מבט לאחור בגיל 104: אופטימיות ורוח התנדבות מנחים אותי תמיד

מאת: חסיה מיסולובין (שפירו)

 מבט לאחור בגיל 104

נולדתי ב-16 לאוגוסט 1920, בוילנה שבפולין, בת בכורה להורי אידה (קופלמן) וזוסמן שפירו. היו לי שני אחים. אחי דוד היה קטן ממני בשנתיים והיה מפגר, הוא נהג לברוח מהבית וזכור לי שהיינו נוהגים לבלות שעות בחיפושים אחריו.

לאבא הייתה חנות מכולת. אמא עזרה במכולת. בנוסף, שניהם היו מעורבים בחיי הקהילה היהודית. אבא היה גבאי בבית הכנסת ואמא הייתה עוזרת בהתנדבות לכל מי שהיה צריך עזרה. היו יחסים מאד טובים עם השכנים הגויים. האיכרים הכפריים שהביאו תוצרת למכירה בעיר, נעזרו באבא שלי בחישובים שלהם ואף נשארו ללון אצלנו.

חלק מהגויים שנהגו לקנות אצלנו במכולת, היו קונים בהקפה: רושמים את סכום הקנייה ודוחים את התשלום. אבי, שהיה טוב לב היה נותן להם את המצרכים ורושם את החוב בפנקסו. בסופו של דבר, בגלל טוב ליבו, פשטנו רגל ונאלצנו לסגור את המכולת.

אבא קיבל עבודה בתור שומר אצל קרוב משפחה עשיר שהייתה לו חנות לעצי הסקה. אמא הייתה אופה לחם, אותו מכרנו בחנויות, וכך התקיימנו.

אני למדתי בבית ספר “תרבות” בוילנה. בית הספר היה במרחק שעה הליכה מהבית שלי, והייתי הולכת ברגל. מעולם לא איחרתי.

בגיל 14, כשאמי לא יכלה לעמוד בתשלום לבית הספר, עברתי ללמוד בבית ספר מקצועי. למדתי תפירה, וגם אידיש.

החיים בפולניה היו קשים, היינו עניים והיתה אנטישמיות, אבל חיינו בסביבת  המשפחה המורחבת, מעורבים ומקובלים בקהילה היהודית, היינו בקשרים טובים עם השכנים הגויים והיינו מאושרים.

המלחמה שפרצה בשנת 1939, הגיעה לוילנה בשנת 1941. כשהגרמנים הגיעו לוילנה, הוכרחנו לענוד את הטלאי הצהוב. את הגברים לקחו לעבודות כפייה, וכולנו הועברנו לגטו. אני עבדתי במטבח  של הוורמכט הגרמני. היינו יוצאים בבוקר וחוזרים בערב. למזלי הגרמני שהיה ממונה עלינו, איש צבא בדרגת אלוף, נתן לי יחס יוצא מהכלל. הוא הרשה לי להביא אוכל לגטו. הוא גם סידר לי תעודה שאני לא יהודיה ושמי הוא הלינה קמינסקה. בתעודה נכתב שאני עובדת אצלם במטבח.

עבדתי אצלו כחודש וחצי, ואז הוא הועבר למקום אחר. לאחר מספר חודשים, חזר לוילנה, וחיפש אותי, ושוב יצא לי לעבוד אצלו חודש וחצי. כשהקשר אתו נותק, הלכתי לעבוד במקום שעבד אבי, מחנה עבודה ליהודים שעבודתם הייתה הוצאת תורף מהאדמה. תורף זה חומר המשמש לחימום כמו פחם. מחנה העבודה הזה נקרא רשה ועבדתי שם משנת 1942 עד שנת 1943. המחנה היה מחנה עבודה פתוח. גרנו בשכירות אצל הכפריים הליטאים.

אבי ואחי שעבדו שם כבר הועברו למקום אחר, ואני גרתי עם אמא ועוד 17 אנשים. תמורת העבודה בהוצאת התורף, קבלנו אוכל מהליטאים שניהלו את המחנה. שם הכרתי את בעלי. הוא היה אלמן, אחרי שאשתו ובנו נרצחו. אחרי שחיסלו את מחנה העבודה, הסתתרנו אצל משפחות גויים שהיו בעבר בקשרים טובים עם הורי כשעוד היו בעלי חנות מכולת. טוב ליבם של הורי, ויחסם הטוב לשכנים הפולנים לפני המלחמה, הציל אותי. משפחה אחת של גויים החביאו אותי אצלם במשך שנה. הם היו מאד טובים אלי ולא מסרו אותי לגרמנים. עבדתי אצלם בתיקוני תפירה, אצל משפחה אחרת קיבלתי  מקום עם החזירים, אבל הם לא הסגירו אותי. בעיקר כולם עזרו לנו באוכל. החיים היו קשים מאד אבל לא איבדנו תקוה. כך שרדנו עד שהגיעו הרוסים והסתיימה המלחמה באזורנו.

בשנת 1957, עלינו  לארץ. ההתחלה הייתה קשה. אחרי חודשיים בקיבוץ עברנו למעברה בנוף ים. במעברה קבלנו צריף אסבסט של שני חדרים קטנים, ללא מים זורמים ובלי חשמל. ביום השני כבר הלכתי לעבודה כחדרנית במלון השרון בנוף ים. בעלי למד עברית, כדי שיוכל לעבוד כאן. למזלי, אני ידעתי עברית מבית הספר, וכך יכולתי להתחיל לעבוד ולפרנס את המשפחה. הצלחתי מאד בעבודתי והתקדמתי מהר. במלון התאכסנו  כל האנשים החשובים: בן גוריון, גולדה מאיר, משה שרת ועוד. הכרתי את כולם.

שני הילדים שלי למדו באוניברסיטה. שניהם אקדמאיים הבת חיה בארצות הברית, וזה מצער אותי מאד. והבן גר בדימונה. יש לי 4 נכדים ו7 נינים.

מקור וקרדיט :  אתר  הקשר הרב – דורי