ami
מאת:
Gilad Melzer
"כולם פחדו ממנה", כך מתאר בביוגרפיה שלו "לוחם, מהפכן, אדם" מארק אדלמן, אז כבר בעצמו ד"ר אדלמן, את ד"ר אנה בראודה הלר שניהלה את בית החולים ברסון ובאומן. גם דוקטור אחר, קורצ'אק פחד ממנה. היתה קשוחה.
היא נולדה ב 1888, הבכורה מארבע בנות למשפחת סוחרים דתית אך ליברלית. בגיל 18 החלה ללמוד רפואה בג'נבה, ומשם עברה לצירך ואח"כ מכל המקומות בעולם, מי ידע, כמה אירוני, לברלין שם השלימה ב-1912 לימודי רפואה עם התמחות ברפואת ילדים.
כעבור שנה חזרה לורשה ועבדה בבית החולים היהודי צ'יסטה למחלות מדבקות. כשפרצה מלחה"ע I עברה לבית החולים היהודי החדש שהוקם, ברסון ובאומן – ושמיד נסגר. בשנים 1919–1923 עבדה בהוראת הרפואה וארגנה בית ספר לאחיות המטפלות בתינוקות, הראשון מסוגו, שבו כיהנה בהמשך כמנהלת. היא גם תרה אחר מימון לפתיחה מחדש של בית החולים, וכשנפתח שוב ב-1930 מונתה לעמוד בראשו.
לאחר כיבוש ורשה על ידי הגרמנים נאסר על בית החולים לטפל בלא-יהודים, דבר אשר דלדל את הכנסותיו של בית החולים והפך אותו לתלוי בקהילה ובמוסדות היהודיים. הקמת גטו ורשה הרעה עוד יותר את מצבו של בית החולים שהועבר לתחומו. הרעב, התברואה הירודה והצפיפות הביאו להתפשטות של מגפות בקרב הילדים, כגון טיפוס הבהרות. תפוסת בית החולים הייתה מעל למשאבים שהיה באפשרות בית החולים להקצות לילדים, ומיטה אחת שימשה מספר ילדים. למרות הקשיים התעקשה בראודה-הלר על מתן טיפול רפואי הולם לבאים בשעריו.
בראודה-הלר גם לקחה חלק בעריכת מחקר הרעב בגטו ורשה ועמדה בראש צוות שבחן את השפעת הרעב על ילדים. מבחינה מדעית נחשב מחקר הרעב בגטו ורשה למחקר המקיף ביותר שהתבצע על הרעב האנושי. בנוסף, מבחינה היסטורית, עצם קיום המחקר ביטא התרסה אינטלקטואלית יוצאת דופן, מול כוונות ההשמדה הנאציות והתפקיד של הרופאים הנאצים בשואה, לרבות הניסויים בבני אדם שביצעו הנאצים. התרסה זו באה ביתר שאת במילים החותמות את ההקדמה למחקר מאת הדרמטולוג, ד"ר ישראל מילייקובסקי:
"ודברים אחרונים לכבודכם, הרפואים היהודים: מה אומר ומה אדבר, עמיתיי האהובים וחבריי לסבל? איבר אתם מגוף כולנו. עבדות, רעב, גירושים ומוות בגטו שלנו היו גם מנת חלקכם. אתם בעבודתכם נתתם תשובתכם לתליינים: (לא אמות כולי) non omnis moriar. — י. מילייקובסקי, מחלת הרעב – עבודת מחקר שנעשתה בגטו ורשה בשנת 1942 (לא ברור אם מילייקובסקי נספה באקציה בינואר 1943 בגטו, או בטרבלינקה)….
ובחזרה לד"ר בראודה-הלר, בעת האקציה הגדולה ניסתה בראודה-הלר למנוע את שילוחם של הילדים המאושפזים בבית החולים. היא שלחה למעבדה הרפואית בגטו ורשה בדיקות דם שנלקחו מילדים בריאים והציגה אותם בפני רופאי האס-אס כבדיקות הדם של ילדים חולים וכך ניצלו מטופליה באותו שלב מהשמדה. בספטמבר 1942, כשהפינוי האחרון של הגטו הלך והתקרב, אולצה כמנהלת בית החולים, לבחור מבין צוות בית החולים את העובדים אשר יישארו בגטו ולא ישולחו לאומשלגפלץ. ןמשם לטרבלינקה. דרשו ממנה לבחור מי מאנשי הצוות יזכה ל "מספרי חיים". אלו היו תגים קטנים עשויים מקרטון אשר, לזמן מסוים , שאיש אינו ידע את אורכו המדויק, יאריך את חיי המקבלים אותו. לבית החולים לילדים הוקצו עשרה "מספרי חיים", אך אנה בראודה-הלר, סירבה תחילה לשתף פעולה ולחלק את התגים. עובדיה לחצו עליה שלא לוותר, ולהציל לפחות את מקצת האנשים בטענה שאם היא לא תחלק אותם, הם יועברו למנהל בית החולים למבוגרים. ד"ר עדינה בלאדי שוואייגיר, אחת העובדות שלה ששרדה את המלחמה והעידה על שהתרחש בבית החולים בימיו האחרונים, כתבה: "אנשים אמרו שעליה לעשות זאת, וזה היה נבזי למדי, כי הלוא לאיש מאיתנו אין זכות לפסוק מי יחיה ומי ימות, ובכל זאת דרשנו זאת ממנה…". אריק, בנה של בראודה-הלר, סיפר שנים לאחר מכן כי אימו החליטה לתת את "מספרי החיים" לעובדים הצעירים "מתוך ההנחה שיש להם הסיכוי להישרד ועוד יספיקו לעשות משהו בחייהם".
מלבד בראודה-הלר, כמעט אף אחד מצוות בית החולים הראשוני נותר בגטו. רובם, כמו גם בנה, כלתה, נכדתה, החליטו לעזוב ולנסות לשרוד במחבוא מחוץ לגטו, בצד הארי של ורשה. היא סירבה להפצרות חבריה הפולנים לברוח מאחר שרצתה להישאר עם הילדים שבהם טיפלה. ד"ר סטיינלאו וולר , שהיה כירורג בבית החולים המקביל ציסטה בגטו ורשה, מספר על פגישתו האחרונה עם בראודה- הלר בתחילת 1943. כששאל אותה מדוע אינה מנצלת את קשריה בצד הארי כדי להציל את עצמה, היא השיבה: "את משפחתי הסתרתי בצד הארי. אני, אילו ידעתי כי העולם ישתנה לטובה ואנשים יהיו שונים, הייתי מנסה להציל את עצמי. אבל אני יודעת שאנשים יהיו כפי שהם עכשיו."
ד"ר שוויגר גם סיפרה שהיא ועמיתיה התחננו בפני בראודה-הלר במכתב, לעזוב את בית החולים ואף הכינו לה דירה. בראודה-הלר הגיבה במכתב: "אל תדאגו לי… יש לי תוכניות משל עצמי".
התוכנית, הם הבינו בדיעבד הייתה להישאר עם מטופליה בגטו. ד"ר בראודה-הלר, ויתרה על ההזדמנות שלה להציל את עצמה למען מטופליה ומשימתה הרפואית בגטו. היא עבדה ללא הרף, ומילאה את תפקידה במסירות נפש, וגם לאחר האקציות הגדולות הקימה מחלקת ילדים קטנה, עם הצוות שנותר ושרד את השילוחים, וניהלה אותה למופת.
"עד הימים האחרונים, עד החיסול," מתאר זאת אדלמן שהיה שליח של בית החולים, "המנהלת דורטור בראודה-הלר דואגת לכך שבית החולים יתפקד כאילו אין מלחמה, וכל הזמן יציל ילדים. אבל הסוף מגיע".
בראודה הלר נספתה בסוף חודש אפריל, 1943 במהלך #מרדגטוארשה באחד הבונקרים.
בפולין היא זכתה בעיטור גבורה, ולוח זכרון (ר' תצלום) הוצב בבנין בו שכן בית החולים.
בישראל אין רחוב על שמה, אין בית ספר לאחיות, לרפואה, מחלקה. אז נזכור.