סיימתי לקרוא את ספרה הביוגראפי המרתק של פרופ' רות בן ישראל ז"ל , ואחד מסיפורי החיים בו היה המרתק מכולם .
רות בן ישראל , הגדת רות, הוצאת עם עובד 2017
תולדותיה של מחברת הספר רות בן ישראל קשורים קשר הדוק עם יישוב הארץ ועם עיצוב פני המדינה הצעירה. כנצר לארבע משפחות מייסדות, שבניהן עלו לארץ ישראל ממזרח אירופה במאה התשע עשרה, היא מייחדת פרק נכבד לאגדות חייהם של אבותיה ואִמותיה. את הימים הסוערים שפקדו את המדינה ערב הקמתה היא מתארת כמי שבגרה והתחנכה בתל אביב הקטנה, ובשפתה הקולחת היא נוסכת בהם נופך אישי ומהימן. פרק מיוחד ומרתק עוסק במעשיות מחייה, ובו היא מתארת את עשייתה הענפה מיום שיצאה לדרך עצמאית עד עצם היום הזה.
הספר הגדת רות משקף בצלילות את מעיין חייה השופע של רות בן ישראל – משפטנית שחותרת לשוויון וצדק חברתי ובד בבד עוסקת בציור, בריקוד ובכתיבה, ועוד היד נטויה.
פרופסור רות בן ישראל היא מומחית בעלת שם בין־לאומי בתחומי משפט העבודה, הביטחון הסוציאלי, מעמד האישה וזכויות האדם החברתיות. עשרות הספרים והמאמרים שפרסמה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם פרס ישראל לחקר המשפט לשנת 2001. את ספרה מי מפחד מהגיל השלישי, שגם הוא ראה אור בהוצאת עם עובד, כתבה עם אישהּ חבר הכנסת לשעבר גדעון בן ישראל. כתף אל כתף הקימו משפחה ורקמו חיי שיתוף ואהבה עשירים בתוכן ובערכים חברתיים.
"במלחמת ששת הימים שירת גדעון בעזה. אני, מתמחה במשפטים באותה תקופה, ישבתי במשרדו כדי להשיב ללקוחות כמיטב יכולתי. לפתע נשמעה דפיקה בדלת המשרד. שמעתי צעדים של יותר מאיש אחד שעולים במדרגות המובילות לאולם הכניסה. שמעון בוזגלו, לקוח שגדעון טיפל בתאונת העבודה שלו, ומלווה שנסרח אחריו, עברו את דלפק הקבלה. במהלך הטיפול בעניינו של שמעון סיכם גדעון עם נציגת הביטוח הלאומי שיהוונו את קצבתו וכסף זה יושקע במניות מלון בבאר שבע. תמורת השקעה זו ישמש שמעון כפקיד קבלה במלון וכך תובטח לו תעסוקה על אף נכותו. כספי הביטוח הלאומי היו אמורים להיכנס לחשבונו של שמעון תוך חודש ימים. בעת חתימת ההסכם עם המלון הפקיד שמעון צקים דחויים לחודש ימים בשיעור הסכום שהביטוח הלאומי התחייב לשלם לו.
שמעון והמלווה שלו התעלמו משמחה המזכירה שישבה בדלפק הקבלה ונכנסו פנימה מבעד לדלת חדרי הפתוחה. שמעון לא נראה כתמול שלשום. הוא לא היה מגולח, זיפי זקנו מזדקרים, עיניו אדומות, לבושו פרוע, ותחת בית שחיו חבילה מוארכת ומוזרה עטופה בנייר עיתון. כך גם נראה היה המלווה שלו; עיניו טרוטות ולבושו מרושל. שניהם נעמדו במרחק של כמטר וחצי משולחן הכתיבה שלי. שמעון הסתכל עלי, מתנודד כשיכור, שלף את החבילה שהיתה מוחזקת מתחת לבית שחיו, והחל לקלף את העיתון שעטף אותה. נדהמתי לגלות סכין קצבים חדשה, גדולה ומושחזת. אז אמר שמעון בקול שקט והחלטי: "כל הלילה לא ישנתי, ורק שתיתי. בדרך למשרד קניתי את סכין הקצבים הזו, ובאתי הנה להרוג אותך. אחר כך אדקור את לאה, המנהלת של תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ובסוף אהרוג את העורך דין שאול עמית." לאחר שנייה הוסיף בחירוק שיניים: "אני אחסל את כל מי שטיפל בתאונת העבודה שלי." דבריו נאמרו באיזו מין שלווה אולימפית, אף שניכר היה עליו שהוא שתוי לגמרי. המלווה שלו הנהן בראשו אחרי כל משפט שאמר. הכול התנהל כל כך בשקט, ששמחה המזכירה, שישבה באולם הכניסה הסמוך, לא שמעה דבר, אף שדלת חדרי היתה פתוחה. היא לא תיארה לעצמה איזו דרמה מתחוללת מאחורי גבה.
ברגע הראשון הייתי המומה ושתקתי. לבי לחש לי כל הזמן: "תברחי רותי, נצלי את העובדה שהדלת פתוחה ורוצי. את צעירה, והוא נכה, את תצליחי להימלט." קול אחר לחש לי: "את לא יכולה לברוח. שמעון והמלווה שלו ניצבים בינך לבין הדלת. אם תנסי לחלוף על פניהם כשהסכין ביד של שמעון, הוא עוד עלול לנעוץ בך אותה. אין לך ברירה, את מוכרחה להישאר ולנסות ולהתגבר עליו." ואז פניתי לשמעון בשקט ושאלתי אותו: "למה להרוג אותי? מה עשיתי לך?" ושמעון הסביר לי: "לאה ילדה, ובא מנהל חדש במקומה בביטוח הלאומי. אתמול הוא הודיע לי שהיום הוא לא יעביר לי את הכסף כמו שסוכם עם אדון גדעון, כי הוא רוצה לבדוק מחדש בעצמו את ההאא… אני לא יודע איך אומרים את זה, האא האיתנות הכלכלית של העסקה." "אז מה?" שאלתי. "זו סיבה להרוג אותי?" ואז הוא ענה: "מועד התשלום הוא היום. הצ'קים הדחויים שנתתי יופקדו היום בבנק. אם המוסד לביטוח לאומי לא מעביר לי את הכסף בזמן כמו שהבטיחו, אז הצ'קים הדחויים יחזרו." "נו, אז מה קרה? הבנקים מחזירים כל יום צ'קים שלא נפרעו," אמרתי. "אני לא יכול לעמוד בבושה הזאת שצ'קים שלי יחזרו, אני אדם הגון. מילה שלי זו מילה," הוא השיב. "בשביל זה קניתי הבוקר את סכין הקצבים הזאת ובאתי להרוג אותך ואת כל מי שטיפל בתאונת העבודה שלי, אותך, את לאה ואת שאול עמית." "ומה אחר כך?" שאלתי. "אחר כך אני יהרוג גם את עצמי," הוא סיכם. כל אותו הזמן היה המלווה מהנהן אחריו בראשו.
ברכי רעדו. בכל מאודי רציתי לצעוק לשמחה שתזעיק את המשטרה. אבל קול קטן לחש לי: "רותי אל תעשי גלים. תשמרי כלפי חוץ לפחות על קור רוח. נסי להוציא ממנו את הסכין." התרוממתי באיטיות מהכיסא והתחלתי לצעוד בצעדים קטנטנים לעברו של שמעון. קול אחר לחש לי כל הזמן: "משוגעת, במקום לברוח משמעון את עוד מתקרבת אליו?" צעדתי אל עבר שמעון, כשידי הימנית מושטת קדימה ואני אומרת בשקט: "שמעון, תן לי בבקשה את הסכין." כך צעדתי עוד צעד ועוד צעד. התקרבתי אליו באיטיות רבה, כדי לא להבהיל אותו. כל אותו הזמן עמד שמעון כמשותק במקומו, כאילו המילים שלי שחזרתי עליהן שוב ושוב היו מין מנטרה שהפנטה אותו. השניות נראו לי כשעות, אבל התקדמתי עוד צעד ועוד צעד, כשקולי הרגוע מלווה שוב ושוב את התקדמותי. "שמעון תן לי את הסכין." עוד צעד קטן, וידי המושטת כבר יכולה לגעת בסכין. עוד צעד אחד, וכבר חפנתי את הסכין השלופה בכף ידי. כמו בסרט המוצג ב-slow motion שלפתי את הסכין מידו של שמעון. הוא לא התנגד. לאחר מכן זינקתי, ובמהירות הבזק נעמדתי מאחורי המכתבה שהפרידה בין שמעון לביני. פתחתי את המגרה והטמנתי בתוכה את הסכין. נעלתי את המגרה, והתמוטטתי לתוך כיסאי.
באותו הרגע גם שמעון התמוטט. רצתי אליו כדי לתמוך בו. צעקתי לשמחה שתבוא לעזור. המלווה ואני הושבנו את שמעון על כיסא, ושמחה הביאה לו כוס מים. דקות מספר ישב שמעון חצי מעולף. דמעות זלגו מעיניו, והוא לא ידע את נפשו מבושה. לבושה על כך שהצ'קים שנתן יחזרו ללא כיסוי התווספה הבושה על הסצנה שעשה לי באותו הבוקר במשרד, ובמיוחד על כך שאיים להרוג אותי. הוא מלמל לעצמו ללא הרף: "מה אדון גדעון יגיד כשישמע מה שעשיתי לך…" ואחר כך הוסיף: "מה קרה לי? במקום לעזור לאדון גדעון ולשמור עלייך כשהוא נלחם בעזה, אני באתי להרוג אותך." הרגעתי אותו עד כמה שיכולתי. הבטחתי לו שאנסה למצוא מוצא לבעיית הצ'קים הדחויים. רק כשהסתיימה הדרמה ושמעון הלך לביתו, סיפרתי לשמחה את השתלשלות העניינים. שמחה היתה מזועזעת. היא פשוט לא יכלה להאמין ששמעון יכול היה לבצע את זממו ולדקור אותי בסכינו בלי שתרגיש. באותו היום, לאחר שהתאוששתי מהאירוע, עשיתי סקנדל בביטוח הלאומי, הפכתי כמה שולחנות, והעניין סודר לשביעות רצונו המלאה של שמעון.
כשגדעון טלפן בערב לשאול לשלומי, אמרתי: "גדעון, אני כל הזמן דואגת לך נורא." "למה?" שאל גדעון. "העיתונים מלאים בסיפורים על הפלשתינאים שעל גגות הבתים בעזה שמטווחים בחיילים כאילו היו ברווזים." אחר כך שאל גדעון מה התחדש בבית ובמשרד. סיפרתי לו את קורותי באותו הבוקר במשרד עורכי הדין שלו. גדעון זועזע עד עמקי נשמתו ואמר, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אני כבר לא יודע איפה מסוכן יותר בחזית או בעורף." שנים שמרתי את הסכין כזכר לטראומה שעברתי באותו היום.
ami