשיתי צלו של דיין. לא היה שום מצב שבו אני הקובע והמוביל. הכל סבב סביב אדם אחר. את עצמיותי הצלחתי לשמר דווקא באותן שעות ערב מאוחרות, שבהן עסקתי ברישום היומן .לצד העובדות שנרשמו כהוויתן , הוספתי גם הרבה תיאורים והערות משלי ויכולתי להרהר ביני לביני ולהעריך את פשר הדברים. כאן יכולתי לחזור אל עצמי ולהיות עצמאי לשעה קלה " ( עמוד 158) .
"הגיבוי הבלתי מסויג שדיין נתן לי העמיד אותי במרכז ההוויה הצבאית וקירב אלי קצינים בכירים רבים . נהייתי מוציא ומביא בעניינים רבים וחשובים, והקצינים התרגלו לראות בי פרשן מוסמך של כוונות הרמטכ"ל וצינור יעיל להשפעה עליו. רק טבעי הדבר שרבים ביקשו את קרבתי" ( עמוד 159) .
בר-און מתאר את דיין בהערכה עמוקה ואף באהבה גדולה – למרות השנים הרבות שחלפו: "אהבת התנ"ך ונופי התנ"ך הפכה אצלו למסכת רגשית עמוקה. יחסו החם לערבים שיקף לא מעט חמלה אנושית. אולם מעל לכל, הבחנתי אצלו בתיעוב לכל נימה של זיוף וצביעות. הוא לא סבל את הנוסחאות השגורות של הטפה 'ציונית' והתלהמות לאומנית… לדעתו, אלו כובלות את רוח האדם ומונעות ממנו לשקול דברים בהתאם לנסיבות המתחלפות".
רמטכ"ל צה"ל משה דיין ולידו ראש לשכתו מרדכי (מורל'ה) בר-און בביקור במחנה גדנ"ע ( באדיבות ארכיון יד בן-צבי)
גם על יחסו של דיין לנשים, שנתפש היום כמאצ'ואיסטי ובלתי מרוסן, בר-און כתב בחיבה רבה. באביב 1956 השניים טסו לרומא כדי להצטרף לקטע האחרון של הפלגת שתי משחתות שנרכשו בבריטניה. בטיול ברחוב מרכזי של בירת איטליה, בר-און שמע את דיין משוחח עם אשה צעירה. בר-און הופתע מיכולתו הנדירה ליצור אווירה אינטימית בשיחה עם אשה שהכיר ברחוב באקראי, ועל זה הוא כתב דברים מפורשים: "הרגשתי שאלמלא נאלצנו לנסוע, משה היה מסיים את הערב במיטתה". באותה שעה עלתה בדעתו מחשבת קנאה: "אני הרבה יותר צעיר וגם יותר יפה מהזקן הזה, אבל הבחורה אפילו לא זיכתה אותי במבט אחד. מה יש בו בדיין, שכל כך מרתק אליו נשים?"
דיין ובן גוריון
"אירועים שגרתיים אך מעניינים ביותר שזכיתי להשתתף בהם, היו הפגישות השבועיות שבן-גוריון קיים בכל יום חמישי עם הרמטכ"ל ועם שמעון פרס. מנכ"ל משרד הבטחון.
בפגישה כזו היו דיין ופרס מעלים בפני בן-גוריון , שר הבטחון, כל בעיה שדרשה את הכרעתו או את אישורו. הייתי פטור מלהוציא את סיכום ההחלטות, משום שעל כך הופקד נחמיה ארגוב , מזכירו הצבאי של בן-גוריון. הדיונים עצמם נרשמו מילולית בידי קצרנית.
במהלך הישיבה היה גם בן-גוריון עצמו רושם פרטים במחברתו המפורסמת. תחילה נראה לי נוהגו זה מוזר , ואף מביך , שכן רוב הזמן הוא היה שקוע ברישומי יומנו ומיעט להרים את ראשו. זה יצר הרגשה של קשב מוגבל. הערתי על כך למשה דיין, אך הוא הרגיע אותי , והסביר שדווקא רישום הפרטים במהלך השיחה מאפשר ל"זקן" להקשיב ביתר תשומת לב. מאחר שהייתי פטור מטורח הרישומים, ניתנה לי הזדמנות פז להביט בנוכחים ולהבין כיצד נחתכו גורלות המדינה וכיצד נראים הדברים מנקודת התצפית הגבוהה ביותר" ( עמוד 161).
"רק מעט מהנושאים באותן ישיבות הועלו בידי בן-גוריון . על פי רוב הוא רק הגיב לדברים שהובאו בפניו, לא תמיד הבנתי באותו מעמד מה משמעותה של תגובת "הזקן". לעתים היה מניד את ראשו, לפעמים היה פולט מעין אנחה רפויה או ציוץ חלוש, ולעתים לא היה מגיב כלל. אולם התברר כי המזכיר הצבאי שלו נחמיה ארגוב מבין הכל, גם את לשון הציוצים וגם את פשר השתיקות, ביום המחרת היינו מקבלים את סיכום הפגישה ובו קיבלו השאלות שהועלו תשובות ברורות לחלוטין.
מדי פעם היה בן-גוריון מסיט את השיחה מסדר היום או שואל את דיין ואת פרס שאלות מפתיעות ומוזרות. לעתים שיקפו השאלות הלל ודברים ששמע מפי קצינים בכירים בצה"ל שנחמיה ארגוב היה מזמין לשכתו. נחמיה ארגוב , המזכיר הצבאי רצה שבן-גוריון ישמע גם גרסאות אחרות מאלה שהציג הרמטכ"ל, על מנת שיוכל לגבש עמדה עצמאית ובלתי תלויה. משה דיין מעולם לא התרעם על כך , ולא מיחה בידיו. משה דיין מחל על כבודו , אך אני מצאתי פגם בנוהגו זה של מכירו הצבאי של ראש הממשלה , והפנתי לו כתף קרה" ( עמוד 181) .
שערי עזה
בחודש מרץ 1956 החלו המצרים לדרדר את המצב בגבול עזה ופגעו בסיורי צה"ל, הרגו חיילים ופתחו באש מרגמות. סבלנותו של משה דיין, הרמטכ"ל , פקעה הוא הורה " לפתוח באש חזקה בתגובה לפתיחת באש על ידי האויב" . בן -גוריון אישר את ההוראה אך בהמשך חשש. לאחר שנהרגו עוד שלושה חיילים פקד משה דיין להפגיז בתותחים את העיר עזה. פגזים נפלו בכיכר השוק, ובעיר עזה נהרגו יותר מ50 חיילים מצרים ואזרחים, מורל'ה בר-און דיווח על כך לנחמיה ארגוב, המזכיר הצבאי של בן-גוריון אך בן-גוריון הורה להפסיק את ההפגזה מייד( עמוד 166).
שליחות סודית ביותר
הקשר בין משרד הבטחון ובין הצרפתים לגבי מערכת סיני המתוכננת הולך ומתהדק. בן-גוריון החליט לאשר את יציאתה לצרפת של משלחת בראשות גולדה מאיר, שרת החוץ. במשלחת נכללו גם השר משה כרמל, איש "אחדות העבודה, , משה דיין , הרמטכ"ל , שמעון פרס ומורל'ה בר-און כמזכיר המשלחת. על מנת לשמור על חשאיות מרבי שלחו הצרפתים ארצה מטוס צבאי שלהם כדי שיוביל את המשלחת. המטוס הגיע מבסיס חיל הים בביזרטה שבתוניסיה ונחת בשדה התעופה של חצור.
"ב29 בספטמבר 1955 המראנו לכיוון דרו-מערב בדרכנו לביזרטה. זה היה מטוס הפצצה נגד-צוללות , מימי מלחמת העולם השנייה. הוא לא הותאם , כמובן למשלחת כה גדולה. נאלצנו להשתופף על שרפרפים, על צינורות אוויר, או פשוט על הרצפה. רק גולדה מאיר הושבה אחר כבוד על מושב של ממש , ליד הטייס. משה דיין ואנוכי התרכבלנו ליד מפעיל האלחוט , ואילו שמעון פרס ומשה כרמל נדחקו לתוך תא מפעיל הפצצות שמאחורי המטוס. "
"הטיסה ארכה שמונה שעות. לאחר שעה ארוכה הצלחתי להרדם, אולם בערך מול טריפולי בלוב שמענו קולות מהומה בחלק האחורי של המטוס . התברר שהשר משה כרמל מעד והחליק בפתח שהיה מיועד לשילוח הפצצות לעומק הים . למזלו היה משה כרמל כבד גוף , ונפילתו נבלמה ורק רגליו ריחפו קצת באוויר. הוא שבר מספר צלעות , אך לקח חלק בכל הדיונים עם הצרפתים לגבי מערכת סיני כשהוא סובל כאבים ומנסה לשכך אותם בתרופות" ( עמודים 174-175).
בעקבות המיפגש הסודי עם הצרפתים הוחל בתכנון המבצע לכיבוש חצי-האי סיני במחלקת המבצעים של המטכ"ל .
מטוס ההפצצה נגד צוללות ששלחו הצרפתים להביא את המשלחת הישראלית
לפתע תחת אש
"במהלך מבצע סיני נפרדנו, משה דיין ואנוכי מבן-גוריון בירושלים קרוב לשעת צות , אולם בהגיענו לשערי ירושלים עצרו אותנו שוטרים צבאיים ומסרו שחוליות " פידאיון" משוטטות בשטח ויש סכנה שיתקפו רכב חולף גם בכביש לתל אביב.
הם ביקשו שנמתין עד שתתאסף שיירה קטנה , שתצא בליווי שוטרים. נועם הנהג ומשה דיין , הרמטכ"ל, היו מצויידים באקדחים ואני הייתי חמוש ב"עוזי" . ידעתי שלא תהיה למשה דיין , הרמטכ"ל סבלנות להמתין, והוא אכן החליט להמשיך בדרך לאלתר.
בלית ברירה העמידה המשטרה לרשותנו טנדר עם מספר שוטרים שנסעו לפנינו ללוותנו.
היה לילה אפל , וזרזיף טורדני בישר את בוא החורף. מחמת הגשם לא ראינו אלא את אורות טנדר המשטרה שנסע כ-200 מטרים לפנינו. כאשר הגענו לקבר השיח' , ליד המשאבות התחתונות בואך שער הגיא , נפתחה מצד הדרך אש תת-מקלעים על הטנדר, ומספר רימוני יד נזרקו לעברו. נועם, הנהג של רכב הרמטכ"ל, האט בנסיעה , אולם דווקא היה עלול להוביל אותנו היישר אל מרכז אלומות האש. "תן גז" צעקתי, "אל תאט" . מכונית ה"לינקולן" שלנו נעתה בקלות לרגלו של נועם הנהג, ובמהירות מרבית עברנו את המארב של חוליית הפידאיון . לאחר שכבר חלפנו על פניו נפתחה אש לעברנו.
לטרון היתה אז בידי הירדנים , והדרך הישנה לתל אביב הית חסומה. בשער הגיא פניניו שמאלה ועד מהרה הגענו לצומת שמשון ועלינו על "כביש הגבורה" . חלפנו על פני צומת נחשון והתחלנו לטפס בעלייה שליד קיבוץ משמר דוד. טנדר השוטרים התרחק בנקודה זו ושעט קדימה. כמה מאות מטרים לפנינו נפתחה עליו שוב אש ממארב נוסף. הפעם פקדתי על נועם הנהג לעצור , וכולנו קפצנו אל תעלה בוצית. השתרר שקט , אך ידענו שחוליית "פידאיון" עדיין נמצאת בראש הגבעה . הטנדר נעלם מערבה, ומאחורינו לא היה זכר לשום מכונית מתקרבת. היה קר ורטוב, אך את לבי מילאה הדאגה לרמטכ"ל . זה מכבר שמתי לב שמשה דיין מתגבר על פחד בנטייה לתקוף. גם הפעם, עם אקדח שלוף , הוא אמר לי פתאום: " בוא נסתער עליהם."
איני יודע מאין שאבתי באותו רגע את קור הרוח לומר לו : " עכשיו אני המפקד. אם לא תגיע השיירה בקרוב, נסתלק אל הקיבוץ" . לא הרחק מימין ראינו את אורות משמר דוד, אך כעבור דקות מעטות הגיעה שיירה עם ליווי חמוש, ואנו המשכנו בדרכנו. ליד רמלה פגשנו בטנדר הליווי שלנו. הוא היה מנוקב מפגיעות כדורים , אולם בדרך נס נפגע קלות רק שוטר אחד. הגעתי הביתה בשעה שתיים אחר חצות, רטוב ומכוסה בבוץ, לא התאפקתי , הערתי את אראלה וסיפרתי לה את קורות הלילה . במקום לברך ברכת הגומל שתינו כוס יין "( עמודים 226-227) .
לימודים לתואר שני באוניברסיטת קולומביה בארה"ב
בשנת 1958 מסיים סא"ל מורל'ה בר-און את תפקידו כראש לשכת הרמטכ"ל, לומד בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל ואחר כך יוצא עם משפחתו ללימודים לתואר שני באוניברסיטת קולומבי בניו יורק. מורל'ה בר-און לא קיבל משכורת מצה"ל אלא יצא לחל"ת ללימודים בארה"ב ועל כן , היה לו ולמשפחתו קשה להתקיים בניו יורק כי המילגה שקיבל מהאוניברסיאה היה קטנה . הוא נאלץ לבצע משימות שונות עבור המגבית היהודית בארה"ב על מנת לקיים את משפחתו במהלך לימודיו. הלימודים באוניברסיטת קולומביה היו מפרכים כי כל שבוע היה צריך להגיש עבודה באנגלית ומורל'ה נדרש לעשות מאמצים כבירים על מנת לשפר את האנגלית שלו כל הזמן . אחרי שנתיים של לימודים מפרכים ועבודות משלימות קיבל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת קולומביה.