סיפור חייה של הסופרת היהודייה שכתבה את אחד הספרים החשובים ביותר במאה ה-20 כולל בתוכו סבל גדול, דיכאון ועוני שאילץ אותה למכור את גופה. כל אלו העניקו לנו גם יצירת מופת – "אלה תולדות".
זהו סיפורה של אלזה מורנטה, כפי שפרשה אותו הסופרת והמשוררת עופרה עופר אורן:
אלזה מורנטה, אישה צעירה מאוד, כמעט נערה, רק בת שמונה עשרה, משוטטת ברחובות של רומא, עיר הולדתה. השנה – 1930. היא גרה לבדה, בדירה שכורה. צעירות מהוגנות בנות המעמד הבינוני, כמוה, אינן נוהגות לגור מחוץ לבית ההורים. או לצאת בגפן. לנסוע באוטובוס. ללכת ברגל בלי ליווי. רומא מסוכנת. בכל קרן רחוב עלול לצוץ גבר שיפסע אחריה, יפתח אתה בשיחה לא רצויה, ינסה לתקוף אותה. אבל היא נחושה להמשיך כך בחייה. מתפרנסת אך בקושי, מהוראה, מכתיבה, לפעמים אפילו נאלצת למכור את גופה כדי לשרוד.
למרות הקשיים הרבים היא אינה מעלה בדעתה לשוב אל בית משפחתה, ששם החיים סבוכים ומייסרים: שם גרים בצוותא פרנצ'סקו מורנטה הנשוי לאמה. אלזה נושאת את שמו, אבל הוא אינו אביה האמיתי. האם, יהודייה שמגדלת את ילדיה כקתולים, מתעבת את בעלה החוקי, בזה לו, מאלצת אותו לגור במרתף ולאכול את ארוחותיו בנפרד מבני המשפחה. בה בעת היא מטפחת בגלוי את קשריה עם אבי ילדיה, מאהב יפה תואר ששם קץ לחייו בשנת 1943.
אלזה מורנטה חייתה כך לבדה עוד שבע שנים, עד שהכירה את האיש שתהיה נשואה לו במשך עשרים שנה, עד שנת 1961, הסופר המצליח אלברטו מורביה, יהודי למחצה, כמוה. מורביה פתח בפניה באחת את דלת הכניסה לחיי התרבות והרוח של ארצם. באמצעותו הכירה את טובי הסופרים והאמנים, והחלה לפרסם סיפורים קצרים בכתבי עת ואף בספר.
חיי בני הזוג השתנו באחת לאחר שמוסוליני כרת ברית עם היטלר והחל לחוקק חוקים אנטישמיים. מורביה הואשם בפעילות אנטי-פשיסטית חתרנית. בני הזוג נסו לדרום איטליה והסתתרו בכפר קטן, שם גרו ביחד בחדר אחד במבנה מרוצף בבוץ. איכרים תושבי המקום עזרו להם לשרוד.
בתום המלחמה החלה היצירה הספרותית של שניהם לפרוח. מורנטה הרבתה לכתוב על רדיפות ואי צדק, על ילדים נטושים ועל כוחה ההרסני של אהבה הורית. על מוראות המלחמה כתבה בספרה המפורסם ביותר אלה תולדות, שבשפות אחרות נקרא פשוט "היסטוריה". הספר מופיע לא פעם ברשימות 100 הספרים החשובים שנכתבו במאה העשרים.
עלילתו מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של איטליה ואחרי קורות חייו של ילד שהרתה אישה איטלקייה, יהודייה למחצה, מחייל גרמני שאנס אותה. כבר בשנה הראשונה אחרי שיצא לאור באנגלית הוא נמכר ב-800,000 עותקים. "זאת הפעם הראשונה," נכתב בעיתון ניו יורק טיימס, "שאנשים שנוסעים ברכבת או יושבים בבתי קפה משוחחים על ספר – על הספר של מורנטה – ולא על אליפות הכדורגל או על השערורייה האחרונה.."
"מי הסופר או הסופרת האיטלקיים החשובים ביותר בני זמננו?" נהגו אנשים לשאול את אלברטו מורביה במשך שנים. "אלזה מורנטה," הייתה תשובתו הקבועה.
אין להטיל ספק בכנות דבריו, רק משום הקרבה ששררה ביניהם. לא רק מורביה ראה בה גדוּלה אמנותית. "מעולם לא היו סופרת או סופר איטלקי כה אהובים וכה שנואים, שמרבים כל כך לקרוא את ספריהם, וגם להתעלם מהם, כמו אלזה מורנטה," כתב עליה אחד המבקרים האיטלקיים.
חרף ההערכה הרבה שחש מורביה כלפי רעייתו, לאחר שנפרד ממנה סיפר כי הרגיש רווחה ושחרור כמעט גופני. "זה היה כאילו שיצאתי מתוך יציקת גבס מכבידה," תיאר את תחושותיו.
כשהייתה בת שבעים ואחת ניסתה אלזה מורנטה להתאבד. היא בלעה כדורי שינה ופתחה את ברז הגז בביתה, אבל ניצלה כי עוזרת הבית הוותיקה הקדימה באותו יום להגיע. במשך שנתיים נוספות ומיוסרות חייתה שוב בגפה, מאושפזת בבית החולים, מרותקת למיטתה ולא לגמרי צלולה בהכרתה. לא היו לה ילדים, מלבד אלה שאותם בראה בכתיבתה
הרומנים הסוערים, המשפחה הקרועה ויצירות המופת: שיחה עם הביוגרף של אלזה מורנטה
הילדוּת בין שני אבות, הזוגיות המורכבת עם אלברטו מוראביה, הרומן עם לוקינו ויסקונטי והקרע עם פייר פאולו פזוליני. אלזה מורנטה לא אהבה ביוגרפיות, אבל זה לא הרתיע את המתרגם והביוגרף הצרפתי רנה דה סקאטי. בראיון הוא מספר מה העלה בחכתו כאשר צלל אל דמותה של גדולת הסופרות האיטלקיות.
אלזה מורנטה בדירתה ברומא, 1961. "הזיכרון הוא כנסייה מלאה תרמיות, עשן ושיגעון"צילום: Mars Film/Marianne Productions / Photo12 via AFP
" הסופר אלברטו מוראביה ללא ספק הוא הגבר המרכזי בחייה, אבל אי אפשר לדבר במקרה שלהם על אהבה גדולה. כשהם מתחתנים, בשנת 1941, הוא סופר מפורסם מאוד, עיתונאי ואינטלקטואל אנטי-פשיסטי, שהמשטר של מוסוליני עוקב אחריו אבל נוהג בו בסלחנות מסוימת. היא, לעומת זאת, היתה הרבה פחות ידועה ממנו באותן השנים, ורוב יצירתה אז היתה סיפורים שכתבה לילדים. אגב, היא עצמה היתה ילדת פלא. היא התחילה לכתוב טקסטים ספרותיים כבר בגיל שמונה".
ואם מדברים על שנות ההיכרות שלהם, נגיד משנת 1938, שנת ההכרזה על חוקי הגזע באיטליה, אולי כדאי שתתייחס גם ליהדות שלהם.
"לשניהם זה היה חשוב מאוד. מוראביה היה יהודי מצד אביו ואילו אלזה מצד אמא. שניהם ידעו שהפשיסטים יכולים לרדת לחייהם גם מהסיבה הזאת, אבל התנהלו באומץ ולא בהסתרה. חשוב להדגיש, שהוא באותן שנים היה המטרה הגדולה, אלזה הצעירה העסיקה את הפשיסטים הרבה פחות. מוראביה לא ממש שמר בסוד את החתונה שלהם. הכומר שחיתן אותם היה איש דת שהיה מקורב למוסוליני. הם בחרו אותו בכוונה ואפילו הקפידו שהטקס יתקיים בכנסייה מפורסמת ברומא. במלים פשוטות, הם עשו הכל כדי שדבר חתונתם יגיע לאוזני המשטר של מוסוליני".
איך היית מאפיין את יחסה ליהדות שלה?
"זה היה חשוב לה מאוד. ברור שב'אלה תולדות' היא עוסקת ביהדות הזאת. זה נעשה עם הרבה מאוד רגשות אשמה. אידה, הגיבורה של הספר, נמלטת ממצוד אנטישמי אבל אכולת חרטה על כך שהסתירה את מוצאה היהודי. לדעתי, גם הידידות העמוקה שלה עם נטליה גינצבורג באה על רקע המוצא היהודי המשותף שלהן. היתה לה התחושה שנטליה מבינה את הבעייתיות של המוצא הזה ושהדבר הזה מחבר אותן בלי צורך להסתבך בהסברים ארוכים".
הרומן עם ויסקונטי
היא התאהבה בויסקונטי. הם הכירו בשנת 1955. מוראביה ידע על הקשר הזה. אגב, גם אלזה וגם מוראביה היו בוגדניים. הוא הכיר לה את שני הבמאים האלה. את לוקינו ויסקונטי הם פגשו בקאפרי בחופשת הקיץ. היא לא היתה האשה היחידה בחייו הרומנטיים של ויסקונטי. היה לו רומאן גם עם מריה קאלאס ורומי שניידר. בכל מקרה, האהבות הגדולות שלו היו תמיד גברים. בשלב מסוים אלזה עלתה לו על העצבים והקשר הזה נפסק".
במחצית הראשונה של שנות השמונים, היא כבר הסתגרה ובשלוש השנים האחרונות לחייה היא למעשה גרה ואושפזה בקליניקה פרטית והסכימה לראות רק אנשים קרובים, כאלה שהכירה בעבר וקצת משוררים צעירים. אני, שאז כבר הייתי מיודד עם מוראביה וגם תירגמתי את ספריו המאוחרים, בוודאי לא הייתי אורח מאוד רצוי, למרות שמוראביה הוא האיש שמימן את השהות שלה בקליניקה הפרטית".
השנים האחרונות שלה, עד מותה בשנת 1985, היו קשות. שקיעה נוגה הייתי קורא לזה.
"בהחלט. אלזה שנאה את הזיקנה. השיער המלבין, ההשמנה, קמילת היופי. היא לא ראתה בעצמה יצור חי בשנים הללו וחזרה על אמירות כאלה יותר מפעם אחת. ואתה צריך לזכור שהיא מתה צעירה יחסית, בת 73. האשפוז בקליניקה הגיע אחרי שהתגלה שהיא סובלת מבעיה נוירולוגית במוח ולמעשה כל ימיה שם עברו עליה במיטה. כמעט כל הזמן".
זה הפך להיות במובנים רבים הבית שלה. היא קיבלה שם את חבריה הקרובים ומעריצים צעירים. היו הרבה כאלה. משוררים, סופרים, קולנוענים. ובכל זאת כשאני קורא את הדפים האלה בביוגרפיה שחיברת לא נראה לי שזה שימח אותה.
"כן. המקום הזה היה מעין ערבוב בין בית חולים לבית מגורים. הרבה מאוד יוצרים צעירים באו אז לבקר אותה. היא היתה נערצת עליהם. אחד מהם, אנריקו פלנדרי, סופר שגר בלונדון ובונציה, סיפר לי שלעתים היא היתה מסוגלת לומר לו דברים קשים מאוד, גם כשהיתה חולה. האשה הזאת הצליחה, ממיטת חולייה, לבקר בחומרה גדולה את יצירתם של הסוגדים לה. גם המחמאות שלהם הצליחו להרגיז אותה. פלנדרי מספר, שגם אם הם היו משבחים את יצירתה היא היתה מאבדת את שלוותה וגוערת בהם שהמחמאות שלהם לא מספיקות מהללות את עשייתה הספרותית. היא ראתה בקליניקה הזאת, שעלתה למוראביה הון תועפות, מעין גיהנום דנטאי ויש מכתבים שמעידים על כך. זו הרוח שבה היא כותבת על המקום שבו שהתה כמעט שלוש שנים, עד מותה מהתקף לב".
ami
