גבורת רס"ן עילי זיסר ז"ל – הסיפור המלא

מאת: יפעת גליק

הנה תומר בשמלת כלה אוחזת בידו של עילי. בעוד רגע תשקע השמש ואז יישבעו אמונים זה לזו בשדה הפתוח. זאת חתונה שמחה עם הרבה ריקודים והצוות שלו, "צוות זיסר", יניף אותו על הכתפיים. ככה זה בסיירת מטכל. כולם מתגייסים לעשות שמח. שנה וחצי אחרי הם עדיין מאוהבים ורס"ן עילי זיסר עדיין בקבע.

חודשיים אחרי, תומר הולכת בשבילי החלקה הצבאית עד למצבה המצוחצחת של עילי. היא הביאה אבן מחלקת האדמה החדשה שקנו יחד כדי להקים עליה בית ומשפחה. כותבת "אוהבת לנצח" בטוש שחור. מוסיפה לב אדום. הלב שלה נפל ב-7 באוקטובר. עילי יצא להגן על תושבי כפר עזה ולהילחם במחבלים, ונהרג בן 27.

לקבור בן 27 זה אומר להניח לו על הקבר וויסקי ובירה, כמו שהוא אהב. עילי גם מת על קפה אז המשפחה אולי תבנה ספסל נחמד עם ערכת שתייה ליד. ככה יהיה עוד קצת ממנו בכל פעם שיבואו החברים לבקר. בית הקברות בנהלל מטופח והנוף יפה. לא רחוק משם, בתל שמרון, היה להם את אחד הדייטים הכי טובים.

בדרום נמשכים הבומים. תומר מגיעה לקיבוץ כפר עזה וצועדת בין הבתים. איפה בדיוק עצר עילי? אולי ליד חדר האוכל. הוא היה בדרך לשם. אחד מתשעה לוחמי מטכ"ל שהתפצלו לשתי חוליות. לפני שיצאו לדרך עילי הספיק להגיד לצוות שלו שזה הולך להיות קשה. לתומר סיפרו איך ירה פקודות. הוא תיכף הבין מה קורה.

גם תומר הבינה. חודש לפני שהיתה בכלל מלחמה באופק, חלמה שעילי מת. היא רגילה שהוא נעלם למשימות מיוחדות של היחידה למשך כמה ימים, אפילו שבועות. אבל בבוקר השחור כשהוקפץ עברה איתו מחדר לחדר. עוד חיבוק, עוד נשיקה. דמעות. היא בעצמה גוייסה למילואים כמה שעות אחרי, כקצינת מבצעים.

היא ניסתה להדחיק. עילי בטח באמצע הלחימה ולכן הוא לא עונה לטלפון. תומר כתבה לו הודעות. יום לאחר מכן ניגשה למג"ד וביקשה סליחה. המלחמה רק החלה, אמרה, "אבל אני מרגישה שתיכף תבוא בשורה ורוצה לקבל אותה בבית". שמעתי אותה חוזרת על השורות האלה כמה פעמים בשיחות בינינו ולא ידעתי מה להגיד.

תומר שתקה כשראתה אותם חולפים בחלון הבית זמן קצר אחרי. קצין ורופאה במדי צבא, ונקישה בדלת. עילי מת והיא אלמנה. היא שונאת את המילה הזאת וכמה שלא ניסתה להתעלם, טפסי בירוקרטיה אפורים יזכירו לה שוב ושוב את הסטטוס הטרי. בת 28, אלמנה

השכול היכה במשפחתה גם בעבר. סבתא של תומר היתה הילדה שכונתה: הניצולה ממעלה עקרבים. בשנת 54', בישראל הצעירה, נסעה מירי, בת 5, עם אביה, נהג אגד, אמה ואחיה, ליום כיף באילת. בדרך ירו מחבלים על האוטובוס ורצחו כמעט את כולם. הילדה מירי ניצלה ולימים קראה לבתה אילת. אילת היא אמה של תומר.

לתומר חשוב שתדעו שעילי זיסר לא חיפש מעולם את הדרך להיחשף. בחייו נהג להצטלם תמיד מאחור כי מי צריך תמונות בכלל. סיירת מטכל היתה החלום ואלמלא חיל האוויר קרא לו לנסות קורס טיס, היה מגיע ליחידה הרבה קודם. הוא היה אלוף בשחמט ואלוף במתמטיקה ואהב לפתור חידות.

עילי נהרג כששמע יריות מכיוון אחד הבתים. בהחלטה של שבריר שנייה נפנה אל הרעש והתרחק מחדר האוכל. ככל הנראה זאת היתה הפעם הראשונה שבה המחבלים נתקלו בפייט בכפר עזה מכוח צבאי. עד אז רצחו בלי הפסקה. מאות מול כוח זיסר הגיבור מהיחידה שמנסה להגן אבל בשטח ההשמדה לא יכול היה להחזיק עוד מעמד.

על קברים סמוכים לזה של עילי מופיעים "נפל בצוק איתן" או "נפל בלבנון". על השיש של עילי כתוב "נפל בקרב" ואין פרטים. למשפחה נאמר כי הסיבה היא ש"חרבות ברזל" אינו סופי וטרם הוחלט על שם למלחמה. לאמו חשוב שיהיה כתוב משהו. לא רק "נפל בקרב". אולי "נפל בקרב על כפר עזה". היא מחכה לתשובה.

 מקור וקרדיט : הדף של יפעת גליק