ami
היום קראתי והכרתי את סילביה. שטוב לבה משתקף דרך עיניה הטובות. והיד. היד הזאת על הלב.
עולם ומלואו. ואיננה עוד.
מתוך האתר של קיבוץ בארי.
״סילביה, בת אסתר ומכלוף אוחיון ז"ל, נולדה בדימונה ב-13 באוגוסט 1964 – ילדה שמינית מבין תשעה אחים. קדמו לה ז'ורז'ט, דבורה, דני, דוד, נורית, שמעון ואילה, ואחריה נולדה דליה.
חבורת האחים, שהבדלי הגיל ביניהם קטנים, הייתה מגובשת. ובתוך החבורה שימשה נורית שימשה כשומרת הראש של אילה, סילביה ודליה, "שלישיית תאומות" – כפי שקראו לעצמן גם כמבוגרות.
מדי יום האחים היו צועדים יחד מבית המשפחה שברחוב מצדה לבית ספר אפיקים, ובתיקיהם כריכים של "לחם שוקולד" שהאמא הכינה. רק כשנדרשו להיכנס לכיתותיהם – הם התפצלו. בהמשך היום היו משחקי רחוב עם חברים. היו גם לא מעט השתוללויות שמחות בבית. קפיצה על ערמת מזרנים, שאחד הילדים שוכב בתחתיתה – זכורה במיוחד.
אביה של סילביה, שביקש להיות "ישראלי לגמרי", נמנע מלדבר עם ילדיו במרוקאית ובצרפתית, ודבק בעברית בלבד. האם, שהתקשתה בעברית עד סוף ימיה, שוחחה עם הילדים בתערובת של שלוש השפות.
חרף קשיים רבים שאיתם התמודדו הוריה, סילביה לא גדלה בתחושה של מחסור. בעיניה, העולם הקטן לכאורה שבו גדלה – היה גדול ועשיר. מדי לילה, באותו עולם קטן-גדול, סילביה הייתה שומעת את אביה מספר לאמה על הדברים שלמד במהלך היום מקריאה בספר או בעיתון. מכלוף האמין בהשכלה. הוא סבר שבקיבוצים יזכו ילדיו בחינוך האיכותי ביותר, ולכן, כל אחד מהילדים עבר בתורו לאחד הקיבוצים בארץ.
תורה של סילביה הגיע כשהייתה בת 13, בעת שלא מצאה את עצמה בחטיבת הביניים המקומית. היא עברה לקיבוץ בארי, והשתלבה במהירות במקום שנראה לה כגן עדן. מרדכי ומאירה נווה ז"ל היו משפחתה המאמצת. עם זאת, הקשר העז שלה עם אחיותיה לא התרופף. מכתבים במעטפות מבוילות שוגרו בהתמדה בין הקיבוצים השונים, ובהם תיאמו ביניהן האחיות פגישות סוף שבוע וחג בבית ההורים.
בצבא שירתה סילביה כצפ"טית. במהלך שירותה קשרה קשרי חברות רבים שעליהם שמרו לאורך השנים. במהלך שירותה, הדביקו לה חברותיה שם חיבה – "סֹולטי". הכינוי נולד אחרי שבאחד הימים נשמעה במערכת הכריזה של הבסיס קריאה "סולטנה אוחיון, נא לגשת ל…" סילביה אמרה אז: "מי קורא לבת שלו 'סולטנה'?" ורגע אחר כך נזכרה שזהו השם הרשום בתעודת הלידה שלה כשמה השני. סולטנה, על שם סבתה.
עם שחרורה מהצבא השתלבה סילביה בחיי הקהילה ובעבודה בבארי. במשך השנים עבדה בבתי התינוקות, ברפת, במוסך, בחדר האוכל, ולאחרונה ב"בניין ושירותים". בכל אחד מקום ומקום למדה, התמקצעה ו"נתנה את הנשמה" – את נשמתה המיוחדת. כשעבדה במזכירות למדה הנהלת חשבונות; בשנים הרבות שעבדה במטבח – מצאה שהיא נמשכת לקולינריה, למדה קונדיטוריה, ונהייתה אופה ובשלנית בחסד. בידע שרכשה בקורס קולנוע ב"קמרה אובסקורה" נעזרה כשהשתתפה בהפקות צילום בקיבוץ. היא התברכה גם בכישרון לארגון והפקה, וגם את היכולות האלה שלה העמידה לרשות הקהילה.
לצד כל אלה, גם ציירה ויצרה תכשיטים.
סילביה הייתה ספורטיבית. היא אהבה לשחות ולרכוב על אופניים. היא הקפידה על תזונה בריאה, ובשנים האחרונות יוגה הלכה ותפסה מקום מרכזי בחייה. תפיסת העולם של היוגה הוסיפה אור לעולמה, ומתוך רצון להאיר גם לאחרים, החליטה להיות מורה ליוגה. היא החלה ללמוד בקורס בן שנתיים להוראת יוגה. היא לא הספיקה להשלים אותו.
במשך יותר מ-40 שנות חייה בבארי, סילביה יצאה רק פעם אחת לשנת חופש. הקיבוץ היה ביתה, היא אהבה את הבית. החיים בו היו טובים לה, והיא הייתה טובה לו. אך דברים שהטמיעה בה ילדותה לא נשתכחו ממנה. כך למשל, היא האמינה כי ילדי הקיבוץ חייבים ללמוד שהגבינה והשוקולד שהם "חופשי" – שאפשר לקחת מהם בלי הגבלה – נקנו בעמל.
סילביה ניחנה בכישרון בולט לקשור קשרים עם אנשים, והצטיינה גם ביכולתה להתמיד בהם. היא הייתה מארחת נדיבה ולבבית, והרבתה לארח גם את בני משפחתה, בהם 15 אחייניה ו-18 בני ובנות אחיינים. כל אחד מהם בתורו זכה שתיקח אותו לפינת החי ול"דרום אדום". וכל אחד מהם זכה שתסיע אותו בקלנועית. אחייניה כולם נוצרים תצלומים מימים של כיף בבארי. עם כולם גם שמרה על קשר מכתבים. ועוד לפני שהפכה לאם בעצמה – הם היו נועצים בה.
אהבת חייה של סילביה הייתה בתה עדן. עדן נולדה ב-1997, וסילביה גידלה אותה כמעט לבדה, בתמיכת הקיבוץ. היא התמודדה עם קשייה הייחודיים של עדן בלי להרים ידיים ולו לרגע. חשוב היה לה שבתה תהיה בקשר עם אביה ועם משפחתו החדשה. חשוב היה לה לרקום קשר חם עם אחיה הצעירים של בתה. מניסיונה היא ידעה את הכוח שמעניקים לנו קשרים אמיצים. ואת כל מה שידעה ואת כל מה שהאמינה בו – לימדה את בתה. בלי ויתורים. סילביה תמיד הייתה שם בשביל עדן, ועדן שלה הייתה האדם האחרון שאיתו היא דיברה בחייה.
בשבת 7 באוקטובר 2023, כשנשמעו האזעקות, סילביה הסתגרה בממ"ד שלה, כמו שעשו כל חברי הקיבוץ. היא הייתה בקשר טלפוני עם בתה ועם אחיותיה, ובערך ב-8:30 סיפרה שהיא שומעת יריות ודיבור בערבית. בסביבות 10:30 אמרה לעדן ש"הכול בסדר". ואז נשמע קול פיצוץ חזק, והקו נותק. במשך שבוע וחצי חיו עדן והמשפחה באי ודאות, עד שקיבלו את הודעה על מותה של סילביה.
סילביה הרבתה לחייך. היא הייתה מתגברת על קשיים בעזרת מילה טובה וצחוק. בכל דבר ראתה את המצחיק והטוב. סילביה הייתה נדיבה באופן יוצא מהכלל, טובת לב ומאירת פנים. סילביה אהבה את החיים ונהנתה מהם. נזכור אותה כפי שהייתה תמיד – חיוך רחב ושופע נסוך על פניה. לבקשתה של עדן אנו קוברים אותה כאן, בדימונה, עיר הולדתה, לצד הוריה.
יהי זכרה ברוך״