ראשי»כללי»רס"ן שאול מופז, מפקד סיירת הצנחנים ומבצע דוידקה
רס"ן שאול מופז, מפקד סיירת הצנחנים ומבצע דוידקה
ami15:59סגור לתגובות על רס"ן שאול מופז, מפקד סיירת הצנחנים ומבצע דוידקה
במקום לצפות בערוצי החדשות בטלוויזיה , סיימתי לקרוא את הספר האוטוביוגרפי המרתק של שאול מופז . אחד מספרי האוטוביוגרפיה המרתקים ביותר שיצאו לאור בעשור אחרון .
קרא וסיכם : עמי סלנט , עורך האתר " חיים של אחרים ביוגרפיות וסיפורי חיים.
לפניכם הפרק המרתק ביותר בספר .
רס"ו שאול מופז ומבצע דוידקה
בליל ה13 לאוקטובר 1973 יצאנו "לבצע דוידקה" , פשיטה נוספת בלב סוריה, במרחק הפשיטהדול ביותר עד אז 350 ק"מ מהבית. הוטל עלינו לפוצץ גשרים יל ציר חומס-דמשק, כ70 ק"מ צפונה מדמשק, כדי לעצור משלוח טילי נ"מ סובייטים מדגם SAM שעשו את דרכם לחזית הסורית, ואם אפשר גם לקחת את הטילים אתנו. המשימה הייתה הפעם רחוקה יותר, מסוכנת יותר, מאתגרת יותר: פיצוץ שלושה גשרים עם הרבה חומר נפץ.
אני מודה לא אהבתי את הרעיון לצאת למבצע באותו דפוס חוזר בלב ארץ אויב ,לילה אחר לילה. הנחתי שאיבדנו את גורם ההפתעה, ושהסורים עלולים לחכות לבואנו. הסורים אכן הכינו שיעורי בית, הכניסו את כל יחידות הבקרה האווירית שלהם לכוננות, הורו להן לחפש רק מטוסי קרב אלא גם מסוקים שטסים בגובה נמוך, ושלחו סיורים רכובים לצירים הראשיים שבעומק השטח הסורי. לא רציתי שוב בחוליית קשר שעיכבה אותנו. במקומה גיהץ את השמים מטוס ממסר אווירי עם מערכות קשר. בדיעבד הייתה זו טעות לא לצרף אליו קצין משלנו, שמבין את שפתנו ואת שלבי המבצע. את מקומו של המילואימניק מהצנחנים, שתפקד מצוין במהלך המבצע בלילה הקודם ונפרד מאתנו אחריו , החליף הפעם סא"ל ל'במיל' שחזר ארצה מקורס באנגליה.
התקלות התחילו מהרגע הראשון. ב17:00 . בשעה היעודה, היינו לוחמי סיירת הצנחנים, 39 לוחמים עם כ400 ק"ג חומר נפץ, על מסוק היסעור. אבל הטייס בושש להגיע. הנווט והמכונאי המוטס לא ידעו להגיד לי היכן הוא. כשחלפה רבע שעה והטייס לא הגיע , הורדתי מעלי את הציוד ורצתי למשרדו של מפקד הטייסת , סא"ל יובל אפרת. יובל אמר שיש בעיה ושהוא עצמו יגיע להחליף את הטייס. באותו יום היו נפגעים רבים לחיל האוויר. הטייס שהיה אמור להטיס אותנו נתקף כנראה בהלם קרב ולא התייצב. זה קורה במלחמה. עד היום אני לא יודע מי זה היה. מעולם לא ניסינו לברר את שמו . בדיעבד התברר שסא"ל יובל אפרת היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון .
לאחר ההמראה הגיע דיווח מטאורולוגי על עננים בנתיב הטיסה. מעל חיפה קיבל יובל הוראה לשנות נתיב בגלל עננים בהרי לבנון. " הופתעתי" תאר מפקד הטייסת יובל אפרת בספרו " המראה" " הרי הלילה הקודם היה ליל ירח בהיר נטול עננים. אני לא אוהב לשנות נתיב מהאוויר. זה מקור לטעויות ולבעיות , כיוון שהנתיב השונה לא מוכר ואין זמן ללמוד את המודיעין שלו. בלית ברירה השלמתי עם ההוראה. הדלקנו אור גדול בקוקפיט וסרטטנו את הנתיב החדש, עם זמנים וכיוונים מעודכנים. כיבינו את האור והמשכנו בטיסה"
הדופלר במסוק , מחשב הניווט , היה מקולקל . הראות הייתה גרועה מאד . עצרנו לתדלק במחניים וחצינו את הגבול. טסנו לאורך החוף. עקפנו את ביירות מצפון ופנינו מזרחה. מרחוק ראיתי את אזור דמשק ואת נמל התעופה הבינלאומי שהוחשך. גם במסוק היה חשוך . חלק מלוחמי סיירת הצנחנים נמנמו, אחרים בדק ציוד. עד מהרה התברר שצדקתי בוויכוח עם האנשים במטאורולוגיה, כתב הטייס סא"ל יובל אפרת . " כשחצינו את חוף לבנון והתחלנו לטפס בהרים, התברר שדווקא הנתיב החדש היה מכוסה בעננים. ניסיתי לטוס מתחתם , אבל העננים ממש ישבו על ההרים. עליתי מעל פסגת העננים עד לגובה של 10,000 רגל. סבלנו מאובדן התמצאות מוחלט . ידענו בערך היכן אנחנו " נמצאים" .
לקראת הנחיתה קרא לי הטייס סא"ל יובל אפרת, כדי שנזהה יחד , כמקובל , את נקודת הנחיתה. קרה לנו מה שקורה לפעמים במצבים כאלו אנסנו את המפה על פי רצוננו. כ500 לפני הנחיתה התחלנו לשמוע הדי ירי מרחוק. נחתנו , ומיד אחר כך נפתחה אש על המסוק שהטיס סא"ל יובל אפרת. הוא הצליח לחמוק והמשיך לכיוון ישראל .
התחלנו לנוע בשטח בליל ירח מלא כשלפתע ראיתי לפני מסילת הברזל . לא הייתה כזו בתוואי המתוכנן. שלחתי את סרן אודי שלוי לבדוק את השטח והוא חזר ואמר שהגיע לכביש. גם כביש לא אמור להיות בנתיב שלנו. פתחנו את המפות וגילנו שאנחנו במרחק של כשמונה ק"מ מהנקודה שבה הינו אמורים לנחות. דיווחנו אחורה שאנחנו לא במקום בו היינו אמורים להיות. החלטנו שנפוצץ את הגשר ונסתלק. לא ננסה לקחת איתנו את הטילים.
הגברנו את הקצב כדי לתקן את הטעות ושברנו מזרחה . היו לנו כארבעה שעות הליכה עד היעד. מדי פעם עצרנו לבדוק אם השטח נקי . באחת העצירות, לאחר שעה וחצי, הרמתי משקפת וראיתי משאית על הכביש. זיהינו שזו משאית סורית. מאחור הצטופפו חיילים רבים. קסדותיהם בוהקות למרחקים בליל הירח. סרן אודי שלוי ( קישור אודותיו) הבחין , בעיניו החדות , באנטנה של מכשיר קשר במשאית הסורית. הם היו במרחק כ-700 מטר מולנו. אי-אפשר היה להמשיך להתקדם באותו כיוון. החלטתי לגלוש לוואדי , אבל הסורים הבחינו שאנו נכנסים אליו. המשאית שלהם נעצרה. החיילים קפצו ממנה, נשכבו על הכביש ופתחו באש מטורפת. הרע מכל קרה. במרחק של 350 ק"מ מהבית התגלינו בעורף הסורי. איך יוצאים מזה?
החלטתי לנסות לטפס למקום שולט. השבנו אש והוריתי לכוח להתחיל לטפס במעל ההר. השארנו את עופר חקלאי , מפקד צוות מאג ומרגמה, כדי שייתן מכת אש בזמן שאנחנו מתחילים בטיפוס. הוא הצטרף אלינו בהמשך. בתוך כל המהומה שמעתי את הקצין שהצטרף אלינו מורה לזרוק את כל המטענים. הוריתי ללוחמים שלא לעשות כדבריו. בינתיים ביקשתי חילוץ . לא התקבלה תשובה . לאחר כמה דקות , כשביקשתי שוב , שאלו אם יש לנו נפגעים. השבתי שלא נתקלנו. החילוץ לא נשלח . !!!
הסורים , שהבינו שאיבדו אותנו , הזעיקו תגבורת מקטייפה, אותו מחנה צבאי שתקפתי בעבר כמ"מ מרגמות . לאחר כחצי שיעה , הגיעו משאיות עמוסות חיילים, כשהגענו לקצה הגבעה, היו מולנו כבר מאות חיילים סורים . לפתע נפתחו מעלינו נורים , פצצות תאורה. לרגע חשבתי שכוחותינו הם שמאירים. אבל סגני סרן אורי שלוי, שמומחה לכל דבר, זיהה שאלה נורים סוריים שבאשכולות שלהם שש פצצות תאורה, בעוד לנורים שלנו יש תשע פצצות. זרקורים האירו את הגבעה. מרחוק נשמעו קולות כלבים. הסורים התקרבו אלינו . היינו מכותרים . הרגשתי שעולמי חרב עלי , הייתי חייב לקבל החלטה מהירה.
עמדו לפני שלוש אפשרויות , שרק אחת מהן הייתה למעשה בת ביצוע . הראשונה , לחכות לסורים ולהסתער עליהם. אבל היה ברור שזה קרב התאבדות חסר סיכוי, היינו עשרות מול מאות. השנייה , להיכנע וליפול בשבי זו לא הייתה אופציה מבחינתי. נותרה לי רק אפשרות אחת: ללכת למילוט, כלומר , לנתק מגע. לטשטש עקבות. להסתתר בשטח 24 שעות ולקוות שתגיע שעת כושר טובה יותר לחילוץ. על פי התוכנית, הכוח היה אמור להתפצל לשנים בשלב זה – כוח בפיקודי וכוח בפיקוד סגני סרן אודי שלוי. אני הייתי אמור להגיע, לפי מפת המילוט למשבצת ע8. אודי ואני התחלנו לחלק בינינו את מכשירי הקשר, מנות הקיום- שפורפרות עם מזון מרוכז ונורא – וערכות ההנחתה. התברר שאחת ממערכות ההנחתה הייתה במטען של הקצין שהתלווה אלינו, והוא השליך את מטענו בנקודת ההיתקלות בואדי.
קשה מאוד לקבל החלטה למילוט, ועוד יותר קשה להיפרד מחצי הכוח. בזמן אמת, אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לסמוך על האינטואיציה. נפרדתי מסרן אודי שלוי בלב כבד מאוד והתחלתי להתקדם במהירות עם חצי מהכוח לנקודה ע8. , מרחק של כ-15 ק"מ. הזרקורים הסורים המשיכו להאיר את השמים וברקע נשמעו כל הזמן צעקות החיילים הסורים ונביחות הכלבים.
לא ידעתי שמי ששמע את בקשת החילוץ שלנו והבין אותה היה הטייס סא"ל יובל אפרת. לא ידעתי שהחליט שהוא שפך על עצמו מימייה כדי להישאר ערני לאחר שעות טיסה רבות ומתוחות, וברגע זה ממש הוא עושה את דרכו אלינו. כשרוזנברג, הקשר שלי , הגיע אלי , מתנשף כולו , הגיש לי את מכשיר הקשר ואמר " זהו יובל" לא הבנתי מה הוא רוצה והמשכתי ללכת. עד שתפס בכוח באפוד שלי והורה לי : " דבר אתו" , מהצד השני אמר לי הטייס יובל, בנוהל הקצר של הטייסים: " אני אצלך בעוד 15 דקות " . הייתי בהלם. הסורים אחרי . חצי מהכוח לא איתי, וראשי כבר בע8. " אמור שנית " צעקתי לטייס יובל אפרת , והוא אמר שוב , הפעם בחוסר סבלנות " אני אצלך בעוד 15 דקות" .
עצרתי . הוריתי לקשר רוזנברג לקרוא לסרן אודי שלוי כדי שיחבור אלינו חזרה, ולקצין אחר הוריתי למצוא מנחת. גם אם הוא לא משטח נחיתה קלאסי. אסור להנחית מסוקים על שיפוע , מחשש שהרוטור האחורי , יפגע באדמה , ואנחנו היינו על שיפולי גבעה . הטייס סא"ל יובל אפרת ביקש ממני בקול רגוע לחלוטין כאילו הוא באמצע תרגיל, להפעיל את הביות- מכשיר קשר שמשדר אות על מיקומנו שהמסוק יודע לקרוא – אבל הוא לא הצליח לקלוט אותי. התחלתי לכוון אותו. יובל הטייס ביקש שאדליק פנס ואניח טרפז ( סימן קרקעי להנחתת מסוקים). " אני לא יכול" , עניתי לו " הסורים קרובים , תהיה מוכן לחטוף אש? אתן לך ברגע האחרון נצנוץ קצר של אור " .
הטייס סא"ל יובל אפרת הציל את חיינו !! כשהצליח לנחות, תחת אש, ולחלץ אותנו. במסוק אמר לי : " זה היה סימן האור של חייך" .
" הסורים המשיכו לסגור על הגבעה ומלמעלה שייט מטוס קרב סורי, משגר נורים מפעם לפעם. ישבתי בכיסא שלי , ספרתי את השניות עד שיעלו כל לוחמי סיירת הצנחנים כולם, ושאלתי את עצמי איך אני ממריא ומסתלק מפה.
אני ממריא ומסתלק מפה. מסוק היסעור זה לא ג'יפ, זה אוטובוס, כלי טיס מגושם למדי שיכולת התמרון שלו מוגבלת ממילא, על אחת כמה וכמה כשהוא נמצא על הכוונת של מאות חיילים סורים. הצנחנים עלו על המסוק במהירות וביעילות. הוריתי לבני , המכונאי המוטס, לסגור את הדלת והמראתי. בדיוק בזמן. זמן קצר לאחר שהמראנו , נחת מטח מרגמות בדיוק במקום שבו עמד המסוק . חטפתי עוד צרור. שני צנחנים נפצעו קל בישבניהם.
מולנו נזדקר מצוק מאיים, דילגנו מעל למצוק. לא נעים, מסוכן למדי אבל באותם רגעים לא היה לי שום ספק שאני עושה את זה. אני יוצא מפה בשלום, התרחקנו מהגיהינום מערבה. כשיצאנו מאזור הסכנה התפניתי לדבר עם הלוחמים כדבר קברניט אל נוסעיו. " ברוכים הבאים" לטיסה בקו סוריה-רמת דוד" בירכתי את הצנחנים במערכת הכריזה של המסוק " הסתכלו החוצה אל הנוף היפה ותיהנו מהטיסה. אנחנו נגיע הביתה בשלום"
לא דיווחתי על הפגיעה במטוס עד שהפינוי המוטס הסתיים. בתחילה גם לא דיווחתי על כך שאיננו מוצאים את הכוח. חששתי שאם אדווח בקשר , אני עלול לקבל הוראה להמתין עד שבעורף יחליטו מה לעשות במצב שנוצר, אולי אפילו להחזיר אותנו ארצה ולנסות לפנות בדרך אחרת. בדיעבד, אני יודע שהיה עלי לדווח, אבל באותו רגע רציתי לחלץ אותם. לוחמים שאני הכנסתי , אני גם אוציא משם.
כשנחתנו בבסיס חיל האוויר , נישקו כל הצנחנים הקיבוצניקים את האדמה חוץ ממופז, העירוני היחיד בחבורה. מופז ואני לקחנו פנסים והלכנו לבדוק את הנזקים במסוק . זיהינו 13 פגיעות בלהבים, במנועים , במכלי הדלק ובגוף המסוק . אחד הפגזים הסורים פגע בכיסוי המנוע, אך נעצר בלוח השריון. הודיתי לאלוהים ולסיקורסקי היצרן המסוקים על שבנו מסוק חזק ומשוריין כל כך. אין ספק שאלוהים עבד שם שעות נוספות. היה זה חילוץ גבולי למדי. אבל אף לא לרגע עלתה במוחי המחשבה לחזור ארצה בלי לבצע אותו. .
שאול מופז כותב בספרו המרתק :
בדיעבד למדנו את אירועי הלילה ההואף, בזמן שהיינו בשטח , הרמטכ"ל ושר הבטחון הורו להוציא את כל היחידות המיוחדות מעבר לקווים בשל מספר הנפגעים הגבוה במלחמה. הסורים להפתעת כולם , עשו שיעורי בית לאחר הלילה הראשון של הפשיטה בו הצלחנו לעצור את השיירה העיראקית על אדמתם. הפיקו לקחים ויישמו אותם במהירות. התגובה שלהם הייתה מהירה ומרשימה. מה שלי נראה כהישג בעיצומה של ההיתקלות – הגעת כוחות סורים כל כך גדולים תוך 40 דקות- היה תוצאה של ההיערכות הסורית המדויקת, כולל העברת בסיסים עורפיים למצב כוננות מיוחד והזנקת מטוס קרב מיג 21, שטס מעלינו במדויק תוך זמן קצר. לימים יודו במטכ"ל הישראלי שהייתה זו טעות להכניס אותנו שוב לסוריה, לילה אחר לילה, באותו דפוס פעולה.
הסיכויים של תכנית המילוט שלנו היו נמוכים מלכתחילה. השטח היה רווי בכוחות סוריים. במטכ"ל קלטו את הקריאות שלנו לחילוץ – משום מה לא עדכנו אותנו על כך – והטייס יובל אפרת יצא לדרכו בידיעת הרמטכ"ל דוד אלעזר. אנחנו חבים לסא"ל יובל אפרת את חיינו , ללוא האומץ שלו, לא היינו חוזרים מהמשימה הזו בעומק סוריה.
יובל אפרת ואני , נשארנו חברים, עד יום מותו, והמשכנו להתווכח האם טעה בנקודת הנחיתה, אבל זה היה רק לשם הוויכוח. שום דבר לא יגרע מאומץ ליבו שגילה סא"ל יובל אפרת הטייס באותו לילה, החל באחריות שלקח על עצמו מרגע שהטייס שלט מהטייסת נעלם לפני ההמראה למשימה, וכלה בהחלטה הנחושה לשוב ולחלץ אותנו, בכל מחיר.
בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר תקפה סיירת חטיבת הצנחנים, בפיקוד רס"ן שאול מופז, יחידות של חיל המשלוח העיראקי שהיו בתנועה בשטח סוריה. המבצע, שנקרא מבצע כותונת, היה מוצלח, ובעקבותיו הוחלט במטכ"ל לבצע בלילה שלמחרת פשיטה דומה. הפעולה המתוכננת נועדה להתבצע בעומק של כ-250 קילומטר מגבול ישראל, במטרה לשבש את תנועת אמצעי הלחימה שהוזרמה לסוריה ברכבת האווירית הסובייטית. הכוונה הייתה להרוס גשר בציר חומס-דמשק, באזור קטייפה, שעליו הייתה אמורה לעבור השיירה, וכן ביצוע מארב לשיירת האספקה עצמה.
בשונה מאתר הפשיטה שבוצע בלילה הקודם, שהיה מדברי ולא מיושב, היה אזור הפשיטה הפעם סמוך לכפרים. בשל לחץ הזמן לא הספיק הכוח לבצע תרגול ויצא למסוק מיד לאחר התדריך.
ami
