שלוש חברות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח – לילה-נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה – נהרגו ליד קיבוץ דורות ב-9.10.1948 במהלך מלחמת השחרור, בעודן באוהל ששימש כמטבח. מפצצות שהטילו מטוסים מצריים.
לילה-נעמי יוסף, בתו של "שר הצנע" דב יוסף, נולדה ב-1928 בירושלים. היא סיימה את הגימנסיה העברית בירושלים ויצאה עם ההכשרה המגויסת של הצופים לעין גב. בפרוץ מלחמת השחרור השתתפה בכיבוש צפת במסגרת הגדוד השלישי של חטיבת יפתח של הפלמ"ח, אחר כך השתתפה בכיבוש לוד ורמלה והמשיכה את שירותה בצריפין. ערב המבצעים בנגב נבחרה לצאת במשלחת צה"ל לארה"ב, אך סירבה להיפרד מחבריה ועברה לנגב, שם נהרגה.
בכיבוש לוד ורמלה ושירתה בצריפין, שם היתה מ"מ. היא שמרה על הרוח השוויונית וחסרת הדרגות של הפלמ"ח, שחוסר הפורמליות הוא חלק מסימני ההיכר שלו: גם כאשר פיקדה, קבעה לעצמה דרגת טוראית ( ד"ר שרון גבע , " אל מדף ההיסטוריה" )
עם נפילתה, טס אביה מירושלים לנגב במטוס קל וביקש לקחת את גופת בתו לקבורה בירושלים. אולם התברר כי הגופות היו מרוטשות ולא ניתן היה להפריד ביניהן והוא נאלץ לשוב על עקבותיו בלי גופת בתו ( דוד הכהן , כלכליסט 2016 )
לילה מיאנה לקבל דרגות קצונה אף שמילאה תפקידים פיקודים במלחמה ואף שידיד המשפחה, בן גוריון, הביע עוד בימי בחרותה את ביטחונו כי "תהיה לאחת המנהיגות הבולטות בארץ". היא סיפרה על ההוויה הפלמ"חניקית, כי "במציאות נראו חיינו לעתים אפלים, אך לא תשבוחות ולא תמונות טרזניות בעתונים – הן שקבעו את ערכנו". אלא דווקא חיי היום יום ש"בהם נשאו הנערות רצון בכל עול קשה – הם שהכלילו אותן בדפי ההיסטוריה". (מהפכת הענוות : אישה ורובה בארץ ישראל, 1945-1907, פרופ' מאיר חזן , הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת ההוצאה: 2015)
לילה-נעמי ("י'וסטי") בת דוב
בת 19 בנפלה
קורות חיים
לילה-נעמי ("י'וסטי") בת דוב, לפנים ד"ר ברנרד ג'וזף, שאחר-כך נודע בשם דוב יוסף, מושלה הצבאי של ירושלים בימי המצור, שר בממשלת-ישראל, וגולדי לבית הופמן (שניהם פעילים בנעוריהם בציונות קנדה). נולדה ב-כ' באלול תרפ"ח, 5 בספטמבר 1928 בירושלים. שם למדה בגימנסיה העברית וחיבור-הגמר שלה על העיירה היהודית שנחרבה, (הכירתה רק מתוך הספרות) העיד על הבנה מעמיקה בהליכי בתולדות ישראל.
מגיל 14 יצאה לעבודה במשקים בחדשי פגרת-הקיץ, מתוך רצון לתת את המכסימום לטובת המשק. השיפורים שהציעה והנהיגה בסדרי העבודה והמשק, בעניינים שנתקלה בהם לרגל פעולתה, היו למופת מאלף לחקלאים ותיקים שעבדה אצלם. הגישה הרצינית לעניינים ולמעשים הייתה אופיינית לה גם בפעילותה בחברת הצופים וב"הגנה".
את עתידה ראתה בהגשמה חלוצית ויצאה עם ההכשרה המגויסת של הצופים לעין-גב. ב- 1946 היות ואביה היה אז בין אסירי לטרון, ביקשה המשפחה כי תדחה את נסיעתה ותישאר בבית עד אשר יצא האב לחופשי. ועל כך ענתה:"מי יודע כמה זמן עוד ייקח עניין זה. עם האנגלים אין גומרים כל כך מהר. ואין לי רשות בשעה שכל חברי יוצאים, להישאר". והיא הלכה עם כולם להכשרה לעין גב.
באימונים, בסיורים (גם מעבר לגבול, בסוריה) ובעבודה הגדיל הרצון הכביר את יוכלתה, ובכל משימה הדורשת מאמץ לא פיגרה אחרי הבנים. אך רצינותה, שמרה עליה מהחלטות נחפזות ואמרה לבחון היטב את התיאום בינה ובין התנאים והחברה, לפני התקשרה בקביעות לגוף התישבותי.
עם מלחמת-השחרור דחתה את בעיותיה אלה לזמנים שקטים יותר והתמסרה כליל לשירות הגנת המולדת ביחידתה שבפלמ"ח, בגדוד השלישי. השתתפה בכיבוש צפת והייתה זמן רב עם יחידתה על הר-כנען. אחר-כך השתתפה בכיבוש לוד ורמלה ובשירות סדיר בצריפין, שם מילאה תפקיד מ"מ, בפיקוד על 300 חברות באמצעות קצינות שהיא בחרה להן, אך לעצמה שמרה את הדרגה של טוראית פשוטה. (בעת שהחלו בקביעת דרגות בפלמ"ח סירבה לקבל קצינות וויתרה על התפקיד).
בתקופת השקט היחסי בקרבות הלכה להשתלם בסמינר לחיילים מטעם ה"הסתדרות" בבית-ברל בכפר-סבא (גם לפני כן השתתפה בסמינרים של ההסתדרות ושל מפא"י) וזכתה בפרס בעד מאמר שכתבה. חיפשה ומצאה דרכים להגביר את התועלת של שירות הבנות לטובת מאמץ המלחמה וידעה להסביר את רעיונותיה בתוקף משכנע. בדבריה אמרה:"במציאות נראו חיינו לעיתים אפלים, אך לא תשבחות ולא תמונות טרזניות בעיתונים – הן שקבעו את ערכינו. דווקא חיי יום-יום אלה, בהם נשאו הנערות ברצון בכל עול קשה – הם שהכלילו אותן בדפי ההיסטוריה. ומה שחשוב פי כמה הן היוו גורם – בין שאר הערכים שיצרנו – אשר הביאו אותנו להתישבות".
ערב המבצעים בנגב נבחרה לצאת במשלחת צה"ל לארצות-הברית, אך בתוקף סירבה להיפרד מעל חבריה ההולכים לנגב והועברה עם חבריה בחטיבת "יפתח" ובגדוד השלישי אל הנגב הנצור. שם, המשיכה בתפקידה, בבסיס הגדוד השלישי, שהוקם בכפר הערבי הנטוש הוג' ליד דורות.
נהרגה ב 9.10.1948 בהפצצת אויר מצרית על הוג' יחד עם שתי חברותיה תמר באומגרט ומרים אוסייה. נקברה בדורות. ב-22.6.1950 הועברה להר-הרצל בירושלים.
ami