בצילום הפתיחה למעלה : קיבוץ בארי לאחר הטבח , צילום: יואב קרן
מיכל פיניאן (44), נשואה ואם לשלושה, היא מסוג האנשים שמחייכים כשהם עצובים. בניגוד לכהן, היא כועסת וגם כמהה לספר את סיפור הבלהות של משפחתה לכל מי שמוכן לשמוע. אני נפגש עם פיניאן, יועצת ומרצה בתחום החינוך, באחת מחצרות המלון. צלם מתעד שני ילדים יחפים משחקים כדורסל לא רחוק מאיתנו. כעבור דקה ניגש אלינו אחד מהם, ארבל, בנה בן התשע. "אמא, צילמו אותי לטלוויזיה, אני אהיה מפורסם".
הילדים נראים מאוששים יותר ממה שהייתי מדמיין.
"זה עכשיו", אומרת פיניאן בחיוך. "בהתחלה הם לא יצאו מהחדר". כשהגיע למלון ב–8 לאוקטובר, סיפרה, לקח בנה קופסאות שימורים של טונה ותירס מהמזנון במלון לחדר המלון של המשפחה. כששאלה אותו למה עשה זאת, הוא שאל "אמא, את יכולה להתחייב לי שהמחבל לא יגיע גם לכאן?"
בבוקר השבת השחורה פיניאן ומשפחתה נכנסו לממ"ד. המחבלים ניסו לפוצץ להם את הבית ולפרוץ לממ"ד, ונכשלו. הם חוו רגעי אימה, שבסופם חולצו בחיים. אך הזוועה הקשה יותר קשורה במה שקרה למשפחתה. הוריה, מתי ועמיר וייס (69), הותקפו על ידי מחבלים שפוצצו את קיר הממ"ד של הבית שלהם וירו בהם. הם קראו לעזרה במשך שעות, אך העזרה לא הגיעה, והם מתו.
היא ביקשה שנפרסם את השיחות האחרונות שהקליט אחיה, יובל, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, עם אימם.
"יובל, הם בתוך הבית ואבא נורה", מספרת האם המתנשפת בראשונה שביניהן. "הצילו יורים עלינו", היא אומרת בשנייה. יובל חסר האונים עונה לה: "אמא תהיו חזקים", ומבטיח שכיוון את הצבא למקום, אך הצבא לא בא.
"אבא נורה עוד פעם", נשמעת האם מספרת בשיחה השלישית. בשיחה החמישית היא מעדכנת: "אני גם נפצעתי", ומוסיפה: "יורים עלינו רימונים… הם בתוך הבית". "אמא, אני אוהב אותך. הכל יהיה בסדר", עונה האח יובל לאמו. "לא נראה לי, יובלי. אני חושבת שאנחנו נפרדים. יקר שלי, תגיד לכולם שאהבתי אותם מאוד", עונה האם.
למרות הזוועה, גם פיניאן רוצה לחזור הביתה. "אני רוצה לבנות את בארי שוב. לא בתנאים של ה–7 באוקטובר. אני צריכה להרגיש בטוחה. אל תשאל מה זה אומר כרגע, אבל אני רוצה. בטוח שאני רוצה. כשפינו אותנו, לוטן (בעלה של פיניאן) אמר לי 'בואי ניסע לתל אביב'. לא רציתי. הבנתי את התופת שהילדים עברו, הבנתי שהם צריכים את החברים שלהם. אחר כך הוא אמר לי, 'מיכל, צדקת'".