אתמול , ה-9 במאי, יום הניצחון ה-79 על גרמניה הנאצית.
הייתי רוצה לספר לכם על איש אחד, שאיתו נפגשתי השבוע, ועל המשמעות והמשקל של היום הזה עבורו.
זוסים טרפר, בן 97, מראשל"צ – ניצול שואה, לוחם, מוזיקאי.
איש שהמלחמה הזו לקחה אותו לאורכו ולרוחבו של הגלובוס – מאיראן ועד פינלנד, דרך עשרות מדינות. בקור מקפיא, בבוץ, תחת אש ארטירליה ופגזים, תחת הפצצות וירי ממוקד של חיל האוויר הגרמני.
מבין האנשים שפגשתי, לא היה אחד שראה יותר מהדרכים האינסופיות שלה.
"כינו אותנו גפרורים" נזכר זוסים. "בכזו קלות היינו נדלקים ונשרפים. מספיק כדור אחד מדויק, וסיימת את הסיפור."
למרות גילו המופלג, זוסים נותר צעיר.
כשאני מדבר איתו, זה מרגיש שמולי נמצא אותו בחור, שחזר הרגע מהחזית, ולא אדם שיחגוג 100 בעוד שנתיים וחצי.
"כשהתחילה המלחמה הזו, ב-7 באוקטובר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אם להיות איתך כנה, כמה ימים הסתובבתי עם המחשבה – למה שלא אלך להתנדב? בטוח ימצאו לי משהו לעשות" סיפר זוסים. "לא יכולתי פשוט לשבת בבית, רציתי לעזור."
זה זוסים.
"הוא הבטיח לי שבגיל 100 הוא יפסיק לעשן" סיפר לי אחד החברים שלו, מהמקהלה שבה זוסים שר פעמיים בשבוע.
הוא תמיד אופטימי, תמיד מנסה לראות את הטוב בכל סיטואציה. זו הגישה שלו.
זו גם הסיבה שנתפסתי כל כך לא מוכן לתשובה של זוסים לשאלה האחרונה בראיון — שהרגישה לי כל כך 'סטנדרטית', כזו שבטח כבר נשאל מאות פעמים ב-79 השנים שעברו מאז הניצחון, שהייתי בטוח שיש לו תשובה מוכנה אליה — "מה עובר לך בראש כשאתה חושב על יום הניצחון?"
מעדיף שתראו את התשובה בעצמכם, במקום שאתמלל אותה – קישור בתגובה הראשונה.
ימים ספורים אחרי שפרצה המלחמה, זוסים ואמא שלו נאלצו להשאיר הכל מאחור, ולברוח מהנאצים. אחיו ואבא שלו כבר היו בחזית.
לכל החיים נחרט בזכרונו המבט של מפקד הטנק הראשון שנכנס לעיר הולדתו, וסרט הבד האדום עם צלב הקרס שענד.
הוא היה רק בן 15 כשחייו השתנו ללא היכר, כשמטוסי מֵסֶרְשְׁמִיט – עם צלבי ברזל על הכנפיים – 'צדו' אותו ואת אמא שלו בשדה השיפון הצמוד לביתו.
מסביב היו מאות מהאנשים שראה מדי יום, שכניו ובני משפחתו.
רובם נותרו באותו שדה, לא היה להם סיכוי אל מול המטוס.
הרעב הקשה שעבר לאורך כמעט שנתיים תחת הכיבוש הנאצי, נשאר איתו עד היום. "היית רואה איך נראיתי.. עור ועצמות."
בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, ב-1943 בעודו בן 16 בלבד, במשקל קרוב ל30 קילו, התנדב זוסים לצבא האדום.
"הם היו נואשים, הם לא שאלו שאלות" נזכר. "ולי, לא היה משנה מה התפקיד, העיקר להגיע לחזית, העיקר להלחם בנאצים."
זוסים שובץ לאחד התפקידים המסוכנים ביותר באותה תקופה – המשימה הייתה להעביר פגזים לקו החזית, עד לסוללות הארטילריה, תחת הפצצות בלתי פוסקות של הנאצים.
הנהגים מהסוג הזה כונו 'גפרורים', בגלל הסיכוי הנמוך לשרוד והגבוה להדלק ברגע. "היה מספיק קליע אחד במקום לא מוצלח בשביל לסיים את הסיפור."
זוסים הוא הנהג היחיד של אותה מלחמה כיום, אשר עוטר ב 'מדליית העוז' על גבורתו.
בפינלנד פעם נאלץ לעשות ברצף 7 פעמים את אותה הנסיעה, באותו המסלול, שהגרמנים הכירו היטב, עם טונות של פגזים איתו. "נלחמה שם סוללת ארטילריה בודדת, שבלמה אחת אחרי השניה מתקפות נגד גרמניות. לא היה קו אספקה אחר."
ושוב, צדו אותו מטוסי מֵסֶרְשְׁמִיט, עם צלבי הברזל על הכנפיים, כמו באותו שדה.
"השיירה שלנו 'נדלקה' – אחד אחרי השני" נזכר.
בנסיעה האחרונה, היה זוסים היחיד שנשאר בחיים.
"הכדורים שרקו כל הזמן, השמשה הייתה מנופצת לגמרי" מספר זוסים.
"המזל שלי היה – הגובה שלי. היו קליעים שעברו מילימטרים מעליי, רק שרפו את הקרקרפת. אם הייתי גבוהה יותר בקצת, הגרמנים היו מורידים אותי, כמו את הנהגים האחרים."
באיזשהו שלב, נשמע פיצוץ ומכסה המנוע התרומם. עשן סמיך מילא את תא הנהג.
זוסים, שלא ראה כלום – פתח את הדלת ועמד על המדרגה של המשאית, וכך המשיך לנסוע.
"באותו רגע, שמעתי את ה 'יללה' של המֵסֶרְשְׁמִיט הצולל לעברי, זינקתי מהמשאית, והתגלגלתי תחתיה."
זוסים שמע את פגיעות הקליעים בתא הנהג. "לא פגע בי אף קליע, אבל הוא ניקב את המיכל. ליטרלים של דלק כיסו אותי."
"תוך כמה שניות, הכל נדלק. עצמתי את העיניים בכל הכח, והלגלגתי הצידה – לתוך תעלה.
נשמע פיצוץ אדיר, המשאית עלתה לאוויר, ואני – התחלתי לבעור."
זוסים הצליח לכבות את עצמו. אבל הוא קיבל כוויות מדרגה שניה בפניו.
"כשהגיעו לפנות אותי, ישבתי על ה 'גוויה' של המשאית שלי, כולי שחור ומפוחם, עם פנים מדממות ומדים קרועים לגמרי, ואכלתי. אני אפילו לא זוכר מה, כנראה שבשר שחתכתי מסוס מת שהיה מוטל ליד המשאית.
לא יכולתי להסביר את הרעב שתקף אותי, פשוט ישבתי ואכלתי, והתעלמתי מהכל" נזכר.
הקצין שהגיע לפנות אותו עמד כמה שניות ופשוט בהה בו. "איך נשארת בחיים בחור?"
"לא יודע.."
זה היה רק מקרה אחד מהמלחמה של זוסים.
ככה, תחת אש בלתי פוסקת, דרכי המלחמה לקחו אותו מסביב לעולם.
זוסים הוא הנהג האחרון שהוביל תחמושת ב 'מסדרון הפרסי' – ציר האספקה המרכזי של הסיוע האמריקאי והבריטי לברה"מ בתקופת המלחמה, שדרכו הועברו אלפי טונות של ציוד ביום – מאיראן ועד פינלנד.
המוזיקה מלווה את זוסים כל חייו. בילדותו, הוא ואחיו למדו לנגן על מנדולינה ומנדולה – 2 וריאציות של אותו כלי.
בבית ספר התברר שלזוסים יש שמיעה אבסולוטית.
בתקופת המלחמה, בכל הזדמנות שמצא – ניסה לנגן.
בגרמניה, לקראת סוך המלחמה – מצא אקורדיון בבניין מופצץ. "הוא היה בלי שריטה, כאילו שמשהו שמר עליו."
במעט הזמן הפנוי שהצליח לגרד, זוסים למד לנגן עליו.
"באיזשהו שלב, נגד ותיק פשוט לקח לי אותו" מספר זוסים. "מה יכולתי לעשות? הייתי הכי צעיר ביחידה."
"לא רק את זה, גם את מעיל העור, והכפפות – שכל הנהגים שהובילו סיוע מלחמה אמריקאי קיבלו – גם אותו לקחו לי" אומר זוסים וצוחק.
"תעזוב את זה, שטויות. העיקר שנשארתי בחיים."
בימים אלה אני עובד על דוקו קצר אודותיו. אני מקווה שכבר החודש אפרסם אותו בעמוד היוטיוב של הפרוייקט שלי.
עקבו אחרי הפרוייקט שלי ביוטיוב, כדי לעזור לי להביא את הסיפור של זוסים לכמה שיותר ישראלים.
זוסים הוא מהאנשים האחרונים של אותו הדור, שעוד כאן בינינו. ושנותר עדיין הוא, כמו שהוא – אחרי כל השנים.
בתגובה שלו לשאלה על יום הניצחון, ניכר המחיר, הכל כך גבוה, ששילם בחור אחד – בחור בן 16, שכל החיים היו לפניו, שיכל לנגן ולחיות חיים שמחים ונטולי דאגות, ולא לקבור מאות חברים, לא לברוח ממטוסי מֵסֶרְשְׁמִיט ולהשרף תחת המשאית שלו.
גם 79 שנים אחרי, המחיר ששילם נשאר איתו בכל יום.
אסור לנו לשכוח אותו.
זוסים יהיה היום בטקס יום הניצחון בראשל"צ, ב 17:00 בגן הזכרון.
אתם מוזמנים להגיע וללחוץ לו את היד, ולהגיד לו תודה. האנשים האלה לא צריכים יותר מזה.
ami
