"השדה ( הג'דה) הבלונדינית ": נתיבה בן-יהודה , במארב אין כל חדש

ליקט וערך : עמי סלנט , העורך הראשי של האתר "חיים של אחרים , ביוגרפיות וסיפורי חיים"

"כשהחלטתי לעזוב אותו ככה לבד, לבד בשדה, בן אדם אחד , שלנו , גוסס , סובל -לבד , לבד בעולם . לבד ייפול בידיים של האוייב , המשכנו להתקדם אחורה, ולא נתתי לאף אחד לשאול אותי כלום, וההתקדמות שלנו היתה עוד יותר איטית מקודם. האש מכיוון הערבים נהייתה עוד יותר איומה, ועכשיו היינו צריכים להתחיל לטפס על שיפולי הבילאווי, מסלע לסלע, כשכל אחד יותר גבוה מהקודם ואז נהיינו חשופים עוד יותר לאש, ואף אחד לא בא לעזרה" ( נתיבה בן-יהודה , 1948 , בין הספירות ).

ההיתקלות המתוארת כאן למעלה של נתיבה בן -יהודה כמפקדת כיתה של הפלמ"ח במארב של כוחות ערביים ב1948 , במלחמת העצמאות , היה אירוע מכונן בחייה והוא השפיע על חייה יותר מכול .

היא אמנם מעולם לא סלחה לעצמה , אבל חוסר הגיבוי של מפקדיה בפלמ"ח כירסם בנפשה במשך שנים רבות עד יום מותה. על כך תוכלו לקרוא בהמשך הסקירה הביוגרפית , קודם נתחיל עם פרקי חייה בתל אביב כילדה ובתו של ד"ר ברוך בן-יהודה , איש החינוך הנערץ אז ביישוב בארץ.

במשפחה

נתיבה בן-יהודה נולדה בתל-אביב ב-26.07.1928, ליפה טורקניץ' ולד"ר ברוך בן-יהודה, אחות לעודדה וצלילה.

נתיבה גדלה בתל-אביב, בבית ציוני מאוד. אביה, ד"ר ברוך בן-יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה "הרצליה" ונשא בתפקיד שר החינוך בימים שטרם קום המדינה נודע כחמור-סבר וקפדן.

כאמור , נתיבה בן-יהודה גדלה בבית אינטלקטואלי. האבא ד"ר ברוך בן-יהודה , איש חינוך , מנהל ביה"ס וגם מאוחר יותר שימש כמנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.

יש הסבורים כי המרדנות והעוקצנות באופייה היו תגובת נגד למשמעת והקשיחות של אביה , מנהל גימנסיה הרצליה .

האמא של נתיבה היתה קצת נוקשה וחמימות לא היתה התכונה המרכזית שלה , והאב הנערץ כמעט לא נראה בבית. הוא היה עסוק בניהול גימנסיה הרצליה ופעילות חינוכית ציבורית.

" אז אין מה לדבר על לשתות קפה, אצל האמא שלי יש משטר -"רג'ים" לפי איך שהיא החליטה וקבעה לפני 2,000 שנה שנה , נהלים ותקנות לניהול הבית, וככה הבית מתנהל , לא יעזור שום דבר, ובשעה הזו – לא שותים ולא אוכלים" ( נתיבה בן-יהודה , 1948 , בין הספירות , עמוד 322).

"עם הסבא שלי הייתי מדברת המון על כל מיני דברים , והיה לי נורא טוב לדבר אתו. רק שהוא מת כשאני הייתי בת 16 ובשבילי זה היה אסון (בין הספירות ," עמוד 325).

בביה"ס התיכון

"למדתי עם נתיבה בגימנסיה", מספרת במאית הטלוויזיה דנה כוגן, שנהגה לבקר בבית הוריה של נתיבה. "היא תמיד העזה לעשות דברים שאחרים לא העזו. מילדות. היא הייתה פרא אדם, מרדנית וספורטאית. זו הייתה העזה, מרדנות או חוצפה. אבא שלה היה מורה למתמטיקה שלי וסבא שלי היה מורה בגימנסיה. המוזיקה הייתה דבר משותף לשתינו, שתינו שרנו באופרות שהפיקה המורה הדסה שרמן" (מקור) .

"אני הייתי בכל המקצועות בתיכון על הגבול התחתון, קרוב לאפס" (בין הספירות , עמוד 19) .

"בקושי עשיתי את הבגרות " (בין הספירות, עמוד 89).

למדה בגימנסיה הרצליה וגם במגמה החקלאית , בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

להיות לוחמת בפלמ"ח

כמו מרבית בני הנוער ביישוב גם נתיבה בן-יהודה מיהרה להתגייס לפלמ"ח עם סיום לימודיה התיכוניים . היא השתייכה לגדוד השלישי של הפלמ"ח שהיה בצפון הארץ.

נתיבה הצטרפה לשורות הפלמ"ח כחברה בהכשרת הצופים. היתה זו הכשרה שקיבצה את חברי הצופים של אותה שנה, מכל רחבי הארץ. בתחילה ישבה ההכשרה בקיבוץ יגור אך מפאת גודלה העצום היא פוצלה וחלק מההכשרה עבר לקיבוץ עין-גב.

נתיבה בן-יהודה הייתה בקורס בג'וערה וגם בקורס סיירות וטופגרפיה וגם בקורס קציני החבלה של הפלמ"ח בניר עם .

בכל הקורסים הייתה חניכה מצטיינת ( בין הספירות , עמוד 88) .

"אני הייתי היחידה שהייתי גם קצינה: קצינת סיירות וקצינת טופוגרפיה. בוגרת הקורס בג'וערה. הקורס בג'וערה היה סודי שבסודי. "

לבנות בפלמ"ח לא היה חיים קלים

"בכל הגדוד השלישי של הפלמ"ח היינו בסך-הכול שלוש מפקדות, ודי בלענו מרורים. לא היינו מפקדות כי אנחנו ביקשנו את זה . אף אחת מאתנו לא נדחפה, ולא הייתה סופרז'יסטית, או משהו. על דגל הפלמ"ח היה חרוט : שיויון לנשים. בין יתר מה שהיה חרוט עליו. אז מפעם לפעם היו משלמים מס לדגל – ושולחים אחת לאיזה קורס. פה שולחים "אחוז" אחת ופה לוקחים "אחוז" אחת . כל הזמן היינו צריכות "להוכיח" שלהיות במעמד של מפקדת מגיע לנו בזכות היכולת ובזכות הכושר שלנו. שלא סיימנו את הקורסים מרוב שריחמו עלינו. לא הייתה שום חשיבות להצלחה שלנו בקורסים, או בתפקידים קודמים , ההצלחות שלנו לא "הצטברו" לזכותנו . כל פעם היה צריך "להוכיח" מחדש, והיו המון תקלות. חיים קשים" (בין הספירות, עמוד 86).

נתיבה בן-יהודה צורפה ללוות שיירות בתור קצינת חבלה, פעם לטבריה טפעם לכפר גלעדי וגם לצפת, וקצין החבלה היה תפקיד מסוכן בפלמ"ח , נוסע תמיד באוטובוס הראשון עומד על יד הנהג , וסורק את הכביש (שם, עמוד 103).

סיור וחבלה כמקצוע יוקרתי בפלמ"ח

נתיבה בן-יהודה הייתה גם במחלקה של הגדוד השלישי באיילת השחר ושם לא היה לה כל כך טוב (שם, 106).

היא היתה גם במחלקה של הגדוד השלישי של הפלמ"ח ברמות נפתלי ושם היה לה יותר טוב.

"אני הייתי אז בחולתא , בתור ממ"כפית, ומדריכה , וקצינת סיירות וטופוגרפיה, וזאת היתה המחלקה של ההכשרה שלי , הכשרת עין גב" (בין הספירות , עמוד 28) .

סיור וחבלה היו התחומים המקצועיים היוקרתיים ביותר בפלמ"ח , לאחר תפקידי הפיקוד , ואולי אף שווי ערך להם . מתוך 193 שאלונים של חברות הפלמ"ח , ציינו חמש שעברו קורס סיירים , ושתיים — קורס חבלה ( אחת מהן — נתיבה בן יהודה , לחמה כקצינת חבלה בראשית מלחמת העצמאות , בקרבות בגליל . ( בדיקה של ההפלגות הבנות בשאר הקורסים השונים , על פי התשובות לשאלונים , מאפשרת אולי להשלים את התמונה . שלושת הקורסים שבהן השתתפו בנות במספר הגדול ביותר מבין 193 העונות על השאלונים היו : קשר , 48 — חובשות , 32 — ומ"כיות . 29 — נראה שהמכנה המשותף לשני הקורסים הראשונים הוא השילוב בין פעילות קרבית ועודפית ; ובדיעבד הסתבר , כי היו בזמן המלחמה קשריות וחובשות שהשתתפו בפועל בלחימה , אם על פי קביעה מראש , ואם עקב התפתחויות במהלך הקרב עצמו . ואשר למ"כיות — יש לשער שהופנו לקורסים אלה בנות שהיו בעלות כושר פיזי גבוה מן הממוצע , ואולי גם הפגינו תכונות מנהיגות . משנת , 1943 כאשר הוחלט על הפרדת האימונים , הופנו בנות אלו להדריך את כיתות הבנות בשלב האימונים , וכן כיתות מעורבות של ההכשרות המגויסות במחנות , ומספרן גדל עם הצטרפותן של ההכשרות החל מ1944 ובעיקר מ 1945 ואילך (יחיעם וייץ ,עורך, פלמ"ח -שתי שיבולים וחרב , 2000 ).

במארב אין כל חדש

בגדוד השלישי ברמות נפתלי נתיבה בן יהודה יצאה להרבה לסיורים ומארבים בתנאי מזג אוויר לא קלים ( שם, עמוד 43). היתה גם במארבים בכפרים ערביים וגם במארבים להבטחת השיירות בכביש בצפון.

" אלו היו לילות קרים עם רוח חזקה, והקור היה כל כך גדול , שיכולת לרוץ את כל ה5-6 ק"מ עד המקום המיועד למארב ועוד לא להתחמם. לא מזיעים , רק האוויר חותך את הגרון. אבל אתה לא מזיע. ואז צריך עוד לשכב בלי לזוז שעות על שעות במארב, בגשם השוטף, או אפילו בלי גשם אתה יוצא מכל העסק- אסקימו. היינו אומרים "תוריד לי רגל , ואני אסקימו על מקל." בכלל – כל המארבים האלה , מי יודע מי המציא אותם. אולי זה נשאר מהטקטיקה של מאורעות 1936 , מה שקראו "הטקטיקה של היציאה מהגדר". תמיד היינו חוזרים לרמות נפתלי ומודיעים : במארב אין כל חדש, לא ראינו כלום, ולא שמענו כלום. היינו רובצים בתוך כפר ערבי, ושום ערבי לא זז. מקסימום יוצא להשתין, והיה יוצא לנו לצאת לילה לילה . היינו מתחלפים : אלה שאתמול יצאו לסיור – ישמרו הלילה , ומחר ייצאו למארב, והשמירה – זה היה נחשב החלק הטוב , כי העמדות היו מכוסות, לפחות. נכון היו בהם מים אבל אפשר היה להסתדר , מכניסים אבן גדולה ועומדים על האבן כל השמירה. לא נורא. יותר טוב ממארב. מארב היה הכי גרוע . סיור , שהולכים כל הלילה בלי להפסיק -כבר יותר טוב." (בין הספירות,עמוד 44 ).

בצילום : נתיבה בן יהודה בקורס בג'וערה , 1946

המדריכות: תיתי עובד, נתיבה בן-יהודה, רעיה, תמר בר-לב

באדיבות בית הפלמ"ח

פרא אדם וביקורתיות

"כדי שהבריטים לא יתפשו אותנו , היינו יוצאים לאימוני שדה עם דגלים , או משרוקיות , וכשהמפקד היה נותן פקודה : אש! היינו מנפנפים בדגלים , או שורקים במשרוקיות, אז אני , שלא הייתי מספיק חשובה כדי שתהיה לי זכות להביע דעה, התפרצתי שם , בפני כל החשובים של המטה בגדוד השלישי של הפלמ"ח, וצעקתי : תעזבו כבר עם הקשקושים האלה! צריך להתחיל לאמן אחרת, באש! אתם צריכים להשיג כובעי פלדה, אי אפשר להמשיך את המשחקים האידיוטים האלה, עם הקוצים בכובע-טמבל, עם כל ההתחפשויות של ההסוואה מראייה , לערבים היו טונות של כדורים והם היו מפזרים אש , בלי לחשוב מה פוגע, הם בכלל לא היו מביטים לאן שהם ירו. אולי אפילו פחדו להרים את הראש, אז את מי אתה מרמה כשאתה שם שיבולים בכובע-גרב שלך? והלכתי משם עם הרגשת אין-אונים איומה, שלא ידעתי קודם שאפשר להרגיש כך" ( בין הספירות , עמודים 63-64 ) .

"ועכשיו צריך להביא בחשבון עוד שני דברים : את הבלגן הכללי ששרר בכלל בפלמ"ח , ואת האווירה החברתית הכללית שהיתה רווחת אז. הבלגן הכללי גרם לזה שלכל אחד היתה ביקורת , בלי סוף , אין סדר , אין מסורת , כל יום יש דבר חדש. , והיו ויכוחים בלי סוף , ואני טיפוס של לא יכולה לסגור את הפה שלי שמשהו לא נראה לי" (שם , עמוד 297).

המארב בגליל העליון לאוטובוס של הנג'דה

בתור קצינת חבלה בגדוד השלישי של הפלמ"ח נתיבה בן-יהודה הובילה את המארב נגד האוטובוס של הנג'דה .

"המטרה היתה האוטובוס של הנג'דה – ה"הגנה" של הערבים , שיוצא כל בוקר מהבסיס שלהם בעמק החולה , ועולה למעלה, עובר דרך נבי-יהושע , חוצה את עמק קדס , ומגיע לבסיסים שלהם בכפר קדס במלכייה, והוא תמיד-תמיד , כל יום , מלא אנשי נג'דה ויהיה באוטובוס הזה החבלן הראשי של הנג'דה בגליל , ואפילו נתנו לנו תמונה שלו , שמו היה חאמד , חליל חאמד . ענק אחד . למד חבלה בגרמניה" .

עד אז רק הערבים תקפו בכל הארץ ומטה הפלמ"ח החליט בפעולת המארב להראות כי גם היהודים מסוגלים לתקוף בדרכים.

"בחרנו מקום אידיאלי, בדיוק בשפיץ של העיקול הכי חד בכביש שמתפתל ועולה למעלה. מהחולה לנבי-יהושע, כל מכונית שעולה בכביש הזה נוסעת לאט, אבל מכוניות כבדות – זוחלות שם . ממש זוחלות , אז זה נהדר בשביל מארב , לא יוכלו להימלט מהאש, ובחרנו בדיוק מקום למארב . איפה ישכב המוקש ואיפה ישכב הכוח ואיפה המקלע ומה תהיה דרך הנסיגה וציירנו הכל במפה" (בין הספירות, עמוד 144 ).

הבעיה הייתה שחומר הנפץ שנשלח אליהם ממטה הפלמ"ח עבור המוקש היה מחומר ירוד מאוד , לא חנ"ם טוב ויעיל ..

כשהגיע הרגע לפוצץ את המוקש כאשר האוטובוס הערבי של כוח הנג'דה עבר הוא לא התפוצץ ואז חוליית המקלע של הפלמ"ח ירתה על האוטובוס ונוסעיו שנמלטו ממנו התחילו להשיב אש לכיוון נתיבה בן-יהודה והכיתה שלה. כאן התגלתה נתיבה בן -יהודה כלוחמת אמיצה :

"תפשתי מחסה טוב-טוב-בחזרה, מאחורי הסלע שלנו והשבתי אש. רוב ההרוגים הערבים נפלו לכביש התחתון, למטה, אבל היו כמה לוחמים ערבים שרצו ישר לכיוון שלי ויצאו מכל הכדורים ללא סריטה. פתאום אני רואה את הענק הזה , חאמד, קצין החבלה הראשי של הנג'דה, זה-העיקרי שאותו היינו צריכים להרוג עם פיצוץ המוקש באוטובוס. אני רואה אותו עם תת-מקלע משונה ביד, מעיל שחור ענק, מתנפנף. רץ על המעקה של הסיבוב כי הוא כחבלן פחד ממוקשים . אז אני מהר עזבתי את חוטי-החשמל , דרכתי את הרובה , כיוונתי ויריתי, והחמאד הזה פרש את הידיים לצדדים , ועף למטה , עם צרחה נוראה" (בין הספירות, 150-151).

"אחרי זה התקדמתי עם עוד לוחמים של הפלמ"ח זרקתי כמה רימונים ובקבוק מולטוב על האוטובוס הערבי ופרצה אש נוראית ועכשיו כבר נראה כאילו המוקש כן פעל , אבל למעשה הרימונים ובקבקוק המולטוב עשו את העבודה" (בין הספירות, עמוד 152).

"התחלנו להסתלק , וראיתי מעל התהום שמעל הכביש את קצין החבלה הערבי שלהם חליל חאמד , האויב העיקרי שלנו – "המשימה" שלנו שהוא גמור. מחוסל. הוא שכב למטה למטה מתחת לקיר. זה נפילה של 15 מטר גובה והיה ברור שאין כבר טעם לירות בו עוד כדור , הוא בטח הרוג , אז חבל לבזבז זמן ."

אחרי המארב , כאשר נדרשו לחזור ברגל בהרים לרמות נפתלי תשו כוחותיה של קצינת החבלה נתיבה בן-יהודה והיה קשה לה במסע הרגלי המזורז כי את כל האנרגיה השקיעה בתכנון , בפריסת המוקש לאוטובוס הערבי וגם בקרב עצמו כנגד הערבים שירו עליהם.

"מה שאני רוצה להגיד זה , שאם הגעתי חזרה לרמות נפתלי , זה היה רק בזכות האימונים, הכושר הפיזי , שבפירוש הצלחנו לפתח בעצמנו, בשנות האימונים בפלמ"ח. רק זה איפשר לנו להתגבר. רק האימונים הצילו אותי מהקטע ההוא של הנסיגה המהירה מן המארב. היינו מאומנים לעבור את "המשבר" ולהמשיך ובלמחמה יכולנו לעשות את זה , אף-על-פי שבאימונים לא ידענו בכלל מה זה "משבר" אמיתי, עד שלא עברנו רגעים כאלו במלחמה" (בין הספירות ,עמוד 69).

בצילום : גדוד השלישי של חטיבת יפתח לפני היציאה לקרב בצפת , אלו היו הלוחמים שהשתתפו יחד עם נתיבה בן יהודה במארב נגד האוטובוס של הנג'דה

באדיבות מאגר פיקוויקי

"במארב נגד האוטובוס הערבי זה היה פעם ראשונה קרב שאנו יוזמים, מהתחלה ועד הסוף, ובעיקר קרב-מארב, עד אז רק הערבים התקיפו בדרכים".

בזכות המארב המוצלח נגד האוטובוס הערבי של הנג'דה זכתה נתיבה בן-יהודה להרבה מחמאות ממטה הפלמ"ח ומפקד הגדוד השלישי ומעמדה בגדוד עלה פלאים.

"עכשיו , אחרי המארב המוצלח נגד האוטובוס הערבי של הנג'דה על יד נבי יושע, הגיעו מלמטה כל המפקדים הבכירים של הפלמ"ח וישבנו איתם לנתח את מה שהיה , ולספר באמת מה קרה , ולמה המוקש לא התפוצץ" ( בין הספירות, עמוד 178) .

"המארב נגד האוטובוס הערבי היה 11 בפברואר 1948 ביום רביעי. לאחר מכן התפקיד העיקרי שלנו בגדוד השלישי של הפלמ"ח ברמות נפתלי היה להעביר את השיירות ולתפוש לפנות בוקר את הגבעות בצידי הכביש הראשי של עמק החולה, עד שתעבור השיירה הגדולה של הגליל העליון, מטבריה לכפר גלעדי ומטולה (שם,עמוד 212).

אחרי המארב המוצלח נגד האוטבוס של הנג'דה בגליל העליון, הערבים שניצלו מהתקרית חזרו לבסיסם והחלו לכנות אותה "השידה" הבלונדינית ואפילו היה כתוב עליה בעיתון לבנוני.

מכתב שכתבה נתיבה בן-יהודה לאביה מייד לאחר הפעולה המוצלחת

שלום, אבא,

"מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון, ותוך כדי ארוחת הבוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותינו, בגליל העליון. וכאשר תמשיך לקרוא, תיווכח שמקום המעשה אינו אלא במקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא: אל תרוץ אל אמא ואל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 10 ערבים!

כי אומנם נכון, פעולתנו הצליחה. אוטובוס האויב הושמד. 10 ערבים נהרגו, אבל אתה, אבא, אל תתגאה בי. אל תשמח בלבך. קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, וביצעתי את המוטל עלי, אך בזאת – אין להתפאר. ואין בכך כל דבר העשוי לגרום לגאווה, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! "

**ההיתקלות הטראומטית בהרי הצפון במלחמת העצמאות**

באחד מימי מרץ 1948 נתיבה בן יהודה יצאה כמפקדת עם כיתת הלוחמים ( 14 לוחמים) שלה לאימון בהרי הצפון ונקלעה במפתיע לתוך מלכודת אש של כוחות ערבים מדיישון שהסתתרו שם. במשך חמש שעות היא נלחמה מולם כלביאה ופיקדה על לוחמי הפלמ"ח.

"וחמש שעות היינו בתוך הגיהינום הזה, זוחלים צעד צעד , מטר מטר, כולם מחכים עם הראש באדמה , עד שאחד יצליח לסגת בקפיצה לאחור, מסלע אחד לסלע שני, מטר מאחוריו , ואש ואש מכל הכיוונים והאדמה רותחת, וריקושטים מהסלעים עפים לכל הצדדים, וכל הזמן עוד ערבים ועוד ערבים. מפעם לפעם נתתי פקודה לזרוק רימון לכיוון הערבים."

"אהרונציק צעק לי פגעו לי ברובה! פגעו לי ברובה! וצעקתי לו : תוריד את הראש ! עזוה הכול תוריד את הראש! עזוה הכול ותוריד את הראש! והבטתי עליו מה עושה, אם הוא שומע לי וראיתי שהוא באמת הוריד את הראש , אבל עם איזה מין תנועה לא טבעית. לא מצא חן בעיני. על המקום אני ידעתי כי הנס שלנו נגמר , הנה התחלת הסוף שלנו. עוד בלי לגשת – הלב אמר לי , אהרונצ'יק נהרג "( בין הספירות ,עמוד 231).

כאמור, במהלך ההיתקלות הזו נהרג אחד מלוחמי הכוח של נתיבה בן יהודה והיא לא הצליחה לחלץ אותו במהלך הנסיגה לאחור.

בתנאי חילוץ כאלו היה זה בלתי אפשרי מצידה של נתיבה בו-יהודה וכל מפקד אחר לחלץ את הלוחם אהרונצ'יק (השם האמיתי של לוחם השואה שנהרג היה דב מילשטיין) שנפגע קשה. רק אחרי 5 שעות! הגיעה העזרה , כיתה של חי"ש מהנוטרים של איילת-השחר הגיעה והתפרסה בשטח כדי להשיב אש , אבל את גופתו של אהרנוצ'יק (דב מילשטיין) כבר אי אפשר היה לחלץ.

נתיבה בן יהודה גילתה תושיה רבה , זרקה רימונים ולא איבדה את העשתונות בעת ההיתקלות נגד הערבים אבל להרגשתה , לא זכתה לגיבוי מהמ"מ שלה וגם לא מהמ"פ שלה בגדוד השלישי של הפלמ"ח.

"התגנב לאוזני , שזה מאשים אותי וההוא מאשים אותי ", אבל גם שמעתי ההיפך, להגנתי, אבל היה משהו מגעיל בשיחה שהיה לי עם המ"פ" ( שם,עמוד 29).

יש לציין כי אלמלא התושייה של נתיבה בן-יהודה במהלך ההיתקלות הערבים היו מחסלים את כל הכוח של הפלמ"ח שיצא לאימון .

כתוצאה מחוסר הגיבוי וההאשמה הלא מוצדקת בהשארת לוחם פלמ"ח הרוג בשטח הרגישה נתיבה בן-יהודה פגועה בגדוד השלישי והמוטיבציה שלה להמשיך להילחם ירדה פלאים ובמידה מסויימת יצרה אצלה מרירות לאורך שנים גם אחרי מלחמת העצמאות. יש המעריכים שהיא לקתה בהלם קרב לאחר ההיתקלות הזו כי במשך 10 ימים ברמות נפתלי הייתה חולה וישנה כל הזמן מבלי לקום מהמיטה (בין הספירות, עמוד 263).

באוגוסט 1948 נשלחה נתיבה בן-יהודה לקורס קצינות שהתקיים במשך חמישה ימים בסוף אוגוסט 1948 בבית פעילי ההסתדרות (ברחוב נהרדעא בתל-אביב). הבניין היה בלב שטח חקלאי שומם למחצה בשלבי הבנייה הראשונים שלו. בבית פעילי ההסתדרות התגוררו הצוערות ארבעה לילות, ובו נערכו השיעורים וההרצאות. בקורס השתתפו למעלה מעשרים בחורות שמילאו תפקידי פיקוד ביחידות הקרביות במלחמה, וחמש מהן היו מהפלמ"ח. בין חניכות הקורס בלטה נתיבה בן-יהודה, שסיפרה עלילות גבורה מפעולותיה הקרביות כקצינת חבלה בחטיבת יפתח. בקורס לא התקיימו אימוני שדה ונשק, אלא רק הרצאות והדרכה בתחום תפקידי הקצינה ביחידה (מקור).

נתיבה בן-יהודה כפקידת ממשלה

עם קום המדינה עבדה נתיבה במחלקת הדוברות של משרד העבודה בניהולו של זלמן חן. לאחר המלחמה למדה נתיבה פיסול ב"בצלאל" בירושלים ואת זמנה הפנוי מבלה בפאבים – מדחיקה זכרונות קשים של הלם קרב, בשתייה אין-סופית יחד עם חיילים לשעבר. שם היא פוגשת בפנחס אביבי, לימים בעלה ואבי בתה היחידה, עמל.

בשנת 1950 הם טסים לאנגליה. נתיבה ממשיכה שם את לימודי הפיסול ועובדת בשגרירות ישראל. בשנת 1953 נולדת בתם עמל. בשנת 1954 חזרה המשפחה ארצה.

בשנת 1956 החלה נתיבה לימודי פילוסופיה, לוגיקה ובלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שנתיים נוספות של שליחות בארה"ב, חוזרים נתיבה ובעלה חוזרים ארצה. נישואיהם מגיעים לקיצם בשנת 1964.

היא בוגרת לימודי לשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ולימודי אומנות בבצלאל.

בצילום : נתיבה עם יגאל אלון בלשכתו כשר החינוך 1969

מה זה סמארקץ'?

בתחילת שנות ה-50 נסעה ללונדון בעקבות בעלה ("פיטרתי אותו מהתפקיד אחרי עשרים שנות נישואין"), למדה פיסול, ומהר מאוד ויתרה, "כי זה אילם, אני רציתי לכתוב". בלונדון פגשה גם את יגאל אלון, מי שהיה מפקדה וידידה מימי הפלמ"ח. מאוחר יותר תיכנס למחלקת הדוברות של משרד העבודה בימיו של אלון, ובהמשך תעבוד גם תחת השר יצחק רבין. 16 שנה עבדה בשירות הממשלתי, הוציאה קומוניקטים וערכה פרסומים כמו ירחון הביטוח הלאומי, ובשובה הביתה מהעבודה, ישבה וניסחה יחד עם דן בן אמוץ את המילון העולמי לעברית מדוברת.

המילון שינה את חייה

הכתיבה למילון ארכה לדבריה, כ-13 שנה.

עד להופעת "המילון העולמי לעברית מדוברת" היא היתה מוכרת בעיקר לבני דורה, אגדה פלמ"חניקית שנשארה בחיים. המילון הקפיץ אותה ללב הזירה התרבותית. הישראלים החלו להתוודע לדמות המיוחדת, המחוספסת, האומרת: כזאת אני, וזאת האמת שלי, ואני ממש בעד שתקשיבו למה שיש לי להגיד. ואם בכל זאת זה לא מוצא חן בעיניכם, זב"שכם.

את הסלנג כתופעה לשונית חשובה החלה לגלות בלימודיה באוניברסיטה העברית. המנטור שלה היה פרופסור חיים בלנק, בלשן שלו זכות מרכזית בפיצוח העברית המדוברת, מה שהוא קרא "לשון בני אדם", שהיתה בעיניו הקטר המוליך את העברית החדשה. בלנק לימד את נתיבה שכדי להבין שפה יש לצאת מספרי הדקדוק וממכלאות התקנות הלשוניות ולהתחיל להקשיב, לפתח "אוזן", מונח שהיא חוזרת עליו עוד ועוד.

המילון שינה את חייה. היא הפכה בן לילה לשחקנית על מגרש הדיון הנמשך על העברית, והציעה זווית חדשה ועמדה מאתגרת ( רוביק רוזנטל , 2015).

העבודה עם דן בן אמוץ על המילון לעברית מדוברת

נתיבה בן יהודה כתבה למעלה מ-20 ספרים העוסקים בלשון העברית, בקורות ירושלים וארץ ישראל ותולדות הזמר העברי. היא כתבה , כאמור, יחד עם דן בן אמוץ את הספר "מילון עולמי לעברית מדוברת", שהוא מילון לסלנג העברי, שראה אור ב-1972. מלחמתה בזכות הסלנג מוסברת בין היתר כהתנגדות להשפעת אביה הקפדן, שהתעקש על עברית תקנית.

נתיבה בן-יהודה הייתה ביטוי לתרבות העברית המתחדשת גם ב"מילון העולמי לעברית המדוברת" אותו ערכה עם דן בן אמוץ.

היא היתה בין הראשונים שהבינו כי מתחולל כאן קרב ארוך וקשה על אופיה של הלשון. כשכתבה את "מילון עולמי לעברית מדוברת" יחד עם דן בן אמוץ, ספר שהוא פיסת קאלט מרהיבה, היתה צריכה להגן בחירוף נפש על עצם המעשה, על הזכות לקלל בפומבי בעברית של בני אדם, על החובה לצעוק "זיוף" כששומעים שפה מזוייפת, על הצורך לחיות בבליל לשוני שיש בו לבד מן העברית גם הדים לערבית ולרוסית, לפולנית ולייידיש ולדינו, ולומר בקול גדול שככה טוב יותר ויפה יותר מהגרסה המכופתרת והמעונבת של הלשון (אריאנה מלמד , 2011 ).

המילון לעברית מדוברת והצורך לנהל את דן בן אמוץ

המילון לעברית מדוברת , על שני חלקיו , מעמיד במידה מסויימת פנים חתרניות ביחס לפרויקט הציוני , אך למעשה הוא מגשים את הקצה של האופציה הציונית עצמה , המתגלמת ב"חזרה למקורות" ובקביעתם בתרבות העממית בצורת ספר אנדרטה . הרגע הביקורתי של המילון מפציע אחרי הוצאת המילון , במקום שבו נתיבה בן יהודה מופיעה כ"סובייקט המדבר" של המילון וכך מחברת אותו לפרקטיקה האוטוביוגרפית האהודה עליה . בראיונות שהיא נותנת סביב פרסום המילון חושפת בן יהורה את חלוקת העבודה עם בן אמוץ , ולמעשה מצהירה כי היא לקחה את האחריות על המילון ולכן היא מופיעה גם כדוברת שלו . תוך כדי כך היא מתלוננת על חוסר הבנתו של שותפה דן בן -אמוץ בלשון ועל חוסר רצינותו בעבודה , ואיך למרות זאת היא "ויתרה לו" בעניינים מסוימים הקשורים למילון . בראיונות אלה חושפת בן יהורה למעשה את עובדת היותו של הפרויקט המילונאי מאבק על סמכות בתרבות הישראלית) עדי אופיר , חמישים לארבעים ושמונה : מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, 1999 , עמודים 237-238).

דן בן אמוץ מתואר דרך קבע כ"בלגניסט , " בעוד שבן יהודה מתוארת כמסודרת בין השניים .בביתה רוכזו ונשמרו כרטיסיות כרטיסיות של המלים למילון . בתוך "חוסר הניקיון" הביתי המתועד שלה מצויה תמיד גם הנקודה ה"נקייה , " שבמסגרתה היא "מוותרת לו" ( לבן אמוץ ) כדי לא "ללכלך" את היחסים " . "כל מה שהוא עשה הייתי מוותרת לו כדי לא להסתכסך " ( נתיבה בן יהודה, 1990 ).

במסגרת הוויתור היא כמובן מאפשרת לו "ללכלך" את המילון באי דיוקים – למשל , של מוצאי המלים , של ניקוד – שהם תוצאה של חוסר אחריותו ואי הבנתו בדקדוק ובלשון בכלל , לעדותה , הנסלחים על ידה . בסופו של דבר נתיבה בן יהודה אף מוחלת על פרישתו הקפריזית של דן בן אמוץ מן העבודה ומגייסת את בתה לפרויקט – בלי שתגרע את שמו של בן אמוץ מבריכת המילון או תוסיף את שמה של בתה . המניע לכל התגובות הפסיביות הללו כלפי דן בן אמוץ יכול להיקרא בדאגה ל"שלום בית" במובן של השכנת שלום בין האב לבין האם של המילון,- פרקטיקה של "שלום בית" כחלק מ"בית , " שנקבע בתרבות כמתחם "נשי" . נתיבה בן יהודה מצייתת אם כן לקוד תרבותי הממנה אותה לדאגה ל"שלום בית " ולארגון המרחב ה"ביתי" של המילון , המרחב הלא כל כך נקי אך המסודר למדי שיאפשר להביא את המילון לידי השלמתו והכנתו להוצאה לאור . ועם זאת , וכאן החריגה העיקרית מהתפקיד התרבותי ה"נשי" שהיא מאמצת – היא טורחת לתבוע את המחיר המלא לציות זה : זה הדבר היחידי מכל מה שהוא עשה , שהוא לא היה למעשה בעל הבית האמיתי , "והציבור באמת התייחס אלינו כך . אף פעם לא הזמינו אותו לדבר על העברית במילון"

נתיבה בן יהודה מכוננת את עצמה כ"בעלת הבית האמיתית" של המילון באמצעות "נידוי" "בעל הבית , " והיא גם מתקבעת כך , לעדותה. ( עדי אופיר, חמישים לארבעים ושמונה : מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, 1999, עמוד 237).

בצילום :דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שנות השבעים. באדיבות המשפחה

המילון לעברית מדוברת כפרויקט חתרני

עמדה זו ביחס למילון ולבן אמוץ היא פרויקט חתרני ע"י נתיבה בן-יהודה של כינון עצמי כסמכות , ופירוק סמבות זו תוך כדי ההתוודות עליה . ובמלים אחרות , זהו פרויקט חתרני של כינון ה"סובייקט המדבר" של המילון כאנטי סמכות . כאנטי סמכות , הכולל את שני הרכיבים גם יחד , אנטי וסמכות , מבצעת נתיבה בן יהודה פעולה ביקורתית כלפי מוסד המילונאות האובייקטיביסטי , הניטרליסטי וה"אנדרטאי , " שבשכפולו ובתגבורו השתתפה בעבודת המילון . יתר על כן , היא מבצעת פעולה ביקורתית אל מול הממסד הלאומי ציוני גברי המעוגן בשפה העברית (שם , עמוד 237 ).

ב–1972 המילון לעברית מדוברת הגיע למהדורה התשיעית והעשירית ושאחריה הפסיקו לספור. כמו שסיפרה נתיבה בן-יהודה בראיון עם ד"ר ראובן מירקין.

"בהתחלה הם היו מדפיסים מהדורה תשיעית, מהדורה עשירית. הפסיקו. זה איפה שאנחנו הכותבים לא יודעים. תמיד אנחנו לא יודעים. בשביל זה אנחנו צריכים עורך דין ורואה חשבון." (מקור).

אם תפתחו כיום את המילון שכבש בשנות ה־70 בסערה את צמרת רשימת רבי־המכר ונמכר במאות אלפי עותקים, תגלו שם המון ביטויי סלנג, מילים שהגיעו מהיידיש כמו: "בולקל'ה", או "טומבך" או "טטל'ה". ומילים שמקורן הוא ערבי כמו "טיירה" ו"טאוויל" ו"ראס בטיח".

מקבץ ערכים נבחרים ממילוני העברית המדוברת של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ.

אבד עליו הקרח. התיישן מאוד, עבר זמנו.

אדם הוא לא מעץ. ביטוי הבא להצדיק ולתרץ את חולשותיו של אדם ואת התמכרותו ליצריו.

אחכך. אחר כך. משפט דוגמה: "א. קודם אכלנו ושתינו ואחכך הלכנו למיטה. ב. אח, כך! אצלך, אני רואה, זה פשוט מאוד".

אל תצחיק את היישוב. ביטוי שמשמעותו: אני דוחה את דבריך מכל וכל.

אַרְבֶּט דֶבּוֹמְבֶּס. המשך נא לעשות עלינו רושם (יידיש).

בא בימים והולך בלילות. כינוי גנאי לאדם המקיים יחסי מין מחוץ לנישואין במשך שעות היום, ואילו את הלילות הוא נאלץ להקדיש לזוגתו החוקית.

בגד ים כשר. בגד ים המורכב משני חלקים, תחתונים וחזייה, וכשר הריהו, כיוון שמפריד הוא בין בשר וחלב.

בן זונה נכנס בן זונה יוצא. בלשון הכדורגל: קריאות מחאה לרגל חילוף שחקנים, שאינו מתקבל על דעתו של הקהל המכובד.

בשורה אירופית. בשורה עורפית, בפי ילדים, בעקבות ילקוט הכזבים.

חַנְטָרוֹזָה. צורת הנקבה של המילה חנטריש.

חַרְטָט אבו יסמין. דברי שקר גסים, הבל ורעות רוח. גם: 'חרטט מלך הנַבָּטים'.

באדיבות ד"ר רוביק רוזנטל , 2015

ד"ר רוביק רוזנטל התייחס למילון הסלנג שכתבה בן-יהודה יחד עם דן בן אמוץ: "המילון הזה היה אירוע מכונן בתולדות השפה העברית. הוא הציג את הסלנג לא כקוריוז, אלא כמרכיב מרכזי של השפה שבלעדיו אי אפשר להבין אותה ואת האופן בו היא מתפקדת. שם נוסד בסיס הקשר בין הסלנג לשאר מרכיבי השפה, הוא נתן כבוד לעברית הטבעית, השפה שנוצרה בארץ ישראל לאורך השנים".

הרופא המאבחן נפטר הרבה לפניה

ב-1980, בהיותה בת 52, אובחן גידול בראשה, ונקבע כי נותרה לה כשנת חיים אחת. בעקבות כך, היא התפטרה מעבודתה כדי שתוכל להקדיש את זמנה לכתיבת זיכרונותיה ממלחמת העצמאות. בסוף אותה שנה פרסמה את האוטוביוגרפיה: "1948 -בין הספירות- 1980".

ממצאי הרופא ותחזיותיו התגלו כשגויות לגמרי, אולם נתיבה בן יהודה החליטה להישאר בביתה ולהמשיך בכתיבה, ופרסמה שני ספרי המשך לספרה האישי. בשנים שלאחר מכן פרסמה את חלקו השני של "מילון עולמי לעברית מדוברת", וכן ספרים רבים. בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", שראה אור בשנת 1990, נוצרה תוכנית רדיו בקול ישראל, בה שחזרו מפיק התוכנית גיל אלדמע וצוות זמרים שירים מראשית הציונות.

מתוך ראיון בשנת 2003 עם נתיבה בן יהודה בעיתון "גלובס":

"כעבור חודש הרופא מת. אמרתי אלוהים אדירים, אם הוא אמר את זה לפני שמת, הוא בטח אומר אמת. ואז עזבתי את העבודה בממשלה והחלטתי לשבת ומהר-מהר לכתוב על מלחמת השחרור. זה קרה בדצמבר 1979, התיישבתי והבנתי, שאת תולדות חיי לא אגמור בפחות מ-15 כרכים. יצא ספר אחד. פצצה. ונשארתי בחיים. התיישבתי וכתבתי ספר שני, ולא מתתי, וכתבתי ספר שלישי, ואני עוד לא מתה. ואז ב-1990 הייתי צריכה ללכת לרופא עיניים, כי אני נולדתי עיוורת, מכוונת ויורה בעין שמאל. הוא קרא את התיק וצחק, וצחק, 'תשמעי, את לא תחיי 120 שנה, אבל לפי איך שאת בריאה, את בכלל לא הולכת למות'. אמרתי אוי ואבוי, מה אעשה, אין לי פרנסה".

את הפרנסה "סידר" לה דן בן אמוץ, אחרי מותו. בחודשים האחרונים לחייו ערך לעצמו בן אמוץ מסיבת מוות מתוקשרת, שתועדה במצלמתו של מוטי קירשנבאום. בעקבות יציאת הספר השערורייתי של דנקנר, ביקשו כל הנוכחים במסיבה להצניע קשר עם המנוח. קירשנבאום, אז מנכ"ל רשות השידור, הלך וביקש רשות מכל מי שצילם. את מי שלא הסכים, הוא חתך מהסרט.

נתיבה: "אותי הוא בכלל לא שאל, והכניס אותי לסרט. קבעתי אתו פגישה ואמרתי, איך אתה עושה לי דבר כזה, עושה סרט עליי ולא מודיע לי, והבאתי לו את הספרים שלי, שיראה שאני סאמבאדי. מוטי שאל מה אני רוצה, אמרתי, 'תן לי עבודה, אני רוצה להגיש תוכנית'. 'זה מה שאת רוצה? למה את לא אומרת על המקום?', ונתן לי" (דוד שליט , 2003 ).

תוכנית הרדיו שלה, "נתיבה מדברת ומקשיבה" שודרה בלילות רביעי, מחצות ועד שוש בבוקר.

בצילום : נתיבה בן יהודה עם דידי מנוסי

הספר 1948 בין הספירות של נתיבה בן־יהודה

הספר שכתבה בשנת 1980 על ימיה בפלמ"ח הוא מאוד אישי ולדבריה לא בהכרח דוקומנטרי , אך ניתן ללמוד ממנו רבות על ההוויה בפלמ"ח ולדעת היסטוריונים לא מעטים יכול לשמש גם כמקור היסטורי על תקופת הפלמ"ח .

כנראה שהספר "בין הספירות" לא היה נכתב בכלל אילו לא היה מתגלה אצלה גידול בראש שלא הותיר לה סיכויים רבים לחיות. אז החליטה להתפנות מהכל ולהקדיש את הזמן הקצוב שנשאר לה – שנה בערך – כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה. אבל מי שניצלה לא פעם ולא פעמיים מסכנות חיים בשדה הקרב, השאירה את הרופאים עם התחזיות והמכנסיים שלהם למטה. היא שרדה עוד 30 שנה וכתבה עוד ספרים (מקור).

נתיבה עם שולי נתן, יורם הרועה (משמאל) וחברים, קפה נתיבה, הפלמ"ח 18 בירושלים

נתיבה בן-יהודה מנסה להתפרנס

מצבה הכספי של נתיבה בשנות התשעים – בכי רע. נתיבה מתפרנסת מחלטורות שונות, מתמלוגים על ספריה ומכספי הפנסיה שהולכים ונגמרים. בשנת 1993 חברה נתיבה לאהוד מנור ולדודו אלהרר לפרוייקט הרדיו "נתיב הזמר" – קבוצת זמרים השרים מחדש שירים ישראלים נשכחים מתוך ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר".

ימי הרדיו

בשנים 1995–2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה".התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת שירים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר רק על דברים טובים וחיוביים, בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות. התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה רבה. בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן ושימש עורך המוזיקה ומגיש לצדה.

בדמדומים הארוכים של חייה זכתה לעידוד מאלפי מאזינים. הם ידעו כי מבין כל הקולות ברדיו, שלה בולט בייחודו: היא מעולם לא אימצה לעצמה פרסונה ציבורית, היא פשוט דיברה – וגם כתבה – באותה ישירות בוטה, מדוייקת וצלולה בחייה הפרטיים והציבוריים גם יחד..( מקור)

היא ישבה כמה שנים באולפן הרדיו של רשת ב' פעם בשבוע והקשיבה רוב קשב למטלפנים שהחיו קרבות עתיקים ואהבות אבודות, זיכרונות טריים כאילו התרחשו הדברים אתמול בבוקר, ואם ישתכחו מלב לא יהיו עוד. היא הקשיבה ודיברה והשמיעה אוצר ענק של זמר עברי, מאות שירים שחיברו את הלוחמים האלה זה לזה כמו צופן תרבותי שאי אפשר לפענח את משמעותו מרחוק, וכשמתקרבים – אפשר רק לאהוב, לעולם לא להבין עד תום.

סגירת מעגל : בחזרה להיתקלות הטראומטית שלה בפלמ"ח והלוחם ההרוג

באחת התוכניות בשידוריה ברדיו ביום רביעי סיפרה למאזינים סיפור עם סוף טוב לכאורה. מישהו התקשר אליה הביתה לפני שבועיים, סיפרה למאזינים, וגילה לה כי בשל הצורך להרחיב כביש באזור מגוריו, תוסר טבלת הזיכרון שהוקמה במקום שבו נהרג דב מילשטיין. אותו מילשטיין היה חייל, עולה חדש, שנהרג תחת פיקודה של נתיבה. זהו אירוע שתואר גם בספרה 1948 – בין הספירות ( מותו של הלוחם אהרנוצ'יק) ורדף אותה שנים. כשיצא הספר התקשר אליה הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, ואמר לה שזהו ספר המלחמה הטוב ביותר שקרא מעודו. נתיבה ניצלה את השיחה וביקשה ממנו להקים מצבה במקום שבו נהרג מילשטיין, בן יחיד, ניצול שואה. רפול נענה, וכעת, כעבור שנים, כשסימן הזיכרון היחיד לחייו ומותו של מילשטיין הועמד בסכנה, נתיבה פנתה חזרה לאיש היחיד שאולי יעזור לה. ורפול, מחוץ למעגלי השלטון, נרתם מיד למשימה, ותוך שעות בישר לנתיבה שהוא דיבר והעניין סגור, נמצא התקציב וטבלת הזיכרון תוזז ותוקם מחדש (דוד שליט , 2003 ).

בצילום : דלי מרקט וקפה , המקום של נתיבה בן יהודה, ברחוב הפלמ"ח.ירושלים

הבת שחזרה בתשובה

היחסים בינה לבין בתה היו יחסים של שתי נשים מאוד דעתניות. לשתיהן היה הרבה מה לומר, אבל זו הייתה ללא ספק מערכת יחסים ששפעה אהבה ואכפתיות. הדמיון ביניהן היה גדול מאוד, גם באופי וגם באחיזה בכל מיני דעות כאלה ואחרות ( מקור).

היא מיעטה לצאת מדירתה הירושלמית אבל פעם ביום היתה יוצאת לבית הקפה ליד דירתה ברחוב הפלמ"ח בירושלים ושם נפגשה עם אנשים . אחת לשבוע, יום רביעי, היא הייתה מגיעה לאולפני רשת ב' להגיש את תוכנית הרדיו הלילית "נתיבה מדברת ומקשיבה", או שהיא היתה הולכת ללוויות של חברים מהפלמ"ח . את בתה עמל, שחזרה בתשובה ועברה לגור ביישוב כליל שבגליל היא ראתה לעתים רחוקות. 17 החתולים שהחזיקה בדירתה מתו, עד האחרון שבהם, ומארבע הטלוויזיות שהיו דלוקות בו-זמנית נותרו שתיים. חלל הדירה, אליה לא היתה ששה להכניס אורחים, היה מגובב עיתונים, ירחוני טיים מ-1960, למשל. מיטתה היתה מוגבהת ומוצמדת לחלון, הכי קרוב לאוויר הצח (דוד שליט , 2003 ).

לדבריה, היא היתה ברשימה של למעלה מ-600 איש שהיו אמורים לקבל אות הצטיינות על מעשיהם במלחמת השחרור. בן-גוריון נחרד למראה המספרים, וחתך על 12 אותות גיבור ישראל, ולפי מפתח מפלגתי. היא סבלה ממה שמאוחר יותר יסווג כהלם קרב, חלומות טרופים וביעותים, ושמרה על שתיקה (דוד שליט , 2003 ).

בשנת 1993 קיבלה נתיבה את פרס ראש הממשלה ליוצרים. בשנת 1998 הייתה אחת משלושת הזוכים בפרס על שם יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בעקבות תוכנית הרדיו של בן יהודה, כתב לכבודה הפזמונאי דודו ברק את הפזמון "נתיבה", בביצועה של הזמרת רונית אופיר.

בתמונה כאן חבורת זמרשת חוגגים עם נתיבה בן יהודה את יום הולדתה ה-82, שהיה גם יום הולדתה האחרון.

נתיבה בן יהודה נפטרה ב-28/2/2011, בגיל 82, בקיבוץ לוחמי הגטאות, והובאה לקבורה ביישוב כליל.

אח, איפה איפה הן

הבחורות ההן

עם הקוקו והסרפן.

עם הטורייה והשבריה.

למה כבר לא רואים אותן?

(יוסי גמזו)

מקורות

נתיבה בן-יהודה. 1948 בין הספירות ,הוצאת כתר , 1981

יחיעם וייץ ,עורך, פלמ"ח -שתי שיבולים וחרב , משרד הבטחון. ההוצאה לאור 2000

דוד שליט , "מי יכול עליה" , גלובס, 27 לנובמבר 2003

אבי קורן , "הבחורות ההן " , מעריב , 27/07/2018

אתר זמרשת , אוחזר בתאריך 1 למרץ 2021

עמית לוינסון , " הלכה בנתיב שלה: פרידה מנתיבה בן יהודה , אתר NRG , שלישי למרץ 2011

אריאנה מלמד , "בילבי של התרבות העברית" , אתר YNET , 28.02.11

עדי אופיר, חמישים לארבעים ושמונה : מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד , 1999.

רוביק רוזנטל , " נתיבה בן יהודה הפייטרית של העברית המדוברת " , הזירה הלשונית של ד"ר רוביק רוזנטל , 9 באוגוסט 2015,

רוביק רוזנטל (עורך) . מחברות נתיבה : נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית , הוצאת כתר , 2013.

תמר משמר, 'נתיבה בן-יהודה ו'מלון עולמי לעברית מדוברת'', תיאוריה וביקורת 12–13 (1998), עמ' 231–240

אתר הפלמ"ח , אוחזר בתאריך 4 לינואר 2020

אתר הפלמ"ח , אוחזר בתאריך 29 לדצמבר 2019

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר) מדבר על הכרותו עם נתיבה בן יהודה