ami
סקירת ספר חדש :
יעל נאמן , היה היתה , אחוזת בית , 2018
הגיבורה כאישה רגילה
רוב הביוגרפיות נכתבות על אישים , גיבורים , סופרים או אנשים שהגיעו רחוק , בספר הביוגראפי של יעל נאמן "היה היתה" הגיבורה היא אשה רגילה, מתרגמת ועורכת ושמה פזית, שהספר מבקש להתחקות אחר חייה האמיתיים בעיקר באמצעות ראיונות עם אנשים שהכירו אותה.
בספרה של יעל נאמן סיפור חייה של הגיבורה, אישה אמיתית שחייתה בתל אביב , קשור לעובדה שהוריה הם ניצולי שואה ושהיא נולדה במחנה עקורים בגרמניה.
פזית (סילביה) פיין , אחת מהעורכות והמתרגמות הטובות בישראל נפטרה בשנת 2002 . היא הייתה בת חמישים ושש. היא ערכה ספרים , והייתה עורכת בעיתון "חדשות". היא תירגמה מאנגלית ולאנגלית.
יעל נאמן רקמה את סיפור חייה של פזית פיין מחברים שהכירו אותה או עבדו איתה. היא ליקטה את סיפור החיים מעשרות רבות של חברים.
הספר הוא תוצאה של עשר שנות מחקר של יעל נאמן, שחוקרת ומגששת ובוראת מחדש את חייה ודמותה המורכבת של פזית שלא השאירה אחריה משפחה.
סיפורה של פזית הוא גם סיפורה של קבוצה אינטלקטואלית ויצירתית שתחילתה ב"תיכון חדש" בחולון, גלגולו הנוסף בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב בסוף שנות ה-60, המשכו בהוצאות ספרים שונות, ושיאו המיתולוגי במערכת עיתון "חדשות". סיפורה של פזית הוא גם סיפורן של נשים החיות בתל אביב, עוסקות בספרות או באמנות, חכמות.
" לפזית היו הזוהר האינטלקטואלי ,העומק והטרגיות כמו לחבורה החולונית איתם גדלה ובילתה" , ביניהם עודד רגב , שרה בריטברג-סמל ועוד.
ילדות עצובה
ספרה של יעל נאמן מזכיר את לידתה של פזית במחנה העקורים בגרמניה ואת "המורה רבקה" שלימדה בבית הספר היסודי שנקר בחולון , וכיצד ביטלה את השם "סילביה" ועיברתה ל"פזית" בגלל שלט ענק שהיה בקרבת המקום ועליו היה כתוב: "סטודיו למחול בהנהלתה של פזית בן ארצי" ולצדו מאוירת ילדה קטנה רוקדת.
עד סיום לימודיה באוניברסיטה היא התגוררה בשכונה בשם מפדה בחלון שם מרבית התושבים היו ניצולי שואה וגם ההורים שלה היו ניצולי שואה . החינוך בבית היה מאד נוקשה , ספרטני. אבא שלה היא מאד מחמיר , הנהיג משמעת קשה בבית שבו הייתה פזית ילדה יחידה. היתה אווירה קשה שהעיבה מאד על ילדותה. זה היה בית עצוב של ניצולי שואה שהושפע מהתחושות של האימא שהייתה במחנות ריכוז.
העולם של פזית כילדה היה מאד כואב . אבא שלה היה מכה אותה ואצלה זה היה עד גיל מאוחר יחסית.
היו הרבה איסורים בבית וחינוך נוקשה במשפחה , אבל בילדותה הייתה ילדה מקובלת בבית הספר עם הרבה חברות וחברים . הרבה בילויים וסרטים בשנות ה60 בחולון יחד עם חבורה מביה"ס. מסיבות ריקודים בתיכון . היא שנאה את ביה"ס התיכון ואת המורים וראתה בחולון מקום פרובנציאלי.
לפזית היה הומור נהדר , אמפטיה אבל היא היתה אחרת עם תכונות משונות. השינוי המשמעותי יותר באופיה ובמצבה הנפשי התחולל כאשר התגייסה לצבא.
נעורים והתבגרות עם אימא עיוורת
כאשר פזית היתה בצבא האימא שלה התעוורה ובעקבות כך שוחררה מהצבא והחלה לטפל באמא בבית.
אימא שלה , ניצולת שואה, היתה חולה , פיזית ונפשית , ועיוורת ופזית היתה בת יחידה.
אחר כך למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה .
באוניברסיטה היתה סטודנטית מבריקה ועבדה כבר אז כעורכת ספרות בעיתון הסטודנטים.
הסקרנות העצומה של פזית
פזית היתה צמאת דעת , הייתה יושבת בלילות וקוראת באנציקלופדיה בריטניקה באנגלית . יושבת מעתיקה ומסכמת ערכים באנגלית. זה היה בשנות ה-70 , בתקופה שלפני האינטרנט ולפני גוגל . "זה היה מרגיע אותה זה היה נותן לה איזשהו סיפוק , היא עשתה את זה בשביל להרחיב דעת והיה לה צורך בידע , בהשכלה , זה היה צימאון מטורף כזה. "
כל פעם שהייתה יוצאת מאישפוז בשלוותה הית מגיעה לבית חברתה נינה ויושבת שם לילות ומעתיקה מאנציקלופדיה בריטניקה באנגלית.
כותבת חברתה ללימודים נינה רימון דיוויס : "הייתה לפזית אוזן נדירה לאנגלית , משהו יוצא דופן. אני מתרגמת ועורכת כבר הרבה שנים . לא פגשתי מאז שהכרתי את פזית אף אחד , גם לא אנגלוסקסי , עם כזאת אוזן ושימוש כל כך נכון וכל כך יפה בשפה".
פזית סיימה את הלימודים באוניברסיטה בהצטיינות אחרי שהייתה בינונית לגמרי , מחוקה כתלמידה ביסודי ובתיכון.
התאבדויות ואישפוז בשלוותה
אחרי הלימודים בשנת 1970 התחילה שרשרת של ניסיונות התאבדות של פזית והאשפוזים בשלוותה בעקבות חלק מהניסיונות האלה.
עורך הדין אביגדור פלדמן , ידיד מתקופת האוניברסיטה : " אני זוכר את הרצון שלה למות. זה הדבר שליווה אותה מהרגע הראשון שהכרתי אותה . היא התעסקה תמיד עם איך להשיג את הכדורים. כתבתי בשבילה את הצוואה בחייה, שלא יאריכו את חייה וכו'. "
מתוך הראיון בספר עם חבר הילדות יעקב : "רק אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון של פזית , ומאוחר יותר אשפוזה בשלוותה, הבנתי שפזית הרבה יותר מסובכת בנפשה מאיתנו. הבנתי שהיא מצחיקה מבחוץ ומדממת מבפנים ובעיקר קשה מאד לעצמה". היא היתה זקוקה לקשר אנושי , אבל כל התקרבות איימה עליה ולכן היה אצלה כל הזמן תבנית חוזרת של חיבור , ניתוק וחיבור מחדש עם חברים וחברות.
כל פעם שהיא ניסתה להתאבד היא התקשרה מייד אחר כך למישהו שהכירה ודיווחה וכך ניצלה ואושפזה בשלוותה שוב.
הרופאים בשלוותה, שהתרשמו מחוכמתה, עזרו לה להשתקם נפשית וליוו אותה בתל אביב . "הייתה מישהי מהצוות בשלוותה שהסתובבה עפ פזית בשוק הפשפשים לחפש ריהוט ודברים יפים לדירה הראשונה שפזית שכרה" .
בעקבות המלצת המטפלים בשלוותה אביה קונה לה דירה בחלון ואחר כך ברחוב ויזל בתל אביב . היא מתחילה לעבוד כמתרגמת בשגרירות האמריקאית.
הבית של פזית ברחוב ויזל בתל אביב
עורכת מוכשרת בעיתון "חדשות"
אחר כך בעיתון "חדשות" נחשבה פזית פיין כאחת העורכות הטובות והמבריקות שם במערכת של עיתון שהיה די חדשני בזמנו. רבים התרשמו גם במקומות העבודה האחרים שלה מחוכמתה המיוחדת של פזית.
פזית פיין היתה אישה של ניגודים :
היו בה בפזית פיין ניגודיות כל החיים , גם שמחת חיים וגם נטייה להתאבדויות . גם חיי חברה כבחורה צעירה וגם בדידות עמוקה בשנים שלאחר מכן.
פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.
בדידות וסקרנות ליוו אותה כל הזמן . מדי פעם מנתקת קשר עם חברות ואז חוזרת ומזמינה אותן לבית שלה בתל אביב ברחוב ויזל ואחר כל ברחוב ביל"ו.
היה לה חוש הומור וצחקה כל הזמן אבל ההתעסקות הרצופה של פזית בהתאבדות ובמוות לא נפסקה.
סגירות כואבת: היו לה הרבה חברות וחברים אבל היא מנעה מאנשים להתקרב. היתה אשת שיחה מבריקה , אבל היה בה מאד שתלטני , מאד חזק.
הבעיות הנפשיות שלה פגעו במראה שלה , היא היתה יפה מאד , אך גם שמנה ועבת-בשר.
היו לה יכולות עריכה מעולות וכושר עבודה אך כאב נפשי ונטייה להרס עצמי. היא נחשבה בתל אביב לאחת המנטורית הטובות ביותר להנחיית כתיבה.
מתוך הראיון עם חברתה דפי שעבדה איתה בעיתון חדשות : "פזית היתה אדם יוצא דופן בעוצמות שלה – הן של החיים והן של ההרס העצמי- ובחדות המחשבה שלה. הייתה לה ראייה מפוכחת עד כאב . תמיד היתה מתבוננת בדברים מזווית לא שגרתית, מפתיעה. והיה לה גם חוש הומור נפלא. היא תמיד ידעה לשמור על מרחק אירוני מהחיים ומעצמה.
היא מעולם לא פירגנה לעצמה.
הבית של פזית ברחוב ביל"ו בתל אביב
אהבות נכזבות ושידוכים
היו לה שתי אהבות נכזבות בחייה , אחת למשך כשנה בתקופה של לימודיה באוניברסיטה והשנייה קצרה מאד בגיל שלושים פלוס.
החבר הראשון שלה בתקופת האוניברסיטה נפרד ממנה כי אביה של פזית לחץ עליו להינשא לה.
האהבה הנכזבת השניה היתה לאישיות נודעת בתחומי האמנות (יונה פישר) והייתה מכאיבה מאד. הרומן שלה עם יונה פישר , אוצר האמנות הידוע שהיה אהבת חייה מתוארת בספר כאירוע שולי מבחינת יונה פישר אך כאירוע משמעותי מבחינת פזית .
בני הדודים שלה בלונדון שם שהתה כשנה ניסו לשדך לה כמה בחורים , אך זה לא הצליח. הייתה לה בעיה ביצירת קשרים אינטימיים. היה לה קשה כשאנשים התקרבו אליה.
פזית הגיעה ללונדון אחרי אחד מניסיונות ההתאבדות שלה ב1967. היא היתה אז בת עשרים ונשארה אצל בני הדודים בלונדון כמעט שנה.
הרצון להצטרף למנזר נזירות בחו"ל
בשלב מסויים בחייה , כאשר עבדה בעיתון "חדשות" רצתה להפוך לנוצרייה ולהתקבל למנזר של נזירות בחו"ל . היא ניהלה תכתובת עם כומר בחו"ל אך המהלך לא צלח.
ממכתבה אז בשנת 1989 לבן דודה בלונדון : "הבדידות שלי מפחידה אותי , בעיקר כשאני מסתכלת קדימה לעתיד . אולי אחת הסיבות העיקריות שאני חולמת על המנזר. להיות עם אנשים בודדים אחרים , ביחד , במחסה , תחת גג אחד. "
עם חברות קרובות המשיכה לדבר על התאבדויות ואמרה שהיא שוקלת לעשות את זה שוב אבל פחדה שתישאר שוב בחיים אחרי הניסיון ותאושפז.
בעשור האחרון לחייה כמעט לא יצאה מהבית . החברות שלה היו מגיעות אליה הביתה.
יש בסיפור החיים של פזית איזה שאלה שטורדת : איך יכול להיות שבן אדם כל כך מבריק , כל כל מוכשר , עם מוח כזה חד ומחשבה סדורה , משהו שחוסם אותו מליהנות מזה במובנים המקובלים , לקצור את הפירות.
בית החולים כמשפחה מורחבת
בגיל 46 התגלה אצלה סרטן בשד . היא עזבה את עבודתה . העובדה שהייתה בודדה ללא משפחה וללא הורים ושהיא נאלצה להתמודד לבד עם מחלה כה קשה נגעה לליבו של הרופא המטפל בה , פרופסור יהודה סקורניק , שהיה אז מנהל מחלקה כירורגית א' בבית החולים איכלוב. הוא הבין אותה והעריך מאד את כישרונותיה. הוא לקח אותה תחת חסותו ולמעשה בית החולים הפך להיות המשפחה המאמצת והתומכת הנפשית שלה והיא אכן בצוואה שלה הורישה את כל כספה והדירה שלה למחלקה כירורגית א' בבית החולים איכלוב.
כותב פרופסור יהודה סקורניק בספר : "בשלב זה פזית היתה ללא עבודה . הצעתי לה לעזור לי במחלקה שניהלתי. הייתי זקוק לאדם כפזית בכל הקשור לכתיבת מאמרים באנגלית וגם בהכנת חומרי הוראה לסטודנטים."
"היא סייעה לי בתרגום עבודות שכתבתי לאנגלית . אלה היו תרגומים ברמה שרק פזית יכולה היתה לעשות. כתבתי מאמרים רבים , ופזית היתה עוברת עליהם ומסבירה לי כיצד לנסח טוב יותר באנגלית" .
היא הפכה לאוזן קשבת לחולים במחלקה באיכילוב. "חולים רבים פנו אליה ושטחו את צרותיהם לפניה , והיא כמובן העבירה את הדברים אלי ולעתים אף דרשה ממני לפעול בנושאים שונים לטובתם של החולים. עד קרוב למותה ב2002 נהנתי מחוכמתה , טוב ליבה וכישוריה הרבים. "
פרופסור יהודה סקורניק , הרופא המטפל והתומך הנפשי
"היא היתה בדיכאון כרוני וסבלה מפחדים מקהל. היתה לה יכולת עצומה , אולם מצבה הנפשי מנע ממנה לממש את תכונותיה המופלאות. ". המחלה הארורה חזרה במלא עוצמתה עשר שנים אחרי מועד הניתוח הראשון והיא חזרה לאישפוז במחלקה הכירורוגית בבית חולים איכילוב שהיתה בעשור האחרון לחייה המשפחה המאמצת שלה.
כותב בן דודה בריאן , הרופא מלונדון : "פזית היתה מרתקת , מקסימה ואדם קשה. כל הסתירות התקיימו בה בעת ובעונה אחת".
המחיקה שלא הצליחה
היא ביקשה בשנים האחרונות לחייה להיאסף בשתיקה ולא להשאיר אחריה כלום. אחרי שפזית מתה לא היתה הלוויה ולא קבר וכל הראיות והצילומים הושמדו על ידה. לא השאירה דפים כתובים . " חברתה שרה : "מה שכתבה , אין לי ספק שכתבה, השמידה ". פעלו אצלה בו זמנית שני כוחות מאד חזקים ומנוגדים : מצד אחד סקרנות אינטלקטואלית והבניית ידע ומצד שני מחיקה מוחלטת שלו .
למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר..
יעל נאמן מוחקת את המחיקה ומצליחה לשחזר בספר את תולדות חייה של פזית פיין , את הישגיה , מכאוביה הנפשיים וקשייה בכל צמתי החיים .
יעל נאמן , היה היתה , אחוזת בית , 2018