ami
מאת : סמדר פלד
ב-1945 עברה בקרב יהודי סוריה שמועה שלפיה הפלמ״ח והסוכנות פועלים להבריח לישראל ילדים יהודים, מתחת לאפם של הבריטים. בכל משפחה נבחרו שני אחים להם סיפרו שהם יוצאים ל"טיול שנתי". כדי שבכיים לא יישמע, הסתירו אותם בלולים של כפר גלעדי. שמותיהם של אלף מהם רוכזו בתוך מחברת, שנפתחה לפני כמה שנים, אחרי כמעט 70 שנה..
משה ולינדה באו יחד, זוג אחים קטנים, שעשו את כל הדרך מסוריה לארץ ישראל. "היה מדובר בילדים בני 8 ו-10 ו-7 ו-12, דבר שאני מאוד מצטער שעד היום לא סופר, אבל היום נספר אותו", מספר משה. "אני חושבת שקצת לפני זה אפילו", מוסיפה לינדה.
עברו כבר 77 שנה מאז אותו מבצע סודי, בו העביר הפלמ"ח ילדים בחשאי, בלילות, יותר מאלף ילדים מבית ההורים בדמשק – לקיבוצים בצפון. לא קל היה לשכנע בתחילת שנות ה-40 את המשפחות היהודיות בסוריה לעלות לארץ ישראל. מדובר היה בקהילה יהודית מבוססת, שהחזיקה בנכסים, שחיה בנוחות רבה תחת השלטון הצרפתי. אבל כשהעצמאות הסורית מתקרבת והמשפחות מתחילות לחוש בסכנה, השליחים הציוניים מארץ ישראל מצליחים לשכנע את המשפחות להוציא משם לפחות את הילדים.
"זה היה הרעיון – להוציא את הילד, ואז ההורים ויתר המשפחה, כמו מגנט, יעזבו את הכל ויעברו לארץ ישראל. וכך קרה", מספר משה, "אבל אז קמה איזו אמא ואמרה – אה-הא, רוצים לקחת את הילדים שלנו? אוקיי, ניתן, אבל לא ילד אחד, שניים. למה שניים? אחד גדול, אחד קטן. שהגדול ישמור על הקטן".
הם לא הכירו אחד את השני, אבל היה אדם אחד שהכיר את כולם – מנחם לוזיה, איש העלייה. היחיד שהקפיד לשמור במחברת שלו את שמות כל הילדים שהועברו, וציין גם לאן נשלחו. "כשהגיע בערוב ימיו לבית הסיעודי הוא יכול היה להעביר כמה חפצים אישיים לחדר שלו", העידה עליזה, כלתו של מנחם לוזיה, "ושאלו אותו מה אתה רוצה להעביר? הוא אמר – את המחברת של הילדים".
התאחדו לכבוד חגיגת 100 שנים לכפר גלעדי
רוב הילדים הגיעו קודם כל לכפר גלעדי. שם הוסתרו, קיבלו אוכל, וגם את כובע הטמבל הראשון. בשנת 2013 הצליחו חברי כפר גלעדי לאתר 30 ילדים שצויינו במחברת, במטרה להזמינם לחגיגות 100 השנים לקיבוץ. השבוע עשו אחדים מהם את הדרך לכאן, אבל קודם כל – עצרו במקום בו עברו בילדותם את הגדר.
"את באה לארוחת צהריים מבית ספר. ופתאום – רחש בחש", סיפר משה (מכללתי) שמר, "אמא מתרגשת, בוכה, אבא בבית ולא בעבודה. ואומרים לנו – היום אתם הולכים לראות את סבא וסבתא בפלסטין".
"כששמעתי את זה התחלתי לבכות והתחבאתי מאחורי הדלת", שיתפה גם אחותו לינדה שמר, בזכרונותיה, "אמא התחננה לאבא שלי, שהיה היזם של כל המבצע הזה, 'הילדה בוכה, היא לא רוצה לנסוע'. בלבי עברה המחשבה – היא לא יודעת שאני בוכה משמחה, ולא כי אני לא רוצה לנסוע".
"צעקתי שאני רוצה הביתה – סתמו לי את הפה עם איזולירבנד"
"אני הייתי משהו כמו 7, ואחי היה בן 9. נפרדנו מאמא שלא הפסיקה לבכות. הפרידה הייתה קשה", סיפר יהודה דנגורי בהתרגשות, "העלו אותנו על משאית, 24 ילדים, העמיסו אותנו, כמו עדר קטן. בקיצור – נסענו עד ביירות ומביירות המשכנו דרך כביש הצפון. היינו שני קילומטר בערך מהגדר. אני התעוררתי כשהורידו אותנו מהמשאית וצעקתי שאני רוצה הביתה. הפלמחניקים סתמו לי את הפה עם איזולירבנד, והמ"מ סחב אותי על הגב והביאו אותנו לכפר גלעדי".
הילדים האלה לא הגיעו יחד. הם באו בקבוצות שונות, בלילות שונים, אבל לכולם סיפור דומה של ניתוק פתאומי מן הבית, בערב אחד. "לא כעסתי, לא הבנתי איך שלחו אותי", פרידה, שגם שמה הופיעה במחברת, לא קיבלה טלפון מחברי קיבוץ גלעדי. את הדף ובו שמה של פרידה העביר הנכד של מנחם לוזיה לבן שלה – הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
"יום אחד קמנו, הייתה מזוודה כזו מעור, לקחנו אותה, בלי שאלות. ונוסעים ונוסעים – עד שמגיעים", סיפרה פרידה שהוסיפה כי לא שאלה כלום. "הייתה יראת כבוד. לאבא לא היינו מדברים בלי רשות. הגענו לביירות לבית כנסת, זה כבר היה אחר הצהריים. אין נשיקה ואין חיבוק. אבא שלנו עזב אותנו, וחיכינו שם עד שהחשיך. לא אמרו לנו שום כלום. כמו כבשים עלינו שם, נסענו ונסענו, בעמידה. והגענו לבניאס, ואני עם הנעליים החדשות, ואיך שאני עוברת מאבן לאבן – נפלה לי הנעל החדשה. כך עליתי ארצה".
את הילדים הביאו לקיבוץ אנשי חוליית הפלמ"ח, בפיקודו של חיים חפר. כאן הלינו אותם בלולים וברפתות כדי שרעש בעלי החיים יגברו על הבכי – שהבריטים לא יישמעו.בין התמונות של אז, גם התמונה של חיה קרול, הלולנית של הקיבוץ, ולא מעט בזכותה המשיך המבצע הזה לאורך שנים.
עברו כ-70 שנה מאז. הילדים מסוריה כבר כמעט בני 80. מהלילה ההוא בכפר גלעדי הם המשיכו הלאה. כל כך הרבה חוויות הם עברו מאז. חוויות שעצבו אותם, שעצבו את כולנו. אבל בזכות אדם אחד שדאג להם והשכיל לרשום את שמותיהם, הם חוזרים לכאן עכשיו. ילדי המחברת של מנחם.
מחברת לוּזְיֶה
מחברת לוּזְיֶה היא רשימה של 913 ילדים שעלו ב-1945 מסוריה במסגרת מבצע האלף. את הרשימה הכין מנחם לוזיה מקיבוץ אפיקים שהיה פעיל במוסד לעלייה ב' והיה שותף בהעלאת אותם ילדים ארצה. המחברת היא מקור חשוב למחקר על העלייה הבלתי לגלית לפני קום המדינה.
במהלך שנות השלושים ושנות הארבעים סייעו פעילי עליה ליהודים תושבי סוריה להשיג אישורי עליה (סרטיפיקט) ולעלות, בזרם איטי, ארצה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה התחזקו הרוחות הלאומניות בסוריה דבר שהביא לצמצום מתן אישורי העלייה. הועלה חשש לגורל יהודי מדינה זאת ולכן, ב-1945, הורתה הנהגת היישוב למוסד לעלייה ב' להאיץ את קצב הוצאת היהודים מסוריה גם בצורה לא חוקית. בשלב ראשון הוחלט על העלאה של הילדים וזאת במסגרת של מבצע שנקרא "מבצע האלף" שנתמך על ידי ארגון עליית הנוער. ראשי המבצע היו נפתלי גולומב, עקיבא פיינשטיין ויעקב אבידוב ובמהלכו הועברו ארצה, בדרך היבשה, כ-1300 ילדים שפוזרו ב-61 קיבוצים ו-21 מושבים בארץ.
ההיסטוריה של המחברת
אחד הפעילים במבצע היה מנחם לוזיה. מנחם נולד ב-1910 בדמשק, עלה ארצה ב-1931 והתיישב בקיבוץ אפיקים. מנחם היה זה שקלט את הילדים שהגיעו והקפיד לרשום את פרטיהם במחברת אישית. מתאריך 3 במאי 1945 עד 25 בדצמבר 1945 רשם במחברת 913 ילדים. מתוך דאגה לילדים המשיך מנחם לעקוב אחריהם ולרשום מידע על מעבר של ילדים בין יישובים. המחברת נשמרה ברשות בעליה עד לקראת פטירתו ב-1997 אז העביר אותה לילדיו. לאחר פטירתו הסכימו אלו לפרסם את תוכן המחברת והיסטוריונים העלו את הרשומות לאינטרנט.
ראו גם :
מדמשק לישראל ברגל – סיפור עליית אמי (קישור)
ראו גם :
רומיאו ויוליה מרחוב היהודים בדמשק
"לאט לאט אני התקרבתי אליה והיא אלי… ומיום ליום הייתה מתגברת אהבתנו אחד לשני. והנה התחילו הצרות. אחיי הגדולים ארבו לצעדינו והתחילו לעשות את כל שבאפשרותם להפריד בינינו". אחרי מותו של מנחם לוזיה, מי שנחשב ל"אבי עליית האלף", עליית 1300 ילדים ובני נוער מסוריה לארץ ערב מלחמת העצמאות, התגלה במחבוא בביתו שבקיבוץ אפיקים יומן אהבה סודי שכתב בדמשק לפני כמאה שנה, בעברית נפלאה
הגיע לידַי יומן על אהבה עזה וייסוריה שהזכיר לי את רומיאו ויוליה, אך סיפור האהבה הזה לא התרחש בוורונה כי אם בדמשק ושתי המשפחות לא היו אויבות. שמו של כותב היומן הוא מנחם לוזיה, מי שנחשב "אבי עליית האלף", עליית 1300 ילדים ובני נוער מסוריה לארץ ערב מלחמת העצמאות.
היומן ברובו מכיל מכתבי אהבה לנערה שושנה פסח, וחושף את ייסוריו כאשר הוריה אסרו עליה לצאת לעת ערב מהבית ולהשתתף בפעילות תנועת הנוער שבה היה פעיל. הוא גם מתאר מכתבים שקיבל ממנה והיה קוראם בהתרגשות לאורו של פנס רחוב, ולאחר מכן מעתיק אותם לעצמו מלה במלה. יש והיה יושב על ספסל ליד מוכר הלימונדה בחארת אל יהוד ומתלבט כיצד להמשיך את אהבתם למרות הקשיים.
הוא ידע שההורים בגטו היהודי בדמשק חוששים שבנותיהם תצאנה לתרבות רעה, שפירושה הידרדרות, התאסלמות, ואפילו חיי עובדי אדמה בקיבוץ בארץ. לוזיה הנער, שהיה פעיל במועדון הספורט "מכבי", גם נכח כשאביה של אהובת לבו היה בא למועדון כדי להחזיר את בתו הביתה. ביומן הוא מתאר שתי תוכניות להסוות את סיפור אהבתם מהסביבה השמרנית; האחת היא יציאה לעבודה בהר הדרוזים כדי ליצור רושם שנפרדו, והשנייה יציאה להכשרה חלוצית בחורן, שם יוכלו להיות יחד. רעיון ההתיישבות בחורן הוא פרק בפני עצמו, שניסיונות אחדים נערכו בו ולא צלחו. כשבוטלה גם התוכנית להכשיר שם את בני הנוער מדמשק, והשניים לא יוכלו להיחלץ מהסביבה הלוחצת, שאל את נפשו למות.
מנחם לוזיה, יליד 1910, סיים את בית הספר היסודי בדמשק שניהל יהודה בורלא. כאשר קראתי שוב ושוב ביומן, נזכרתי בסיפוריו של בורלא על חיי סבל ואומללות בשל זוגיות ללא אהבה, על תשוקות שבוטאו בדרכים מוטרפות, ועל אסונם של נישואים כפויים. ביומן של לוזיה הסיפור אחר לגמרי, אך רבים בו תיאורי סבל כבסיפוריו של בורלא, והוא אפוף בקסם המזרח כמותם.
שושנה ומנחם לוזיה
שושנה פסח, הבחורה שבה התאהב לוזיה הצעיר, היתה אידאליסטית ועצמאית ופעילה בתנועת הנוער בדמשק, למרות הקשיים והאיסורים שהוטלו אז על בנות. היא לא נכנעה למשפחתה המסורתית ואף יצאה לבקר בארץ בלי רשות הוריה ובלי ידיעתם. מנחם בן ה-18 אף הוא ביקר בארץ זמן־מה לפניה, ובשובו חש בהבדל בינו לבין חבריו צמאי הבילויים והחל לכתוב על רגשותיו ומחשבותיו. היומן הסתיים לאחר שהבהירו זה לזו את רגשותיהם האמיתיים, הוא שביקש להסתיר את הקשר בשל לחץ ההורים והיא שלא פירשה זאת נכון והתייסרה.
לאחר מכן עסקו שניהם, ואתם פעילים נוספים, בחיזוק תנועת "החלוץ" בדמשק. התנועה כללה אז לתוכה גם שתי תנועות אחרות, "מכבי" ו"הצבי", והתפשטה לחלב ולביירות. חוזק אז גם הקשר עם הנהגת היישוב בארץ ישראל ונשלחו להם ספרים, עיתונים וחומרי לימוד, ואף תשלום כלשהו לשכר מועדון. הפעילות התרחבה וכללה שיעורי עברית, קריאה בספרים עבריים וטיולים מחוץ לחארת אל יהוד ואף מחוץ לדמשק. תוך כדי חיזוק הקשרים עם הנהגת היישוב נשלחה שושנה במשלחת קטנה לארץ, שוב ללא ברכת הוריה. היא עבדה בקיבוצים אחדים וחזרה רק לאחר שמנחם כתב לה (20.11.1930) שאמה אינה מפסיקה לבכות וברחוב היהודים מספרים שהתאסלמה.
ב-1932 עלו מנחם ושושנה לארץ בהפרש של ימים אחדים זה מזה. הם הגיעו לאפיקים, וב-1935 נישאו אצל רב המושבה כנרת ובנו באפיקים את ביתם ומשפחתם. גם בארץ המשיך לוזיה להתריע על סכנות הקיום של יהודי סוריה ולהדגיש שהמרחק היבשתי בין ארץ ישראל וסוריה קצר ואפשר לעבור אותו ללא אוניות מעפילים, אך בחשאי. ב-1945, כשסוריה זכתה בעצמאות בתום מלחמת העולם השנייה, הזהיר שהתחזקות הלאומיות והלאומנות שם תביא פורענות ליהודים ויש להעלות לפחות את בני הנוער. אותה שנה, במאמץ משותף עקשני וער של פעילי יהודי סוריה, עליית הנוער, המוסד לעליה ב' וקיבוצי הצפון, הועלו ארצה כ-1300 ילדים ובני נוער, ובעקבותיהם אלפי בני משפחותיהם.
רק אחרי מותם של מנחם ושושנה, כשפינו נכדיהם את הדירה באפיקים, התגלה היומן שהוסתר במקום מוצנע. הנהו בקיצורים אחדים, תוך שמירה על הכתיב והפיסוק המקוריים.