אור בקצה המגף : סיפורם האופטימי של ניצולי השואה בדרום איטליה

בתוך הכאוס של השנים הראשונות אחרי תום מלחמת העולם השנייה נותרו באירופה כמה מאות אלפי יהודים ניצולי שואה. הפתרון הזוחל לבעיית הפליטים העולמית, כמו גם השערים הסגורים של המנדט בארץ ישראל, הותירו את הניצולים ביבשת – על פי רוב במחנות עקורים. תנאי המחייה בהם היוו על פי רוב שיפור קל בלבד עבור שורדי המחנות, אבל לכך היו יוצאי דופן: אלפי היהודים ששפר עליהם מזלם והתגלגלו למחנות העקורים במחוז פוליה שבדרום איטליה חוו מציאות אחרת לחלוטין.

בניגוד לניצולים שנשארו במרכז אירופה, ולמעשה המשיכו להתגורר במבנים של המחנות הנאציים, מחנות העקורים בקצה איטליה הורכבו לעיתים מווילות מפוארות, במרחק השלכת אבן מחופי ים, כשמסביב אוכלוסייה אוהדת באופן מפתיע ( גלעד מורג, 2015 )

הסיפור של המחנות הללו – טיפה של אופטימיות ותקווה בתוך אוקיינוס של רשע וסבל – מתועד בסרט בשם "אור בקצה המגף" שכתבה וביימה פרופ' יעל קציר.

הסרט – שאותו הפיקה קציר עם גדי קסטל וברונו לנדסברג – מתמקד בסיפוריהם של מחנות עקורים בכמה עיירות בדרום איטליה. הוא מלווה שלוש נשים ישראליות שנולדו אז בבית החולים בעיירה סנטה מריה דה לאוקה, ועלו לישראל עם הוריהן כשהיו תינוקות, ומתעד את מסע חזרתן בעקבות שורשיהן ( גלעד מורג, 2015 )

שידוכים ואהבות

את תחילת המסע יזמה שונמית (שוני) ליפשיץ, אחת משלוש הנשים המתועדות בסרט. הוריה, ילדיה פולין, הצליחו לברוח ליערות במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה חזרו לביתם וגילו שנותרו לבד. הם נדדו דרך האלפים לכיוון איטליה במטרה לעלות לישראל, אבל לא קיבלו היתר עלייה והובאו סנטה מריה דה לאוקה, שם נולדה שוני.

"בשנת 2000 ביקרתי את בת דודתי באיטליה וקרובת משפחה סיפרה על נופש שערכה בלאוקה", היא מספרת בראיון  לגלעד מורג היא ראתה שם כתובות בעברית וגילתה על מחנה העקורים.

אחרי כמה שנים נסעתי איתה לשם והוקסמתי מהמקום. התושבים לקחו אותנו לראות היכן חיו היהודים. הם סיפרו לנו על התקופה ההיא בנוסטלגיה. התקבלנו בזרועות פתוחות".( גלעד מורג, 2015 ).

זה מפתיע, הפאשיזם הרי שיתף פעולה עם היטלר.

"כנראה היה פער ביחס לשלטון בין הדרום לבין שאר איטליה".

רוב היהודים במחנות העקורים בדרום איטליה שהו באזור בין חצי שנה לשנתיים וההערכה היא שנולדו שם כ-200 ילדים לפחות. ליפשיץ, שהחלה להתעניין בנושא, הגיעה ליומן של מאיר שוורץ, שהיה שליח היישוב בארץ ישראל בכוחות הסיוע לעקורים. ממנו היא המשיכה והכירה את שתי הגיבורות הנוספות, רבקה הרצוג ולאה כהן, שגם הן נולדו בלאוקה. הן מחליטות לנסוע לשם עם צוות הסרט.

חתונה במחנה. האיטלקיות הלוו שמלות כלה (צילום: מהאלבומים האישיים של ילדי לאוקה )

הרצוג נולדה בלאוקה ב-1947 ומשפחתה עלתה לישראל בהיותה תינוקת. בדרך הם נשלחו על ידי הבריטים למחנה עקורים בקפריסין. ל-ynet היא סיפרה: "אמי לא דיברה על השואה. כשהתחלתי לראיין אותה היא תיארה את השהות בקפריסין כחוויה קשה. רק כשהיא דיברה על איטליה היו לה סיפורים נחמדים על שידוכים, אהבות, על החיים שם".

לאה כהן מספרת: "פעם מצאתי תמונה של הורי משם כשהם מחייכים ושאלתי אותם איך זה יכול להיות, הרי לפני שנה איבדתם את כל המשפחה, אז ככה מחייכים? הם הסבירו לי על איטליה. התקופה הזו הייתה בשבילם תקופה של החלמה".

התושבים המבוגרים של מחוז פוליה זוכרים גם היום את העקורים היהודים צועדים בלילות על החוף ושרים יחד "הבאנו שלום עליכם" כדי להעלות את המודעות למאבקם לעלות לישראל. אחד האיטלקים מספר בסרט בדמעות: "בערב הצעירים היו עושים מצעדים לאורך שפת הים ושרים את השירים שלהם. כשאני חושב על זה אני בוכה. זה כל כך מצא חן בעיני".

מרבית ניצולי השואה הגיעו לסנטה מריה דה לאוקה ללא משפחות, בהם 120 ילדים, נערים וצעירים יתומים שגרו במקום אחד. יוסף מלמד מליטא שהיה אחראי עליהם, מספר בסרט כיצד עיצב את החינוך במחנה: "הם היו פראים ואני הבנתי את הרקע שלהם. התחלנו להנהיג אצלם סדר. זה לקח זמן, נתנו להם אהדה ואהבה. היינו ההורים והמורים שלהם זה מה שהם היו צריכים".( גלעד מורג, 2015 )

צילום: מהאלבומים האישיים של ילדי לאוקה 

רקע היסטורי

מחנות העקורים באיטליה

למחנות העקורים באיטליה הגיעו עקורים יהודים משארית הפליטה כבר מיד לאחר סוף המלחמה, אך בעיקר בין השנים 1946–1947. יהודים אלה ראו בשהותם באיטליה תחנת מעבר זמנית במסעם למולדתם החדשה, בין אם בישראל או בין אם במדינות אחרות מעבר לים.

מספרם המדויק של העקורים היהודים ששהו באיטליה אינו ידוע לחוקרים, משום שרבים מהעקורים הסתננו לאיטליה באופן בלתי חוקי, היו חסרי מסמכים מזהים, בעלי מסמכים מזויפים או שלא נרשמו כלל אצל הרשויות או הארגונים שפעלו באיטליה. על פי ההערכות, בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה לפרקי זמן שונים בין 50,000 ל-70,000 עקורים יהודים. רובם עלו לארץ ישראל, ואחרים למדינות אחרות מחוץ לאירופה, בעיקר לצפון אמריקה.

בשנים שלאחר המלחמה, פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. לצד המחנות פעלו גם כ-77 הכשרות חלוציות וקיבוצים, לפי מחקרה של קוקונן (Kokkonen), ו-45 הכשרות לפי נתוני יד ושם. בכל מקום שבו שהו העקורים, הם התארגנו במסגרת קהילתית, חברתית, פוליטית ותרבותית עצמאית ומובדלת.

קיימים מספר גורמים שהקלו על מעבר של פליטים יהודים לאיטליה:

• ארגון "הבריחה" שהעביר יהודים אל האזורים הכבושים בגרמניה, ומשם לאוסטריה ואיטליה.
• הבריגדה היהודית שסייעה במעבר הגבולות לאיטליה.
• המיקום הגאוגרפי של איטליה, הנגישות לים וההרים ששימשו כמעבר של פליטים.
• החופים הארוכים של איטליה שאפשרו שיט של ספינות אל ארץ ישראל.
• התנאים הטובים במחנות העקורים והיחס החיובי של המקומיים כלפי הפליטים.
• מחנות העקורים וההכשרות החלוציות היו מפוזרות לאורכה ולרוחבה של איטליה. המחנות בדרום איטליה היו באזור פוליה, בקצה המגף האיטלקי. למחנות אלה הגיעו יהודים על ידי חציית את הים האדריאטי מיוגוסלביה בספינות קטנות ודרך מעברי האלפים בעזרת תנועת הבריחה‫. ממחנות אלה יצאו אחר כך היהודים העקורים בספינות מעפילים לארץ ישראל.

יחסה של איטליה ואוכלוסייתה כלפי הפליטים היהודיים היה חיובי לרוב, ויהודים שהגיעו לאיטליה זכו לתנאים טובים באופן יחסי למחנות בארצות אחרות. היחס בין העקורים היהודים לאיטלקים המקומיים היה ברובו של ידידות. היהודים התיידדו איתם, אכלו איתם, למדו איתם. היהודים השתלבו בחברה האיטלקית. החיים זה לצד זה והשיתוף בחיי היום־יום איפשרו לפליטים ולתושבי ארבעת הכפרים לראות זה את זה כבני אדם ובנו קשרים שהשתמרו עד היום.

מקור

צילום נוף של סנטה מריה די לאוקה