הנה משפחה מתוקה: מירל'ה הפעוטה עם סרט על הראש, מחבקת את אמא חנה ואת אבא אפריים, שאוחז בידו של הילד חיימק'ה. ארבעתם מחייכים כי עוד מעט ייצאו באוטובוס לאילת. לנסיעה הזאת חיכו. הזדמנות להרוויח זמן עם ההורים ולגלות הרפתקאות חדשות ביחד. הם אפילו הספיקו לקנות בגדי חג באלנבי.
מהתמונה הזאת נשארה בחיים רק מירל'ה, בת 5. בדרך חזרה מאילת, בעלייה המפותלת למעלה עקרבים, ארבו מחבלים. גופת האם נלקחה החוצה. שמלתה הופשלה, אצבע ועליה טבעת נישואין נכרתה. אמא חנה, אבא אפריים והבן חיימק'ה נקברו. מירל'ה היתומה היא היום סבתא. בדיוק לפני 70 שנה חוותה את 7 באוקטובר שלה.
אבא של מירל'ה היה נהג האוטובוס, בימים שבהם להיות חבר "אגד" נחשב זכייה בפרס. בזכות קשרים משפחתיים, גולדה מאיר סידרה לו. קו אחד היה מסובך מכולם לנסיעה. זה היה הקו לאילת. בפיפטיז נהגו יום הלוך ויום חזור, ובלי הגה כוח ניווטו את כל מעלה עקרבים. אפריים תיכף התנדב כי אהב את אילת.
מירל'ה וחיימק'ה הקטנים הסתובבו כמו טווסי אוטובוס. פטפטו עם הנוסעים. כמו לפני מתקפת אוקטובר, מתברר שזמן רב לפני טבח מעלה עקרבים, התריעו מפני מחבלים. הנה מכתב שמצאתי משנתיים לפני על אבטחה נחוצה: "טרם סודר הליווי לאוטובוסים לאילת. עד עכשיו נפתר בצורה מקרית ובלתי מספיקה".
הדרך לאילת היתה מצחיקה וזורמת. הנוסעים שרו בציבור "הי דרומה", הנהג אפריים הוציא מפוחית מכיסו ובעיר השמש היתה מירל'ה כל כך עייפה, ששכבה לישון. בבוקר שאחרי התמקמה במושב ליד חייל נחמד. הביטה החוצה מהחלון ונהנתה מהנוף. יריות. לילדה בת 5 צרור היריות הזה נשמע כמו מטוסים חגים בשמיים.
מירל'ה שיתפה בתובנה הזאת שלה את החייל. הוא סטר על לחייה ואמר: "אם לא תסתמי את הפה שלך גם בך יירו". אחר כך זרק אותה לרצפה וכיסה את גופה בגופו. בכך הציל את חייה. המחבלים עלו לאוטובוס ווידאו הריגה. מי שנותר גונח מפציעה קיבל עוד כידון רובה. גם החייל שסוכך על מירל'ה נרצח.
לרגע השתררה דממה באוטובוס המוות. חיימק'ה, בן 9, שבעצמו הסתתר תחת גופת חייל בירכתי האוטובוס, קרא: מירל'ה, הם הלכו? אחרון המחבלים שמע וחזר על עקבותיו. ריסס את חיימק'ה הקטן ביריות לראש. מירל'ה הפעוטה שמעה הכל, הציצה ומיד התחבאה שוב. לקח זמן עד שהרגישה בטוחה לצאת. זוחלת בין גופות.
היא מצאה את אבא אפריים, הנהג. ראשו שמוט אבל מירל'ה לא ידעה מוות מהו וקראה: אבא, אבא. הביטה לצדדים ולא ראתה את אמא חנה. רק כשבגרה הבינה שמהחלון נשקפה אז גופת אמה וששמלתה הופשלה, כנראה מאונס שעברה. היום זה לא מפסיק להציק לה. מירל'ה חיה עם הטבח בתוך הראש יום יום, גם בגיל 75.
בכיס חולצתו של אביה אפריים מצאה זימון למילואים. היא שלפה ולקחה כי בחושיה הבינה שזאת מזכרת מחיים שהיו ואינם. אחר כך התיישבה בחוץ ומתחת לשמיים לא עיכלה שהיא, מירל'ה בת 5, לבדה. היא החלה לבכות בקול. אח"כ מנהל סניף אגד דרום הגיע. את הלילה הראשון בלי אף אחד בעולם העבירה בביתו.
כל הדרך תעבור בשתיקה ובכי, לסירוגין. בימים בהם פסיכולוגים לא נראו, הביאו לה שמיכה וציפית, וציפו ממנה לישון. היא התכרבלה ובכתה כל הלילה עד אור. "הרגשתי אשמה שהשארתי אותם שם במדבר".
כששיתפה אותי, מירל'ה חזרה להיות קצת ילדה אז אמרתי לה אותו משפט כמה פעמים: את לא אשמה שנשארת בחיים.
מירל'ה פירסטנברג מתיישבת שוב בחוץ, על דרך העפר של מעלה עקרבים. היא מוצאת בדיוק את אותה נקודה בה חיכתה בת 5. פתאום הכל חי. "בירכתי את הנכדה שלי מתחת לחופה כשהיא התחתנה ואמרתי שסבא וסבתא שומרים מלמעלה. חשבתי ששילמתי. חשבתי שהנכדים שלי יגדלו לעולם אחר אבל מה שהיה אז קורה גם היום".
חיימק'ה האח לא מת מיד. צרור היריות לראשו הפך אותו צמח ובמשך 32 שנים היה מאושפז בבי"ח. כשנפטר ביקשה מירל'ה לקבור אותו ליד אבא ואמא, ונלחמה מול חברה קדישא על מקום. היום האח הקטן קבור לידם. מירי פירסטנברג היא הגיבורה שלי ואני אוהבת אותה מאוד.
ישבתי שעות ליד אבא, עד ששמעתי רעש של מנוע.הייתי מפוחדת והסתתרתי מתחת לאחד הספסלים, עד ששמעתי שמדברים עברית. זה היה מנהל אגד באר שבע, שהיה לו סיכום עם אבא, שאם אבא לא מגיע בשעה היעודה, הוא הולך למשטרה, שלא ידעה כלום. אז המנהל הזה לקח עוד חבר והם נסעו לחפש אותנו. זה לקח שעות, כי מרחק הנסיעה ממעלה עקרבים היה שעה וחצי־שעתיים. האירוע התרחש בצהריים, אך הצילומים מהמקום הם רק מהערב. לקח שעות לטפל באירוע, ואני ילדה קטנה, בת 5 וחצי, הייתי לבד בכל השעות האלה, בין כל מראות הזוועה".
הקלה מינימלית עטפה את מירי, כשנמצאה. "המנהל הוציא אותי מהאוטובוס", היא נזכרת, "הוא העביר אותי לחייל שאיתו נסעתי למשטרת באר שבע. זו היתה הפרידה שלי מאבא ואמא. כל הדרך החזקתי ביד אחת את הצו שהוצאתי מהכיס של אבא וביד השנייה את החייל. הוא היה הדבר היציב היחיד שהיה לי, למרות שלא הכרתי אותו ואיני יודעת את שמו. החזקתי בו חזק ובכיתי.
"בבאר שבע רחצו אותי. הייתי מלאה מהדם של אבא ושל החייל שמתחתיו שכבתי. השוטרת שרחצה אותי זרקה את המכנסיים שלי לפח. אמרתי לה שאבא קנה לי אותם לפני הנסיעה ואמר לי לשמור עליהם, כי לא יהיה לנו כסף לקנות עוד מכנסיים לפסח – ואיך היא מעזה לזרוק אותם לפח. בדיעבד הבנתי שהיא עשתה את המעשה הנכון. המכנסיים היו מגואלים בדם.
"אחר כך הלבישו אותי בטרנינג נקי. משם לקחו אותי לבית של מנהל אגד, פתחו לי מיטת שדה ואמרו לי 'תישני'. בחדר השני שמעו רדיו, ואני שמעתי כל הזמן: 'מעלה עקרבים'. אז אמרתי להם: 'תהיו בשקט, הרגו את אבא שלי', וחזרתי למיטה בוכה".
מירי אינה הניצולה היחידה, והיא לא שוכחת את שתי הנוספות: "הייתה חיילת שנפצעה קשה בבטן. היא החלימה וברחה מהארץ, לא הצליחה להתמודד עם הטראומה וחיה בעליבות עד יומה האחרון, בקנדה. היא נפטרה מסרטן ונקברה בחולון. האישה השנייה הייתה עולה מהולנד, תושבת אילת. גם היא עזבה את הארץ, חזרה להולנד ושם נפטרה. נשארתי רק אני".
היא המשיכה מאותו היום את מסע חייה, לבד: "לקחו אותי למכר של המשפחה שלא ממש הכרתי. היו הלוויות באותו היום ולא רצו שאהיה חשופה לזה" . למחרת היא הגיעה לבית סבה וסבתה, הורי אביה. "החודשים הראשונים אצלם היו קשים. הם היו הורים שכולים בעצמם, היה להם את הכאב שלהם. בכל ערב הייתי נכנסת למיטה שלי ובוכה, עד שהייתי מתעייפת ונרדמת", מירי דומעת.
לאחר שנה לא פשוטה, שבה עברה בין בתי הדודים שלה, היא הועברה לקיבוץ. "שם היה לי הכי טוב", היא נזכרת, אבל מודה שהשתיקה שהתחילה בסטירה שחטפה מהחייל שהציל את חייה, נמשכה גם בבית הילדים. "אמרו לילדים שאסור לשאול אותי שאלות. פחדו על הנפש הרכה שלהם, שלא תוכל להכיל אירוע כזה".
לצד הטוב שהיה לה בקיבוץ היו גם משברים. "לא היה מי שיחבק אותי. היו הרבה רגעים של חוסרים עצומים: סיום כיתה א', ימי הולדת. אלו היו רגעים קשים מאוד. היו לי הרבה סיוטים. הייתי מתעוררת מחלום שבו ערבים מקיפים אותי ואני מנסה לברוח ללא הצלחה".
בתחילה סברה מדינת ישראל כי האחראים לטבח הסתננו משטח ירדן, אולם עם חלוף הזמן וברבות החקירות – הישראליות והזרות – הסתבר כי הייתה זו כנופיה של בדואים משבט עזאזמה, שיצאה, כפי הנראה, דווקא משטח שבשליטת מצרים. רק 14 שנה מאוחר יותר, ב-10 בנובמבר 1968, הצליחה לבסוף סיירת שקד לחסל את מנהיג החולייה סעיד אבו-בנדק.
מירי, באיזה שלב נודע לך שתפסו את אבו-בנדק והוא נהרג?
"ראה, כל שנות ילדותי ונעורי הדחקתי את כל האירוע כדי לשרוד. בשנים הראשונות אפילו לא שאלתי על אחי. היה סוג של טאבו בכלל לדבר ולעסוק בנושא. ב-68' כשסעיד אבו-בנדק חוסל אני כבר הייתי אחרי הצבא, אבל עדיין מאוד לא מחוזקת מבחינת האישיות שלי. אז קראתי על זה בעיתון אבל לא כל-כך התייחסתי; העברתי את זה הלאה, מה שנקרא".
"לפני שלוש שנים בערך הזמין אותי קובי ברקאי מרשת א' לתוכנית הרדיו שלו, שם הוא ראיין אותי על כל האירוע וכו'. כשהגעתי לרשות השידור בירושלים עמד שם איזה איש… תוך כדי השידור פתאום קובי אומר לי: "אני רוצה לעשות לך הפתעה היום. את יודעת מי זה האיש שיושב לידך?". בקיצור, הוא הביא לי לאולפן את אלי מלמד, שהיה סגן מפקד סיירת שקד, מי שחיסל במו ידיו את סעיד אבו-בנדק. עבורי, זו הייתה הפעם הראשונה שהתרגשתי מהחיסול הזה וזה היה מאוד מרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שהחיסול הזה באמת דיבר אלי".
הזה לא עניין של טריטוריה אלא משהו הרבה יותר עמוק.
"…בוודאי שלא! אני לא יכולה לחבר את זה לטריטוריה בכלל. מי עושה דבר כזה? רצחו אוטובוס שלם בגלל כלום! בגלל שהם יהודים! ישראלים! אז יש בי כעס גדול. אני פשוט לא מכירה את הרגש שנקרא נקמה, אבל הכעס קיים גם קיים".
"לפני כ-15 שנה נפגשתי עם כתב 'ידיעות אחרונות' המפורסם זאב אלתגר, והוא היה זה שסיפר לי שהתוקפים היו בדואים משבט אל-עזאזמה. הוא אמנם ציין בשם את סמיר אבו-בנדק, אבל הוא אמר שכל הכנופייה היו בדואים משבט זה. באיזשהו שלב, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה אצל מושיק טימור בתוכנית ברדיו, אז בדואי משבט אחר (שאני לא זוכרת כרגע את שמו) יצר איתי קשר והם הזמינו אותי לחפלת סולחה, בהשתתפות ותיקי השבט. הם אמרו שהם לא היו עושים דבר כזה. אבל זה ידוע שהאכזריים ביותר הגיעו מתוך שבט אל-עזאזמה".
ami
