ami
סיפור של מתנדבי ארץ ישראל לחיל החפרים הבריטי. 3,200 איש מבני היישוב, שרוח התנדבותית פעמה בליבם, הותירו מאחוריהם את משפחותיהם והתנדבו במחצית השנייה של שנת 1940 לצבא הוד מלכותה, כאשר קרוב ל־400 מהם היו ערבים. כלל מתנדבי חיל החפרים היו כעשירית מכלל הגברים והנשים הארץ־ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
מרבית החפרים חוו את האש הראשונה במדבר המערבי בגבול מצרים־לוב כאשר המטרה היא להדוף את הצבא האיטלקי. הצבא הבריטי נייד את אלפי החפרים באמל"ח בהתאם לאיומים הגרמניים, וכך הגיעו חלקם לאזור הבלקן, ליוון. האירוע המכונן ששינה את חייהם של חפרים רבים התרחש בבוקרו של 29 באפריל 1941: על חוף קאלאמטה בדרום חצי האי פולופונס (בדרום יוון) נשבו יותר מ־1,500 חפרים. הם נשבו יחד עם קרוב ל־12,000 חיילים בריטים. הפקודה של המפקדים הבריטים להיכנע ניתנה רק לאחר שהיה ברור שלא תהיינה אפשרויות חילוץ. ואולם, בלילה שלפני הכניעה התנהלו קרבות מול הצנחנים הגרמנים שגבו קורבנות מקרב החפרים. בעת הנפילה בשבי נמצאו קרוב ל־100 פצועים שנפגעו בעת הקרבות.
השבויים מארץ-ישראל הוחזקו בשבי הגרמני ארבע שנים, ורבים מהם הועברו למחנות עבודה. 200 חפרים נהרגו במהלך המלחמה, ובהם כאלה שסבלו גלגולי שבי שונים, ואלו מהם ששרדו נשאו צלקות נפשיות עד יום מותם.
המחקר התיעודי החשוב ביותר על השבויים הארץ־ישראלים נעשה על ידי ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר שחקר במשך שנים את תולדות ההתנדבות של היישוב העברי במלחמת העולם השנייה. המחקרים מעוררי ההשתאות מבוססים על מסמכים רבים שאסף בארץ ובמיוחד בחו"ל ועל ראיונות עם יוצאי הצבא הבריטי. בין לבין, ב־1982, חיבר מאמר מחקרי מטעם מרכז יד ושם בעל הכותרת "השבויים הארץ־ישראלים בשבי הגרמני".
לפי מחקרו של פרופ' גלבר, מספר הבורחים מהשבי מוערך ב־150 שבויים לפחות.
מי שניצל משבי כמה שעות לפני הכניעה הבריטית היה דוד יחיאלי בן ה־90. הוא ספורטיבי, רחב כתפיים וממהר להעיד על עצמו כי משחר נעוריו הצטיין בשחייה ובאיגרוף, מה שעזר לו בתקופת ההתנדבות. על נסיבות התנדבותו לחיל החפרים ב־1940 הוא מספר: "הייתי בן 16 וחצי וברחובות תל אביב הציבו שולחנות וקראו לנו להתנדב לצבא הבריטי. אני הייתי צריך לזייף את הגיל שלי וכך עשיתי. הגעתי לבסיס של הבריטים בסרפנד (צריפין) והצהרתי שאני בן 17 וחצי. האמינו לי. כל החברים שלי התנדבו, אז גם אני התנדבתי. ההורים שלי תמכו בי, אך לא ידעו שאני יוצא למלחמה. המנהיגים היהודים ביישוב רצו שנתנדב לצבא הבריטי כדי שנקבל חינוך צבאי. לבריטים היתה סיסמה: 'תתגייס לצבא ותראה את העולם'".
יחיאלי מספר כי במדבר המערבי היו החפרים חיילים לכל דבר, ולכן אומנו כחיילי חי"ר. על עצמו הוא מעיד שהיה בר מזל. "לאורך כל תקופת המלחמה, במדבר המערבי ואחר כך ביוון, ראיתי כבר את המוות יותר מעשר פעמים. חבר שלי, שהיה צמוד אלי, נהרג בו במקום מהתקפה של מטוס גרמני. כאשר הגעתי לנמל קאלאמטה והיה חשש שאפול בשבי של הגרמנים, אמרתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות. תיארתי לעצמי שהגרמנים הורגים יהודים ובוודאי חיילים יהודים. אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד: או שאני אמות תוך כדי הבריחה או שהגרמנים יהרגו אותי כשאפול בשבי.
"האפשרות היחידה היתה לשחות בלילה לעבר שתי אוניות אוסטרליות. הייתי נחוש, נכנסתי למים, ושחיתי כשעה וחצי כשאני נושא את הנשק האישי עלי עד שהגעתי קרוב לאחת האוניות. סירה קטנה קירבה אותו לגוף האונייה, וכך ניצלתי. אחר כך החזירו אותי למצרים ומשם למחנה סרפנד (צריפין), שם התאמנתי והועברתי לחיל הרגלים הבריטי".