ואז הגיעה השיחה…

מתוך הכתבה העצובה של הילו גלזר במוסף עיתון " הארץ" :

"השלט בכניסה למלון שפיים מכריז ש"הבריכה פתוחה", ובצדו מופיע איור של דולפין מחייך. מחוץ לקבלה מוצבת פינת יצירה, עם מלאי צבעים עשיר ועמדות להכנת עבודות חימר. הילדים בועטים בכדור במדשאות הרחבות, חלקם מתגודדים סביב כוכב מכבי תל אביב ערן זהבי. מדי פעם מגיע מישהו עם קרטון של קרטיבים ומחלק לכולם, כמו בקייטנת כדורגל יוקרתית. גם עבור המבוגרים יש כיבוד בשפע, ומחדר האוכל נישא ריח תבשילים וירקות רעננים. לצדו הוצבו מערומי בגדים ממוינים לפי מידות, כביריד אופנה של פריטי יד שנייה. פאה אחת של המתחם נראית כמו גיבושון של חברה. התבוננות בנקודה אחרת מעלה אסוציאציה של בית הבראה לעשירים. רק יבבה חנוקה או צעקה קרועה חודרות מדי פעם את המולת הקולות, מזכירות שהמלון הכפרי הזה הוא בעצם מחנה פליטים.

כ–250 מאנשי כפר עזה שחולצו מן התופת פונו לכאן בכמה פעימות מאז יום ראשון. יעל פלוס, תושבת הקיבוץ שמנצחת על האופרציה, מעריכה שמספרם צפוי לעלות ל–300, אך מוסיפה שהמלון צר מלהכיל את כל חסרי הבית החדשים של כפר עזה. "יש לנו עוד 50 במתחם באילת ועוד 14 בנתניה", אומרת פלוס. כ–30 פנסיונרים ששהו בבולגריה בטיול מאורגן צפויים היו להצטרף במהלך השבוע. עם צירופם, מצבת המפונים תעמוד על כמחצית מתושבי הקיבוץ המקוריים

"זה לא הגיוני שאני זו שמוסרת למשפחות את שמות ההרוגים", אומרת אורית בר־און, מנהלת הקהילה שנמצאת כעת בחפ"ק של מועצת שער הנגב ומנסה לדלות פרטים אודות הנפגעים. "הודעתי רק לאלו שיש מי שראה בעיניים שלו שבני משפחתם מתים, אבל אני מסייגת ואומרת שאני לא גורם רשמי. אין לי ברירה כי עד רגע זה אף גורם רשמי לא יצר איתנו קשר, כמו במדינת עולם שלישי"..

חוץ מבר־און שנמצאת בחפ"ק, ישנה חברה נוספת, בעלת רקע צבאי, שהתנדבה להישאר בקיבוץ החרב ולזהות את המתים..

חבר אחר, לשעבר לוחם ביחידה מובחרת, נרתם גם הוא למשימה אף שכבר נודע לו שהוריו ואחיו נרצחו במתקפה.

   המפונים בקיבוץ שפיים מסבירים שהוא משמש כמעין כיתת כוננות של איש אחד, לאחר שכיתת הכוננות המקורית של היישוב חוסלה כמעט לחלוטין.

אחד החברים בה היה טל איילון. ביום שני אחר הצהריים ניסתה אמו ליאורה להיאחז ברסיסים של אופטימיות. טל הוגדר אז נעדר, וליאורה בדיוק חזרה מתחנת המשטרה שבה מסרה דגימת דנ"א. "אני יודעת שהסיכוי נמוך, אבל מקווה שטל חי וחטוף", אמרה בקול חלש אך יציב. מיד אחר כך התנצלה וביקשה לקטוע את הראיון כי כלתה, אשתו של טל, מחפשת אותה. אחרי חמש דקות ניתקה את השיחה עמה. האישה בת ה–70, פעילת שלום הקוראת באדיקות להסרת המצור על עזה ולכינון ברית אזרחית עם תושביה, עוד מצאה זמן לחזור לעיתונאי שזה עתה הכירה ולהתנצל בשנית. "סליחה, אבל עכשיו הודיעו לי שמצאו את הגופה של הבן שלי".

טל איילון היה בן 47 במותו, אב לשלושה ילדים בגיל ההתבגרות. אימו סיפרה שהיה מהראשונים להסתער כאשר החלה המתקפה הרצחנית על כפר עזה. הוא הספיק לחסל שני מחבלים בטרם נפגע מירי. בראיון לטלוויזיה שנתן ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, הוא הזכיר את טל כדוגמה אחת מתוך עשרות סיפורי גבורה. כך, בשני משפטים חטופים. אדווה על פני קצף הגלים. זרזיף קלוש בנהרות שוצפים של דם. כאשר שוחחנו עוד היו לליאורה, אשת חינוך בגמלאות והיום מנחת קבוצות שעוסקות בקונפליקטים בחברה הישראלית, ארבעה ילדים. היא סיפרה ששניים מהם, טל ובן נוסף, מתגוררים בקיבוץ. "הם חזרו לכפר עזה מתוך בחירה, כאנשים מבוגרים, מתוך מודעות מלאה לכך שיש פה גם תקופות לא פשוטות. סמכנו על המדינה שתגן עלינו, מה שלא הוכיח את עצמו".

כחברת קיבוץ זה 45 שנה, היא מציינת שבדברי הימים של כפר עזה, מותו של ג'ימי קדושים מפגיעת פצמ"ר ישירה במאי 2008 נחשב לאירוע מכונן. "זה היה שבר גדול. לפחות 15 משפחות עזבו את היישוב אחרי האירוע הזה או בעקבות מבצע עופרת יצוקה, שהחל באותה שנה. הקיבוץ הידלדל והיתה תחושה שהוא עלול להישמט מידנו, אבל לאט־לאט השתקמנו. התמריצים מהמדינה מעצם הגדרתנו כאזור עדיפות לאומי, בצד יוקר המחיה, הביאו להגירה חיובית מסיבית. לאחרונה הגענו למצב שבו כל הדירות מושכרות. עכשיו רבות מהן מושכרות לאנשים שכבר לא בחיים".

בסופ"ש האחרון התאחדה משפחת איילון בכפר עזה. הבן הצעיר הגיע מירושלים. הבת שמתגוררת בנהלל הגיעה עם בתה בת ה–15. "ב–6:30 בבוקר נשמעו אזעקות. האמת היא שהרבה פעמים אני לא יוצאת מהמיטה כי אני סומכת על כיפת ברזל, אבל מאחר שהיו איתי שתיים מנכדותיי היה לי חשוב לתת דוגמה אישית. נכנסנו כולנו לממ"ד וחשבתי לעצמי שזה עוד 'צבע אדום'. ננעלנו בלי אוכל ומים כי לא האמנו שצריך".

בסביבות 11:00 נכנסה חוליה לבית המשפחה. "הם שברו את הדלת האחורית וניסו לפתוח את הדלת של הממ"ד. הילדים שלי נשענו על הידית ומנעו מהם להיכנס. באיזשהו שלב המחבלים שיחררו, והתחיל קרב יריות מחוץ לבית שבו נפצעו המון חיילים".

הבית הפרוץ הפך במהרה לבית חולים מאולתר. "השכיבו חיילים פצועים על הרצפה, על הספות. וזאת רק ההתחלה של הסיוט. באיזשהו שלב חייל הציע לדחוף לנו מים מהמקרר וקופסת פלסטיק עם אוכל. אני והנכדות גם הספקנו ללכת לשירותים, דורכות על הדם והזכוכיות, ואז שוב ננעלנו בממ"ד לשעות ארוכות".

איילון מתארת שלוש אפיזודות של קרבות יריות מחרישי אוזניים, שנמתחו לתוך הלילה ולבוקר שלמחרת. "בסך הכל היינו בממ"ד 34 שעות. הנכדה שלי בת ה–15 תיפקדה כסוג של קמב"צית ותיקשרה עם העולם בהודעות, כי רק לה נשארה סוללה בטלפון. המבוגרים היו בתורנויות של שעה־שעה עם האוזן על הדלת כדי לדעת אם יש מחבלים בבית. הם לחשו וגם אנחנו לחשנו".

ביום ראשון אחר הצהריים הגיע כוח של יחידת דובדבן לחלץ אותם. "הם ביקשו מאיתנו לנעול את הדלת והבטיחו שיחזרו. בדיעבד התברר לנו שזה בגלל שמחבלים עוד התבצרו בחדר השינה. בסוף הוציאו אותנו מהממ"ד בזחילה כמעט, כשמאחורינו נשמעים פיצוצים נוראיים של הקרב בין המחבלים לבין החיילים, שחלקם הפכו לחללים".

מרגע שחולצה והועברה למלון בשפיים, איילון התרוצצה אנה ואנה בניסיון לחלץ מידע אודות בנה. "יש לנו הקלטות שלו אומר, 'מחבלים התחפשו לחיילים — תורידו אותם', וגם 'נפצעתי, אבל תטפלו קודם במחבלים ואז בפצועים'. הוא גם הספיק למסור את המיקום שבו הוא שוכב פצוע". איילון תלתה תקוות בחבריו של בנה ליחידה המובחרת שבה שירת, שהקימו חמ"ל כדי לאתר אותו. "הם לגמרי על זה", הוסיפה בתקווה.

ואז הגיעה השיחה...

מקור