הימים והלילות שעברו על הפעוטה אביגיל בעזה : עדותה של של הגר ,האם המאמצת בשבי

מאת : שני ליטמן

מה זה אומר להיות ילדים בשבי? סיפורן של שתי משפחות, שנה אחרי

תקציר

בבוקר 7 באוקטובר היתה הגר עם שלושת ילדיה, עפרי, יובל ואוריה (בני 10, 8 ו–4 בעת החטיפה), ועם בן זוגה אביחי בביתם בקיבוץ כפר עזה. אביחי, חבר כיתת הכוננות, יצא להילחם כשהבין שמחבלים חדרו לקיבוץ. בשביל היציאה מביתו פגש את אביגיל בת השלוש, בתו של חברו הטוב רועי עידן, שהיתה מכוסה בדם. היא אמרה לאביחי שהרגו את אבא שלה. אביחי הכניס אותה לביתו, הפקיד אותה בידיה של הגר ויצא חזרה. זמן לא רב אחר כך נפצע מירי המחבלים וכך הסתתר, פצוע, ממתין שעות ארוכות לחילוץ. בינתיים מחבלים נכנסו לביתו וחטפו את הגר ואת ארבעת הילדים שהיו איתה. הם דחסו את כולם למכונית של הגר ודהרו במהירות מטורפת לעזה.

הגר וארבעת הילדים עברו בין כמה בתים בעזה במהלך השבי. במשך רוב התקופה הם הוחזקו לבדם, עם שלושה מחבלים ששמרו עליהם. באופן פרדוקסלי, הגר חושבת שהעובדה שנחטפה עם הילדים עבדה לטובתה. "הילדים היו המגן שלי", היא אומרת, "בזכותם אני והם פה היום. ועדיין כמובן שהייתי מעדיפה להיחטף לבד".

גם נושא האוכל היה מאתגר. בימים הראשונים הם קיבלו כמות סבירה של מזון — פיתה בבוקר ובערב, מעט ירקות, אורז בצהריים, לפעמים קצת עוף. אבל די מהר התזונה עברה להתבסס על פחמימות בלבד, וגם הן הלכו והתמעטו. הילדים התאימו את עצמם למצב. "בהתחלה לא היה להם תיאבון מרוב פחד, אז הם ניסו להגיד שהם לא אוהבים דברים מסוימים ולא אכלו הרבה. אבל אחר כך הם אכלו את כל מה שנתנו לנו, וזה לא היה הרבה. היתה תקופה של שבוע־שבועיים שנתנו לנו פיתה אחת ביום, וזהו. הם גוועו ברעב"."אוריה נהיה יותר שתלטן מבדרך כלל. הוא הקטן, ונוספה לו פתאום אחות קטנה, אביגיל, וזה השפיע עליו. הוא היה צריך לקבוע את סדר היום. יובי, הילד הרגיש שלי, שתמיד צריך את הקירבה לאמא וכל דבר אצלו הוא אמוציונלי, היה דווקא זה שידע לתת לי את המרחב לטפל בשאר הילדים. לדוגמה, היו לנו שלושה מזרנים על הרצפה בבית ששהינו בו רוב התקופה. הם היו ארבעה ילדים ואני רק אחת, כך שלצדי יכולים לישון רק שניים, אבל כולם רוצים להיות לידי. אז בדרך כלל אחד מהם היה ישן עליי, ועוד שני ילדים היו בצדדים, ויובל היה זה שתמיד ויתר על המקום לצדי לטובת האחרים. לא האמנתי שהוא יעזור לי ככה ויחזיק את עצמו".

"הם היו בפחד אימים כל הזמן. אני לא יודעת איזה סרטים עברו להם בראש. אני לא יודעת באמת מה הם הבינו ומה הם ראו. אבל כל אחד הראה את העוצמות שלו. אוריה, עם כמה שהוא היה שתלטן ודרש שהכל ייקבע לפי ההחלטות שלו, ברגעים הכי קריטיים והכי מטלטלים, בעיקר בזמן הנסיעות, הוא ידע לקחת מרחק ולשחרר. הוא איפשר לאביגיל להיות צמודה אליי ולא נלחם על המקום. ב–7 באוקטובר, כשלקחו אותנו לעזה, היא ישבה עליי, אוריה ישב לידי ויובל ישב עליו, כי ככה נכנסנו לאוטו. גם אחרי שהבית הראשון שהיינו בו הופגז, באמבולנס, אביגיל ישבה עליי ואוריה ישב בקצה השני ליד החטופה השנייה, וליד עפרי, שדיממה. ב–24 בנובמבר, ביום של הפסקת האש, לקחו אותנו לנסיעה של שעתיים בתוך עזה מבית אחד לשני. אביגיל ישבה עליי מאחור, ואוריה ועפרי ישבו מקדימה על הרצפה, למרגלות המחבל, כדי שלא יראו אותם. ברגעים האלה הוא ידע לאסוף את עצמו".

 במשך 51 יום היו לידם כלי נשק, הם היו כל הזמן בפחד שהולכים להרוג אותם. גם באקט של החטיפה עצמו, גם בשעות שהם חיכו בממ"ד כשהם כבר ידעו שירו בסמדר וברועי, כי אביגיל סיפרה. המחבלים ירו ברועי כשאביגיל היתה על הידיים שלו, ואז הוא נפל עליה. המחבל הרים את הגופה של רועי כדי שאביגיל תוכל לצאת מתחתיו וסימן לה לברוח".

עם אביגיל, שיחד עם אחיה ואחותה אומצה על ידי דודתה לירון ובן זוגה, היא מתראה מדי פעם. "גם לפני כן היא היתה באה אלינו הרבה, כי רועי היה אחד החברים הכי טובים של אביחי. היא תמיד חלק מהלב שלי, חלק מהגוף שלי, מהנשמה שלי".

מקור וקרדיט : שני ליטמן 

לכתבה המלאה והמרתקת של שני ליטמן