יונת אור ז"ל המעצבת מקיבוץ בארי, סיפור חייה  

יונת נולדה ב-1972, בת לאביבה וחנן בשוראי, אחות לאהל ונואית שהיו גדולים ממנה בהרבה. אביבה עבדה בהנהלת חשבונות, וחנן היה הנגר המקומי. יונת גדלה בנגרייה, נשמה את ריח העץ והנסורת עם קפה שחור, ואהבה את המקום. בעתיד, ישחק המקום תפקיד מרכזי בחייה.

עד גיל 12 גדלה יונת בלינה המשותפת. בימים הייתה מלכת גן חצב, ואחר כך דמות מרכזית בכיתת זית. בלילות היא הייתה בורחת הביתה, לחיבוק של ההורים. למרות דין התנועה, הם לא היו מחזירים אותה לגן. ילדי הגן התרגלו לראות בבוקר את המיטה שלה ריקה ומסודרת.

יונת היתה ילדה חזקה עם שקט פנימי. לא פלא שהייתה עוגן אהוב ויציב, אבל גם שובבה לא קטנה. היא גדלה להיות תלמידה טובה, שלקחה את הדברים ברצינות. מצד שני, הייתה שייכת לחבר'ה המגניבים, שעושים ארוחות לילה בבתי הילדים או מתגנבים לבריכה. יונת הסתדרה יפה בכל העולמות, אולי כי ניחנה בחוש הומור משובח, נטול רשעות, ובצחוק מתגלגל. בנעוריה עבדה יונת בנוי, ועשתה רישיון על טרקטור.

כשהיתה מדריכת בר מצווה, נהגה עם בגדי עבודה כחולים ונעלי עבודה חומות. לימים, היא בכלל לא נהגה באוטו, אבל הגיעה לכל מקום.

אחרי שירות צבאי בלשכת קצין חימוש פיקוד דרום, ו"שנת בית" בגן ילדים בקיבוץ, יצאה יונת לת״א. קצת מילצרה בהארד רוק קפה, קצת למדה לפסיכומטרי, חיה את החיים בעיר הגדולה והתקבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת ר״ג. כדרך הסטודנטים הקיבוצניקים, יונת הייתה חייבת בשעות עבודה ותורנויות. כך הכירה את דרור מקיבוץ רעים, שעבד באותה תקופה בבארי.

היא סיפרה: "המפגש בינינו היה קוסמי. אנחנו מאוד דומים ומאוד שונים בו-זמנית. דרור הוא גם מורה ליוגה, כמוני״. בנוסף הוא גם שף וגבן ב"גבינות בארי". הזוג המאוהב עבר לגור יחד בת״א ואחר כך ברחובות, כשיונת עבדה בהולמס פלייס. הם התחתנו ב-2003, ושנה אח״כ חזרו לבארי.

נולדים יהלי, נעם ועלמה. יונת היא אמא מגוננת ועוטפת, והבית התמלא במשפחה וחברים. תמיד עסוקים: נוסעים למסיבות, סדנאות, ריטריטים של יוגה, טיולים עם חברים, ארוחות כיד המלך, אוכל טוב ויין איכותי עד אמצע הלילה, כי קשה לחברים ללכת מהם.

יונת התחילה לעבוד בדפוס. כמה שנים אח״כ הצטרפה לצוות משאבי אנוש, אך לצד הדפוס גילתה אהבה חדשה: מיחדוש רהיטי עץ.

כך סיפרה: "כששיפצנו את הבית, התגלתה פתאום האהבה שלי לעיצוב. היה לי ממש ניצוץ בעיניים, כישרון שהלך והתחדד עם השנים". יונת התחילה לאסוף רהיטים עם סיפור, ושיפצה אותם במרפסת. היה לה חוש לראות מה אפשר להוציא מגרוטאה.

ב-2009 היא פתחה בקיבוץ נגרייה קטנה, רק יום בשבוע, ושיפצה בה רהיטים שנועדו למכירה. המלה וינטאג' עוד לא היתה אופנתית, אבל הטרנד כבר התחיל. יונת זיהתה את הפוטנציאל, וביקשה מהקיבוץ את מבנה הנגרייה שנסגרה זה לא מכבר.

יונת ידעה לזמן ולרתום אנשי צוות, שסייעו להפוך את הרעיונות לפריטים אלגנטיים. ב-2015 נפתח לציבור המיזם "עיונה, סיפור פשוט בעץ". מכונות הנגרייה הישנות התעוררו לחיים, נוספה מצבעה, ונולדה חנות בוטיק: עיצובים בעץ מלא בשילוב זכוכיות סבתא, ושימוש בתריסי עץ בסגנון שנות ה-50 וה-60. החלל המעוצב של החנות, דמותה הצבעונית של יונת ואווירת הרטרו הכללית הילכו קסם על כל מי שנכנס לחנות. במרפסת אפשר היה לשתות קפה בנחת, ולהתבונן בטרקטורים שחוזרים לסככות במוסך.

מדי פעם, בעיקר לפני חגים, נערכו על הכביש שליד הסטודיו ירידים של עבודות יד ותעשייה ביתית. יונת הפכה לאשת עסקים ממולחת, ועם זאת האמינה בכל ליבה שיש ערך מיטיב ומרפא להתאמה האישית בין הלקוח לרהיט. החנות והמותג התפרסמו, והרהיטים של עיונה הגיעו לבתים בכל הארץ.

כשהפכה לשם דבר בעולם עיצוב הפנים, אמרה יונת: "אני מאוד אוהבת אנשים ומפגשים עם אנשים, וכל תחומי העשייה שלי מתחברים לזה. אני מגשימה את הייעוד שלי, עד כמה שזו מלה גדולה, ורק הולכת ומדייקת את עצמי יותר ויותר בדרך הזו״. ההצלחה לא בילבלה אותה. תמיד דיברה על עצמה בצניעות, והייתה פותחת את הסיפור ב"לא תאמיני מה קרה". אולי יונת עצמה הייתה סיפור פשוט בעץ. סביבה התלכדה המשפחה, ומעגלים גדלים והולכים של חברים.

לקראת ראש השנה כתבה באתר: "הזמן הזה הוא זמן מעולה להתבונן, לעשות חשבון נפש, להתכוונן, למקד, לבקש ולאחל. לזכור שהעיקר זו הדרך, המסע ומה שאנחנו לומדים, ומי שאנחנו הופכים להיות. זו דרך ארוכה, רצופת מהמורות והצלחות. אני שבניתי את העסק בעשר אצבעות, עם הרצון החזק שלי והנחישות להצליח וזה לא תמיד פשוט. זה דורש אנרגיה גבוהה, מוטיבציה וחיבור חזק לערכים שלי, למטרות שלי, ולמה שחשוב לי בחיים. מאחלת לעצמי, שאמשיך לסלול את הדרך ולצעוד בה בבטחה ולהיות תמיד נאמנה לעצמי. מאחלת לכולנו שלא נוותר, שנחלום ונגשים".

נרצחה בשבת, 7.10.2023. ליבנו עם יהלי, נועם ועלמה

דרור, בעלה של יונת, נרצח גם הוא באותה שבת ארורה וגופתו נחטפה ומוחזקת עי חמאס בעזה. שניים מילדיהם של דרור ויונת, עלמה ונעם אור, נחטפו גם הם לעזה בשבעה באוקטובר, ושוחררו במסגרת עסקת החטופים – אחרי 50 ימים בשבי.

מקורות המידע 

מקור וקרדיט

 מקור וקרדיט 2