בצוואה שלו הוא כתב רק ארבע מלים: כל מה ששלי — למדינתי

מכּל אחיו, דוד בן גוריון היה קרוב אל ציפורה אחותו הקטנה, סבתי. עם אבי אריה, שגדל יתום מאב, הוא רקם קֶשֶר מיוחד שנמשך עד מותו. במלאות 50 שנה למותו של הדוד הגדול שלנו ליקטתי עם אחי חגי זיכרונות משפחתיים. מאת: רזיה בן גוריון

מאת: רזיה בן גוריון

בן עשרים עלה דוד לארץ כשבכיסו לא יותר מ-40 רובל. מעולם לא היה לו בכיסו סכום שעולה על זה. ובכל זאת הוא נסע ונפגש ועורר והכריז. דוד לא סיים תיכון ולא אוניברסיטה, ובכל זאת הוא ידע לפחות שש שפות וכתב מעל 20 ספרים בעברית וביידיש. דוד לא היה גנרל ולא בוגר מכללה צבאית, ובכל זאת הוא ניהל את המערכה במלחמת השחרור. איך הוא עשה את זה? על כך אפשר לקרוא בספרי ההיסטוריה. אני רוצה לספר על דוד בחוג המשפחה, על הרושם שהותיר בנו בַּמפגשים אתו לאורך השנים.

מכּל אחיו, דוד היה קרוב אל ציפורה אחותו הקטנה, סבתי, וזאת משום קרבת הגיל ביניהם ומשום ששניהם היו קטנים כאשר אמם נפטרה. היא היתה בפיו "פייגלה מחמדי" והוא היה לה "אחי האהוב". ציפורה נהגה לשתף אותו בחוויות ובהתנסויות שלה ולבקש את עצתו.

ב-1922 נרצח ברוסיה סבא שלי שלא הכרתי, בעלה של ציפורה סבתי. הוא שימש כמנהל בית חולים צבאי ממשלתי בעיר יליסבטגרד שבאוקראינה ונרצח על־ידי קולגה שלו, רופא רוסי, בעת משחק שח. כשנודע לדוד שבעלה הרופא נרצח הוא כתב לציפורה מכתב מלא אהבה וחמלה והבטיח להיות אב לשני בניה, "כהיותי אב לגאולה ועמוס".

ב-1923 הגיעו לנמל יפו סבתי ציפורה, אלמנה בת 32, ואבי אריה בן השבע מותשים ושבעי תלאות. דוד קיבל את פניהם בנמל. מעתה, ולמשך שנה, הם יחלקו עם פולה ודוד את דירתם הקטנה בשכונת יד אליהו. וכך אבא אריה התוודע לדודים שלו, נקשר אליהם וספג מהם את כוחם ואת הרגישויות שלהם. בהיותו יתום מאב, קֶשֶר מיוחד נרקם בין הילד בן השבע, אבי, לבין דודו.

כשאבא רצה לבקר את דוד בתל אביב התיאום נעשה מול פולה. מתי, עם מי ולכמה זמן היא דרשה לדעת, והתכתיבים הללו התקבלו בהבנה. כי התחושה במשפחה היתה שדוד הוא בבחינת מתנה מאת ההיסטוריה, מאת האל או הציונות, שניתנה לתקופה מוגבלת למען עם ישראל, למען הקמת המדינה, ולכן צריך לשמור עליו, לגונן, לאפשר לו למלא את שליחותו.

דוד לא היה אדם של יום־יום, של שיחות חולין, של רכילות. לא. אם התרשם שבן־שיחו לא ממוקד או לא מקיף עולם בידיעותיו השיחה לא נמשכה. אבל עם אבא הם היו יושבים המון זמן. דוד היה אדם משימתי, מודע לעצמו וליכולתו ללמוד נושא שעניין אותו. גם אבא היה כזה, ביכולת ללמוד נושא לעומק. היתה להם התכונה הזאת שהוא צריך לזכור כל מה שהוא עושה כל הזמן, אז זה עוד גזיר־עיתון ועוד מראה־מקום ועוד ציטוט מהתנ"ך ועוד לשאול מישהו בקי ממנו. לשניהם היה פנקס קטן בכיס בו רשמו לעצמם תזכורות, דברים שעליהם לטפל בהם, להתמודד אתם, הם כמו חיו לפחות שלושה חיים במקביל.

"והתכונה הזו של לאסוף מידע ממקורות שונים לאורך זמן, ולהתיך אותם לתובנה שהופכת לפעולה מְשָנַת־מציאות — זו התכונה שאיפיינה את דוד, שראינו בו וספגנו ממנו", מעיד אחי חגי.

כנער, חגי אחי היה מתלווה אל אבא בביקוריו אצל דודו בתל אביב. הדבר המרשים ביותר מבחינתו בתור נער בראשית שנות השישים היה כמות הספרים. אלפי ספרים מסודרים לפי נושאים, חלק מהם נשאו הקדשה מאת המחבר, ועסקו במגוון תחומים: מפילוסופיה ואסטרונומיה דרך תולדות הדתות ועד פיסיקה ויהדות.

לא־פעם אהב אבא להקניט את דוד, היה שולף ספר מהמדף, פותח את הספר ואומר: דוד, אל תגיד לי שאתה יודע מה כתוב בספר הזה. "ודוד תמיד הפתיע אותנו", מספר חגי. הוא ידע מי המחבר, באיזה נסיבות הספר נקנה או ניתן לו במתנה ובמה הוא דן.

יום אחד דוד הוזעק לחיפה להביא לידי סיום שביתה בנמל. הוא התארח אצל סבתא ציפורה בדירתה בהדר הכרמל. הוא סיים בחופזה את ארוחת הערב וכבר הנהג מחכה לקחתו.

שעת חצות. סבתא ואבא מחכים לשובו. הגיע עייף, מתוח, שתה תה, וסבתא מכוונת אותו למיטה שלה שפינתה לו. לפתע דוד פנה אל אבא: "אולי יש לך איזה ספר בלשי?" אבא נבוך. לא הבין את השאלה. "עכשיו, ספר בלשי, בשביל מה", אבא שאל. "כדי להירגע".

אבא לא היה חובב של ספרי בלשים אבל פתאום נזכר שהמורה לאנגלית הטיל עליהם לקרוא את הספר The Invisible Man של ה"ג' וולס, נתן אותו לדוד ואיחל לו לילה טוב. אבא התאמץ בכל כוחו להישאר ער. כעבור שעה האור בחדרו של דוד כבה.

בבוקר, ליד השולחן, אבא לא יכול להתאפק. "קראת?" ברור שדוד קרא. והם פתחו בשיחה על וולס ככותב היסטוריה ועל החשיבות של ספר מתח טוב "להרגעת העצבים".

אבא ראה בדודו דוד אדם שֶפִּיו ולבו שווים. את אשר דוד הטיף לו השתדל להגשים אישית. בסוף 1953 היו בשדה בוקר רק 18 חברים. בן גוריון היה החבר ה-19 ופולה החברה ה-20. בשנת 1962 אבא הגיע עם תלמידיו לסיור בנגב. הם הגיעו לשדה בוקר בשעת צהריים ואבא החליט לסור לבקר את הדודים בצריף. כיוון שבא בלי להודיע הוא בדק קודם מאחור. התריסים היו מוגפים. הוא סובב את הצריף והגיע לכניסה. שומר הראש הכיר אותו. סיפר ש"הזקן" נסע צפונה "אבל פולה בצריף". אבא דפק בדלת פעם ופעמיים. אין תשובה. הוא נכנס אל אפלולית הצריף המוגף בתריסיו ועמד רגע עד שעיניו יתרגלו לחשיכה. מבעד לדלת ראה את פולה יושבת על המיטה והיא לבושה בחלוק בית. שמע יבבות מרוסקות. התיישב על המיטה לידה. כרך את ידו סביב כתפה.

"פולה, מה קרה?"

"אני לבד", אמרה בדמעות. "אני לא מכירה כאן אף אחד. אין לי חברים, אין לי לאן לצאת. דוד נוסע לעיסוקיו בירושלים ואני נשארת לבד בצריף".

הלב של אבא נכמר. מלבד נחה, אשתו של יהושע כהן, לא היה לפולה דיבור עם אף־אחת. כשקצב התרגשותה גבר היא פלטה הברות בודדות, עצובות. "אני סגורה בצריף. במדבר. ימים. לילות".

"נאלמו מפי מלות נחמה", סיפר אבא. "דממתי".

אבא זימן את עצמו לנגב לעתים תכופות. בכל הטיולים שערך בנגב תמיד פקד את הצריף בשדה בוקר כדי לשאול את פולה מה שלומה, רואה אותה במצוקתה, מנסה לרומם את רוחה, דבר שקירב ביניהם.

עם פטירתה המוקדמת ב-1968 דוד ביקש לחקוק על מצבתה את המלים מתוך ירמיהו: זכרתי לך חסד נעורייך — לכתך אחרי במדבר — אולי כעין הצטדקות, בּקשַת סליחה וגם הערכה ותודה.

באחד מטיולי פסח שאבא ערך לכיתה שלו בגליל התלווה אליו אחי חגי כמלווה בוגר. בדרך חזרה לבית השיטה, על כביש טבריה־בית שאן, אבא הבחין מחלון המשאית בבן גוריון הצועד עם איש אבטחה בשולי הכביש. כך נהג לעשות מדי־יום כאשר נפש בטבריה. "עצור!" אבא צעק. המשאית עצרה בחריקת בלמים וכולם ירדו והצטופפו סביב דוד. דוד חיבק את אבא בחום, התעניין במסלול הטיול, בתכליתו, עד שעינו קלטה את חגי. משהבחין בחגי קרא לו הצידה ואמר, "חגי, בוא אלי לתל אביב. אני צריך לשוחח אתך".

"על מה?" שאל חגי מופתע. "על העתיד". על העתיד?

כעבור כשנתיים, וחגי כבר חייל, דוד זכר שבקשתו לא התמלאה והוא חזר והעבירהּ עם אחד מבני המשפחה. באותו לילה חגי לן בדירת מֶיכְל, אחיו של דוד. שני האחים דוד ומֶיכְל גרו במרחק שני רחובות זה מזה. למחרת הוא התייצב לפני השוער, שומר הבית ברחוב קרן קיימת, וכעבור כמה דקות נקרא לעלות אל דוד. הוא לא ידע למה לצפות. הוא ידע שאצל אישיות זו אין ביקורי חולין. לכל שיחה יש תכלית.

היתה דממה, ודוד חזר ואמר: "אם לא מקרב הקיבוצים אז מהיכן…"

שאלתו ומשאלתו של דוד משנת 1966 נותרה ללא מענה.

ככל שנוספו שנים לשנותיו תחושת הבדידות של דוד העמיקה, ואתה הכמיהה לבן־שיח כלבבו.

"שדה בוקר, 4.7.71

"אריה יקר — אם אתה מוכן לבוא לשדה בוקר ליום שבת אשמח לראותך ולשוחח אתך.

"באהבה, ד. בן גוריון".

בגיל 84 דוד עדיין מלא סקרנות, צמא לשיחה מפרה, מאתגרת, ואת זה הוא מצא אצל אבא אריה. הם היו מאוד דומים: שניהם אוטודידקטים עם רוחב־דעת ורוחב־אופקים במידה לא־מצויה. ומי ששמע את אבא אריה שואג שמע את האינטונציה הבן גוריונית.

על מה הם לא שוחחו, במה הם לא דנו. לא רק בענייני השעה, גם על הישארות הנפש. למעשה, שניהם חוללו אותה מהפכה, דוד במדינה ואבא אריה בהתיישבות העובדת. שניהם הניחו את היסודות לתרבות יהודית חילונית אלטרנטיבית. אלטרנטיבית לתרבות העיירה.

ב-1962 הגיעו נציגים של ארגון בני ברית לבקר את דוד בצריף שלו בשדה בוקר. הם הרגישו שלא ייתכן, שלא ראוי, שראש ממשלה יגור בצריף. הם גייסו כספים להקים לו בית מכובד יותר. כעבור שנתיים הבית היה מוכן. הנציגים הזמינו את דוד לסיבוב חגיגי במשכן החדש. הספיק לו סיבוב בקומה הראשונה. "אתה לא רוצה לראות גם את הקומה השנייה?" שאלו הנציגים, ודוד אמר, "תודה רבה לכם, זה יפה מאוד. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לחיות בארמון", וחזר לצריף. כיום הבניין משמש כספרייה ומכון מחקר למורשת בן גוריון.

דוד ופולה חיו בצמצום, על גבול הסגפנות. דוד לא הוריש לילדיו כל רכוש. לא היה לו שום רכוש, מלבד אולי הספרים שלו ומזכרות שקיבל מאישים בעולם. בצוואה שלו הוא כתב רק ארבע מלים: כל מה ששלי — למדינתי.

אז מה למדתי על דוד מהסיפורים שאבא וחגי סיפרו?

למדתי על אדם שלא נקשר לא למקום, לא לאנשים ולא לקִניינים, ולכן יכול היה לנוע עם הייעוד שלו, להניע אנשים ותהליכים. התנועה, הניידות, זה היה האלמנט שלו. והמדהים מכל, בעיני, זו היכולת שלו לחיות במציאות מתמשכת של קושי ואי־ודאות. ובאמת, איך אפשר לתפקד במציאות נזילה, הפכפכה, בלי ללקות ברפיון־ידיים ושיתוק? למדתי ממנו שברגע שהבהירות היא אצלך, כשאצלך הייעוד ברור לך, אתה פועל עם מה שיש, בתוך מציאות נתונה, והופך אותה.

 מקור וקרדיט :  רזיה בן גוריון

באדיבות מוסף תרבות וספרות של עיתון " הארץ"