ami
האנשים עליהם תקראו בפרויקט הזה חיו, יצרו ושמחו. בטבח של ה-7 באוקטובר חייהם נגדעו באחת, אך הם הותירו לנו משהו להתנחם בו – את היצירות שלהם. היו מהם מי שהספיקו להוציא לאור חלק מהמתנות שלהם לעולם – בדמות ספרים או שירים שכתבו, מחקרים שערכו או כתבים שתרגמו. הכתבות שבפרויקט פותחות צוהר קטן לחייהם המלאים. יש ביניהם צעירים ומבוגרים, אנשי אקדמיה וחקלאים, שנרצחו במסיבת הנובה או בקיבוצי הנגב המערבי. יהי זכרם ברוך
לדף ההנצחה של הספרייה הלאומית
מיכל מדמוני ז"ל
6 ימים לפני שהיא ובנה גיא נרצחו בביתם בכפר עזה כתבה מיכל אדמוני בעמוד הפייסבוק שלה: "אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי. כי הלב שלי מביא אותי למקומות מופלאים".
מיכל הייתה סופרת מוכשרת, חברה טובה, בת זוג אוהבת ואימא נהדרת. היא התמודדה בשני העשורים האחרונים עם נכות ומוגבלות שגרמו לה סבל רב אבל גם אפשרו לה – בזכות הרוח, האופטימיות והנחישות שלה – לעלות לגבהים חדשים, לגעת באנשים ולהגשים את עצמה.
״אנחנו לא אחראים לקלפים שמחלקים לנו אבל אנחנו בוחרים איך לשחק בהם, ואיך שנשחק איתם, כך יראו חיינו. החיים שלי הטלטלו כאילו היו סירת דייגים באמצע צונאמי. הם התפרקו, ואני הרכבתי אותם מחדש כך שיתאימו לי במדויק. זה לא היה פשוט ולא קרה ברגע. לקח לי ארבע שנים להבין לאן אני רוצה ללכת. להביא את האופטימיות ואת הכוחות שבי לידי ביטוי ולתת לאחרים כוחות להמשיך הלאה, באומץ".
מיכל טרפה את החיים במלואם גם לאחר שנפגעה והפכה לאדם עם מוגבלות, הגשימה חלומות ועשתה כל שביכולתה להיאחז בחיים ולעזור לאחרים במצבים דומים להתמודד עם אתגרי הנכות והכאב. היא עשתה זאת בספרים שלה, בהרצאות שהעבירה, בעזרה לזולת ואפילו ב"מרפסת הטיפולית" (כך היא קראה לה) המרפסת בביתה, ששימשה כתובת לתושבי כפר עזה להגיע ולשוחח איתה על כל דבר שבעולם, לקבל חיבוק או עצה חמה ואוהבת.
הפגיעה והשיקום הביאו לאדמוני גם מתנה יוצאת דופן: היא תמיד אהבה לכתוב, ואחרים אף החמיאו לה על כישרון הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב פוסטים בעמוד הפייסבוק שלה, כמעט מידי יום. בגלל מצבה הרפואי היא סבלה מכאבים כל הזמן והמקלדת שימשה לה כמפלט. בהמשך, נאמר למיכל שיש במילים שלה סיפורים של ממש ועלה בה הרעיון להפוך אותם לספר. "התהליך של הספר הראשון לקח שנתיים של כתיבה עד שיצא לאור. היא הייתה מאושרת מאוד. פשוט הייתה בעננים", מספר בעלה דורון.
מרגע יציאת הספר "רציתי צבעים בהירים" לאור, מיכל הייתה אחרת. דווקא התקופה שאחרי התלאות הרפואיות הקשות והנכות, הפכה אותה, לדבריה, לאדם שהולך עד הסוף ומגשים חלומות.
הספרים של מיכל לא היו אוטוביוגרפים, אך כמובן עסקו בנושאים שקרובים אליה ובהתמודדות עם משברים ונכות. שניים מהם יצאו לאור בחייה. את השלישי, שסיימה לכתוב חודש לפני הירצחה, היא כבר לא תזכה לחוש בידיה, חם ממכבשי הדפוס.
ב-7 באוקטובר נרצחו מיכל אדמוני ובנה גיא בביתם. לאחר הטבח מצאו את מיכל וגיא יחד, מחובקים וללא רוח חיים.
אבל הלב הענק של מיכל עדיין פועם ברוחו, דרך הספרים שכתבה, האנשים שאהבו אותה וכמובן הקשר והחיבור המדהים עם בנה גיא. בחייה ובמותה מיכל אדמוני היא סמל לכוחה של תקווה ואמונה, וליכולת למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.
מה היה חלומה של מיכל אדמוני, שבעלה מגשים עכשיו, אחרי מותה?
לסיפורה של מיכל, ולדרכים להנצחתה, היכנסו לקישור שבתגובה הראשונה.
מקור : דף הפייסבוק של הספרייה הלאומית
