במלחמת השחרור היה שמואל בזק בין חיילי ירושלים שפרצו אל הרובע היהודי הנצור דרך שער ציון והצטרפו לכוחות המגינים על הרובע. עם נפילת הרובע וכניעתו נלקח על ידי הלגיון הירדני לשבי במפרק אשר בעבר הירדן שם היה בשבי תשעה חדשים עד לשחרורו. בהיותו בשבי רשם בסתר דפי יומן ובחזרתו פרסם את הספר בעיר דוד ובשבי הלגיון שנדפס בשלש מהדורות.
שבויי הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים – ב-28 במאי 1948 נכנעו לוחמי ההגנה ברובע היהודי. בהסכם עם עבדאללה א-תל סוכם שהנשים, הזקנים, הילדים והפצועים ישוחררו והלוחמים יילקחו בשבי. כשראו אנשי הלגיון את מספרם הדל של הלוחמים הם הפרו את ההסכם ולקחו בשבי בלתי לוחמים רבים לרבות זקנים חרדים מעל גיל 70 ונערים בגיל 13-15. הרופא פרופ' אגון ריס שהיה רופא הרובע היהודי במלחמת העצמאות בתש"ח ושתי אחיות התנדבו ללכת עם השבויים. סה"כ נלקחו בשבי 290 אזרחים ו-50 לוחמים. הם עברו מסע תלאות דרך "הקישלה" בעיר העתיקה, יריחו וכפרים רבים שבכל מקום הם זכו לקללות ואיומים, עד שהגיעו למחנה אום אל ג'מאל.
החיים במחנה אום אל ג'מאל
הירדנים בנו במהירות ליד העיירה מפרק, מחנה שבויים מוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באהלים, עשרה בכל אהל. המחנה נקרא בשם העיר הנבטית החרבה אום אל ג'מאל הנמצאת לידו. המחנה נפתח לקליטה ב-20 במאי 1948.
השבויים זכו לאוטונומיה במחנה. הם בחרו במנהיגות שניהלה את חייהם במחנה. ההנהגה ייצגה את השבויים בפני מפקד המחנה הירדני, דאגה לסדר יום של השבויים, לתרבות, ללימוד, ולכפיית משמעת. השונות במרקם השבויים גרמה לעיתים למתיחות: חרדים וחילונים, אנשי אצ"ל ואנשי השומר הצעיר, זקנים וצעירים וכו'.
הקשר עם השבויים היה רעוע, דבר שעורר חששות רבים בקרב בני משפחותיהם בארץ ולכן הם לחצו על המוסדות העבריים שיאפשרו קשר מכתבים עם השבויים. ואכן ביוני 1948, החל הצלב האדום להעביר מכתבים לשבויים..
בין השבויים יש לציין את מפקד השבויים יוסף בלובשטיין ,אוריאל אופק, דני מט ( לימים אלוף בצה"ל ומפקד חטיבת צנחנים) אברהם טמיר, שאר ישוב כהן, בן ציון תומר והרופאים ד"ר בנימין וינדזברג, ד"ר שלמה קורנבליט ופרופ' אגון ריס.
תקרית קשה קרתה ב-25 ביולי 1948 כאשר זקיף ירדני ירה כדור ( ככל הנראה פלט כדור ) שחדר את אחד האהלים ופגע בחיים שר, איש רבדים, שנהרג במקום. לפי דרישת השבויים נערכה לו לוויה צבאית. הוא נקבר במקום ועם חיסול המחנה הוא הועבר לקבורה ברבדים החדשה.
שחרור השבויים
ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים פרט לשתי האחיות מהעיר העתיקה שבקשו להישאר עם השבויים.
ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירשלים הסכם בין המפקדים משה דיין ועבדאללה א-תל, על הפוגה בירושלים. באותו יום שוחררו מספר שבויים.
החל ב-3 בפברואר 1949 עד 3 במרץ 1949 שוחררו במספר קבוצות, כל השבויים באום אל ג'מאל. הקבוצה האחרונה הביאה אתה את ספר התורה ממחנה השבויים שהוכנס בחגיגיות לבית הכנסת ישורון בירושלים. המחנה נהרס וכיום אין במקום דבר.
יום לאחר מכן נפתח ברודוס המשא-ומתן הרשמי עם ירדן. ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה ששחררה את כל השבויים הישראלים לפני השיחות על שביתת נשק. זאת הייתה עדות למרקם היחסים המיוחדים בין המלך עבדאללה ומדינת ישראל.
"הקרב על העיר העתיקה, קרב של מעטים נגד רבים מתקרב לקיצו. שבועיים ימים החזיקו המגינים מעמד, יותר משאפשר היה לצפות, אך בכל זאת מתכווץ הלב על כל שעל העתיד ליפול בידי האוייב."
"יוצאים לנהל משא ומתן, הרב חזן והרב מינצברג פונים לעבר העמדות הערביות כדי לדון על תנאים מוקדמים, כדי לברר את עמדת הערבים; פגז מתפוצץ, רסיס פוגע בלחיו של הרב חזן ומשאיר אחריו עקבות עמוקים של דם, הם ממשיכים. בבית־הספר הארמני מקבלים את פניהם, שומעים את דבריהם ומודיעים להם כי רצונם לשוחח עם יו"ר ועד העיר העתיקה, עם מר ווינגרטן.
הרב חזן הוזר, בגפו. את הרב מינצברג הישיש השאירו הערבים אתם כערב להמשך המו"מ.
מר וינגרטן ושאול ט. יוצאים להמשיך את הדיונים, הרובע מחכה בנשימה עצורה.
הנה הם חוזרים, פניהם על עבר המטה, דנים עתה על תנאי האוייב.
על כנפי הרוח נישאים התנאים אל אזני האנשים, והם: התושבים, הפצועים והבחורות יורשו לצאת החוצה, כל השאר – כלומר הבחורים בגיל הצבא – ילכו בשבי.
ניתנת שעה להחלטה, מתכוננים, כותבים מכתבים הביתה, מוסרים אותם – וכן דברי ערך – לבחורות היוצאות. יש אחדים המנסים קמופלאז', מתלבשים בבגדים של בני ישיבה, של חסידים, של תושבים, העיקר לא ליפול בשבי, ושמא יצליחו לצאת החוצה, ולו בצורה כזו.
מעודדים אחד את השני: “עוד נחזור הביתה מהר”.
“עשינו את שלנו במלוא היכולת”.
נפרדים מהיוצאות..
משהו מחלחל בגרון כאשר הנשק מובא למחסן לשם מסירה נזכרים ביום בו קבלנוהו במחנה הצבאי אשר בעיר, שם ב“שנלר” עת קיבלנו את הכלים המוטלים עכשיו על הארץ. אמת, אנחנו לבנו מלא מרירות על שהנשק צריך ליפול בידי האוייב ואילו האחרון עומד וטוען שאנו מחביאים מפניו את כל הנשק הרב הנמצא בידינו. אין הוא יכול להאמין שבכלים מועטים אלו החזקנו מעמד, אך אין בידינו להועיל לו, זהו באמת הכל!
כולנו מתאספים במגרש, החיילים ממיינים את הצעירים לחוד ואת השאר לחוד, הזקנים והנשים צוררים את חבילותיהם ומתכוננים לצאת החוצה. הלגיונרים מתרוצצים הלוך ושוב להניף את דגליהם על הבתים הגבוהים, ומן הצד עומדים בפנים רציניים וקופאים “מושכי החוטים” שלהם: הקצינים הבריטיים שהם ושולחיהם תכנו את תכנית החנק של מדינת ישראל בעודנה באיבה.
הערב מתקרב ואנחנו מובלים שלשה שלשה דרך הסמטאות הצרות אל עבר ה“קישלה”.
בדרן אנו נתקלים באספסוף הבוזז את החנויות והבתים הלגיונרים מגינים עלינו מפניו. קצין צועד בראש, האקדח בידו והוא יורה באויר, הם מצליפים בפרחחים המעיזים להתקרב. לפני שהגענו לבית הספר הארמני ששימש כתחנת ביניים, עוצרים אותנו לשם צילום.
עכשיו אנו נמצאים ליד שער־ציון.
החבר שלידי רומז לי בידו ולוחש: “אתה רואה, עשרים צעד מכאן – אחרי השער הסגור – נמצאים החברה הלוחמים שלנו, אתה מבין עשרים צעד? עשרים, ואנחנו צריכים ללכת. מי יודע עד לאן?” הוא לוחץ את זרועי עד לכאב.
נכנסנו לבית הספר הארמני, דלת נפתחת ולהרף עין מתגלה לפני חלק מההולכים, מפקדתו של עבדאללה בק, המורכבת ממספר לא קטן של קצינים בריטיים.
השלשה־השלשה צועדים אל ה“קישלה”. ההמון המצטופף מריע, נכנסים לחצר אשר בה נערך חפוש כללי של כלים חדים, ב“דרך אגב” נעלמים גם דברים אחרים.
השמות נרשמים על ידי לבלר המתקשה בתפישת ההברות המוזרות שמפליטים ה“פרנג’ים”. הוא מסתדר איך שהוא, מעקם ומסרס את הכתובים כידו הטובה עליו. אנחנו נמצאים עכשיו בתאי הכלא המשורגים, צפופים באפלה היורדת.
ערב שבת, ערב שבת בכלא, ההרגשה קשה, מישהו מזמזם זמר בשקט, מצטרפים אליו אחרים, כוס יין מתגלית ואחד מקדש עליה, הצפיפות גדולה אך מנסים בכל זאת לתפוש מקום ולהרדם. פחי מים מובאים על ידי השומרים, היד מושטת מבעד לשריגים אל הכלי כדי לרוות את הצמאון.
חצות, במסדרון מורגשת תנועה, הדלת נפתחת ונסגרת בנקישה, לפני התא נצבים שניים, האחד גוץ, שמן בגופו, השני גבוה ובריא, הם עיתונאים של “יונייטד פרס” ו“רויטר”, שואלים שאלות, רושמים.
“איך היה הקרב האחרון?” “איזה נשק היה לכם?” ו“מתי היתה הפריצה?”
הם משתדלים להיות אדיבים, שואלים לשמך ומבטיחים למסור – אם יהא זה באפשרותם – דרישת שלום בבית…
שוב מסתדרים השלשה–שלשה ואנו מועברים דרך הסימטאות האפלות של העיר העתיקה, הנעלים משקשקות מקשקשות על מרצפות האבן החלקות, פה ושם מציץ אור כהה מתוך קיטון אפל שבצד הדרך ופרצוף ערבי תוקע מבטו בהולכים מסביבנו שרשרת לגיונרים מלווה אותנו בדרכנו.
עוד זמן קצר תעינו בין הסימטאות החשכות, עד שיצאנו לעבר שדה פתוח, “שער האריות”, כאן חיכו האוטובוסים, טפסנו ועלינו לתוכם, אלו מטרטרים – אך עדיין עומדים במקום – החיילים מתחילים לפלוט משפטים קטועים שבהם חוזרת המלה: “דיר־יאסין” – אנו תוהים: “מה עלול להתפתח כאן?”
ארבע לפנות בוקר, פאתי השמים מתחילות להחוויר, דלתות האוטובוסים נסגרות בדפיקה קלה, השומרים תופסים את מקומם.
מתחילים לנוע לעבר השבי.
האוטובוסים – מלווים משמר – עולים במעלה ההר בנשיפה כבדה, ריח הבנזין החריף מתערב באוויר הקריר והרטוב של השחר, מרחוק נראית העיר העתיקה כשענני אש ועשן מתמרים מהרובע היהודי שלה – בוודאי העלו באש את שרידי בתי הכנסיות שעדיין לא חרבו.
לאן מובילים אותנו?
השמועות אומרות לעמאן.
הדרך מתפתלת והולכת, העקולים המפורסמים של כביש ירושלים–ים המלח מחליקים מתחת לצמיגי האוטובוס, הלאה, הלאה.
אני מסתכל בשכני לאוטובוס, כנראה שהערבים הפתעו בראותם מה מעטים החיילים שנפלו לידם, שכן החליטו לקחת מכל הבא ליד, ביניהם שני תינוקות בני שנתם שאין איש מבין כיצד נתגלגלו לכאן, ומספר לא קטן של זקנים שצורתם מעידה עליהם כי לא יצלחו למלחמה. הסב שבזקנים גילו מגיע לשמונים ושתיים, מה חשבו הלגיונרים כאשר צרפוהו לשורת החיילים השבויים?
אנו עוברים את יריחו, הנה גשר אלנבי, המכוניות מטרטרות על גביו (… “ליל הגשרים”…) עוד הרף־עין ואנו בעבר־הירדן המזרחי, א־סלט מוריקה ומרעננה את העין, אך הדרך שלאחריה, קילומטרים על קילומטרים של שממה, של מדבר, כמעט ואין ישובים, אין עץ, אין צמח,
אנו מגיעים לפרשת הדרכים: מפרק, העיירה עטופה כולה ענני חול התלויים מטליות מטליות באויר, כמעט ואין רואים מאומה; פונים מזרחה, הלאה – – – הלאה – – – לפתע נעצרות המכוניות, אחת סובבת ימינה – שם רואים אהלים מספר מוקפים גדר תיל.
לאחר שהייה קצרה מתברר: זהו המקום, כאן המחנה.
לפני שהמכוניות סובבות לעבר המקום עוברים החיילים הירדנים בין הספסלים ומחרימים שעוני כסף ושאר דברי־ערך, אני מפנה את ראשי ומסתכל דרך החלון החוצה כשקוע בסקירת המחנה החדש, החייל הירדני פוסח ועובר, מבלי החרים דבר, גם הוא ממהר לעשות את מעשהו לפני שנעבור לידיים אחרות.
נעצרנו ליד השער, ירדנו, ונכנסנו פנימה. באהלים אנו מבחינים באנשים מספר, פרצופים יהודיים, “מי הם?”, חשבנו בתחילה כי אלו הם שבויי הגוש, אך אחר־כך נתברר לנו כי הם אנשי נהריים – מהנדסי המפעל ועובדיו, כחמישים במספר אשר נלקחו גם הם למחנה השבויים, עמם שתי נשים, אשר מיד בראותן אותנו מהרו להשקותנו מים ומובן לקחת לטיפולן את שני “החיילים המסוכנים” בני השנה. מי הביא אותם לכאן? מי לקח אותם?" כך שאלו כשדאגה רצינית נסוכה על פניהן, ובאמת בתנאים אלו ובאקלים זה, אם לא ייעשה משהו דחוף קשה לשער אם יחזיקו הללו מעמד.
הסרג’נט האחראי על המחנה מרעים בקולו ופוקד עלינו לשבת שלשה־שלשה. אנו יושבים, מסתדרים ומחכים להוראות חיילים לחוד ואזרחים לחוד.
הרגשתנו הראשונה היתה הרגשת הקלה – על אף העייפות הרבה, סופות החול והחום המחניק – הרי עצם חיסול הספקות המדאיגות שניקרו בנו והתחושה הברורה שאכן יש בכלל מחנה שבויים בעבר־הירדן – הביאו להרגשת פורקן והקלה; סוף סוף היינו השבויים הראשונים אשר נפלו במלחמה זו לידי הערבים – אם לא להביא בחשבון את שבויי גוש עציון אשר נפלו קודם לכן, אך לא קיבלנו כל ידיעה ברורה על אודותם. יתר על כן, העדר כל ידיעות על שבויי הגוש עוד העמיק בנו את החשש לגורלנו. לא ידענו כיצד עתיד הלגיון הערבי לנהוג כלפי שבוייו. מלחמה זו – שאופיה מוזר קצת, הואיל והערבים סירבו בעקשנות עיורת להודות בקיומו הרשמי של הצד השני – לא ידענו מה יהיו חוקיה, היתחשבו הערבים בעקרונותיו של הצלב האדום, או לא? היכירו בחוקי המלחמה המקובלים על כל עמי התרבות? או שמא לא יסגלו את אלו לעצמם? קשה היה להוציא מסקנה ברורה, מכל מקום שיערנו שלפחות הלגיון הערבי הנתון לפיקוד בריטי ידע לשמור על הנוהג הבינלאומי. קוינו שעבדאללה המלך – הרוצה כל כך להעלות את כבוד מדינתו אשר אך זה עתה קיבלה עצמאות – שהוא למיצער יקפיד על החוקים המקובלים, בתקוות אלו נתלינו אך לא יכולנו לדעת ברורות כיצד עלולים העניינים להתפתח.
מראה המחנה הממשי החזיר לנו – קצת – את שווי המשקל.
אנחנו יושבים שלושה־שלושה ואבו־עקף – הסרג’נט־מייג’ר – בעל הפנים המביעים מרץ יוצא מן הכלל עומד לפנינו ונושא את נאומו הראשון כשהוא ממחיש את דבריו בתנועות ידים נמרצות. “ההגנה (הנגינה על הג') של נהריים – פתח ואמר – הם טובים, יודעים כיצד להתנהג, ואני רוצה כי גם אתם תתנהגו כמותם – –” את דבריו מתרגם לנו יוסף בלובשטיין נציג נהריים ואח"כ המפקד הכללי של המחנה, הוא מוסיף כמה דברים משלו להסברת המצב ומעיר אגב כי היחסים עם שלטונות המחנה היו עד עתה תקינים ויש לדאוג שגם להבא יימשך המצב הזה, את דבריו סיים בתרגומו כמה הוראות הנוגעות לסדר המחנה: אין להתקרב לגדר, אין להשליך סיגריות בוערות על הארץ, עם השריקה יש להסתדר למפקד אוכל וכו' וכו'. נראה שהסרג’נט מיג’ר מתייחס בדרך ארץ ליוסף היודע לשמור על עמדתו בצורה המעוררת כבוד.
לפני סיום המיפקד מתלוננים כמה אנשים כי נגנבו מהם כמה חפצים על ידי חיילי המשמר. כתשובה לכך נערך חיפוש קצר אצל אלו האחרונים וחלק מהגנבות נתגלה והוחזר לבעליו. גם אצלנו עורכים חיפוש, אנו מבחינים כי החייל העומד בצד שמאל אינו מקפיד בבדיקה, מיד עוברים אליו כל אלו שיש להם מה להסתיר, הוא מסתפק במשמוש שטחי ו־פטור. הללו שעברו את הבדיקה מקבלים כלי לאוכל, כף, ושלוש שמיכות, מתפזרים לבין האהלים ומתחילים להסתדר, עתה יש זמן להעיף מבט על המקום עצמו.
המחנה – נמצא בצד הכביש המוביל לעיראק, במרחק כמה קילומטרים מפרשת הדרכים מפרק, הוא משתרע על שטח של כמאה מטרים מרובעים, גדר תיל כפול ומסובך, סוכות שומרים וטורי אוהלים, כרגיל בכל מחנה דומה. מסביב לגדר התיל ניצבים כמה עמודים העושים רושם מוזר קצת – משום מה מזכירים הם לכל אחד עמודי תליה – ומבלי משים אתה מרגיש מעין שפשוף קל בצואר; עמודים אלו נקבעו לשמש בלילה את פנסי הלוקס המאירים את המחנה, פנסים אלו מזכירים לנו כי מדינה זו – שאנו שבוייה – שרוייה עדיין ללא שרות חשמל מרכזי. המקום מדבר, וכפי שמספרים אנשי נהריים, סערות חול הן תופעה מצויה ביותר במשך הקיץ, הן משתוללות בין שעה עשר בבוקר עד לארבע אחר־הצהריים, אך שעות הבוקר והערב הן נעימות ביותר"………..
ami
