רנ״ג עידו רוזנטל, בן 45, הלוחם הוותיק ביותר ביחידת שלדג, לקח משוטר שנפצע את נשקו והחל להילחם. כעבור דקות זיהה מחלקת לוחמי חי״ר וחבר אליהם כדי לטהר את הבסיס בקרבות מטווח קרוב וחילץ בחיים חיילות מפקדה.

משם המשיך להילחם בקיבוץ עלומים וחיסל מחבלים רבים עד שנהרג בהיתקלות. גיבור מזן אחר.

אחותו ספדה לאיש המיוחד הזה:

״אח שלי היפה, היית הגיבור שלי! הערצתי אותך ועכשיו נראה שאתה הגיבור של כל כך הרבה אנשים, איך הגעת לקצה העולם לחלץ אותי ואת אמא מפיגוע בקניה.

התחלתי להבין את גדולתך בצבא כשהגעתי לשום מקום בהודו ומשהו מהיחידה הבין שאני אחות של קרידו, השתחווה לי וצעק ״את אחות של אל״ ואתה כל כך צנוע. כמויות השטויות שאני שומעת עליך לא מפתיעות אותי, זוכרת שרצו להעיף אותך מהבר מצווה של עצמך.

אני אוהבת אותך, היית אח כל כך טוב, היית הדוד הכי טוב שיש דוד עידו, היית טוב בכל כך הרבה דברים.

עכשיו תשמור לנו מלמעלה על נוגה על הילדים וההורים״.

יהי זכרו ברוך

מקור

 רנ"ג עידו רוזנטל ז"ל (45)
הותיר אחריו בת זוג ושלושה ילדים, גר בבן שמן

על דמותו הנדירה של עידו רוזנטל ז"ל ניתן ללמוד מהודעה ששלח לאחותו אחד מחבריו ליחידת שלדג • ב–7 באוקטובר הוא יצא להגן על קיבוץ עלומים, לקרב האחרון של חייו

מיטל שטדלר

"אני חושב שהשמש הייתה מדלגת על ארץ ישראל אילו הייתה הבחירה בידה". בציטוט הזה של מארק טוויין בחר עידו רוזנטל לפתוח את פרויקט הגמר שלו בלימודי תקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה מ־2010. בפרויקט הוצגו צילומי פורטרט של אנשים בשוליים של ישראל, שקיפלו בתוכם את האנושיות והמורכבות של החיים בארץ הזאת. הכותרת שלו הייתה "מסע תענוגות בארץ הקודש", כשם ספרו של טוויין, אבל בזמן שהסופר מצא בישראל חוויה מדכדכת ומפוקפקת, רוזנטל מצא בה חן ויופי, פשטות נקייה של עובדי כפיים.

הוא היה איש של ידע ומספר סיפורים מהזן המשובח ביותר. הרפתקן חובב טבע עד אחרון נימיו. בעל עקרונות יציבים, איש של פרטים, מיטיב לתחקר ולהעמיק. איש משפחה, רגיש ומתחשב. אדם שבאותה הטבעיות שבה הוא פורט על הגיטרה ובאצבעותיו אור, מספר חלקיק מידע על גיחה למומבסה אחרי פיגוע או היתקלות עם ספינת פיראטים סומלית כשעבד כמאבטח באזרחות. כמה קצוות וצבעים.

השנים שלו בהדסה ונפש האמן שלו באו לידי ביטוי גם במקום כמו שלדג, הקומנדו של חיל האוויר. הוא היה הלוחם הוותיק ביותר ביחידה, 27 שנים. זו יחידה שבה נהוג לשרת במילואים עד גיל 38, אבל האדם המיוחד הזה נשאר בה עוד הרבה יותר. המעשים שלו זכו להכרה ולהישגים, ולא הותירו ברירה מלבד לקבל כמו שהוא את האיש היחף והמזוקן עם הניצוץ בעיניים. קרידו – כך סבתו הייתה מכנה אותו מילדות, "יקר שלי" בספרדית, אבל ביחידה קראו לו כך כקיצור של המילים "קרייזי עידו", אחד שאין כמותו.

לקח את האקדח ומיהר ליחידה

הוא היה אמון על נושא ההסוואה ביחידה, שם סייע לו הניסיון מאחורי העדשה, וכן ניהל פרויקטים לביטחון המדינה. הוא גם היה ממקבלי פרס ביטחון ישראל, שניתן למעטים בלבד. מה עומד מאחוריו – לא נדע. ככה זה כשמדובר ביחידה עילית הפועלת מעבר לקווי האויב.

ב-7 באוקטובר, כששמע על מה שקורה בגבול עזה, הבין רוזנטל שיש סיטואציה מלחמתית. הוא לקח את אקדחו האישי ומיהר ליחידה, משם עלה על מסוק דרומה. צוות אחד הוביל סגן מפקד שלדג והוא היה מספר שתיים. היעד: בארי.

בין קיבוץ עלומים לבארי נתקלו חברי הצוות בחוליה גדולה של מחבלים, והחליטו להסתער. הם ניהלו קרבות מטווח אפס, והרגו יותר מעשרה מהם. אחד החיילים נפצע בידו. רוזנטל בדק את הפגיעה, ראה שכדור נוסף לא חדר את האפוד הקרמי שלו, ושלח אותו אחורה. אותו חייל מספר ששמע צרור נוסף. רוזנטל ספג כדור בצוואר ונהרג במקום.

הקרב תם עבורם. הצוות נסוג והרים באוויר רחפנים, שבעזרתם התגלה ערב רב של מחבלים שהתחבאו מאחורי דיונה קטנה בצד הכביש. מסוק קרב הוזעק וחיסל אותם. המעשה המשולב הזה, של המסוק ושל הצוות של קרידו, הציל את קיבוץ עלומים. שום חבר מהקיבוץ לא נהרג ביום הנורא ההוא, ובמרחק של ארבעה קילומטרים בלבד ניצב קיבוץ בארי שותת דם.

"אדם שאין לו תחליף"

סגן מפקד היחידה, שהיה איתו במאבק האחרון, אמר: "זה אדם שלקח איתו לקבר סודות כמוסים ומבצעים עלומים. אין איך לתאר את תרומתו לביטחון מדינת ישראל. אין לו תחליף".

זה היה רוזנטל. כשמישהו, כל מישהו, היה צריך עזרה – אז הוא זינק. ככה הוא הגיע לאנשי העוטף, לקרב האחרון. וזו לא הפעם הראשונה שבה הוא הציל חיים. אחרי מותו שמעה משפחתו שוב ושוב שהוא אגדה ביחידה.

אחד מחייליה הגדיל ושלח לאחות השכולה את המילים הבאות: "את באמת אחות של אל! באחת הנסיעות בדרך חזרה מאימון קשוח בצפון, הגענו לצומת גולני ממש דקה אחרי שטנדר מלא ערבים נכנס חזיתית בקיר במהירות איומה. קרידו קפץ ראשון מהרכב… אחת הדלתות לא נפתחה לנו, ואני זוכר את קרידו תולש אותה כמו אחד הגיבורים באקס־מן כדי שנוכל להגיע לפצועים. שלפנו מהרכב סבא זקן, ילד, הנהג, חלקם כבר לא איתנו, מראות זוועה… פתאום מישהו צעק 'יש עוד ילדים ברכב!' והבנו שלא ראינו אותם כי המושבים נדחפו אחורה בגלל התאונה, אי אפשר היה להוציא אותם. קרידו נדחף כל הגוף פנימה, לא מהסס לרגע, נאבק ומזיז ילד שכבר לא היה איתנו, כדי להציל ילד אחר שעוד היה אפשר להציל. ואכן ניצל. וזה קרידו. הוא בלי אגו, הוא ענו, יש לו עוצמה בלתי ניתנת לתיאור והוא ישר כמו פלס עם ערכים ומוסר של אלוהים. אני מקנא בך שאת אחות שלו ואתם מאותו החומר. מקווה יום אחד לפגוש את עידו ולהרגיש את העוצמה שלו שוב".

לאחר מותו מאות לוחמים ומפקדים מהיחידה המפוארת הגיעו לבית האבלים. מדבריהם היה ברור שקרידו הוא משהו מיוחד. מענטש. מפקד בכיר מאוד הגדיל וכינה אותו הלוחם הכי טוב שהיה בשלדג. אבל סיפורים של מה שקורה ביחידה כזאת הם מטבעם כמוסים. לנו נשאר רק לדמיין.

 מקור  המידע