שירז גרינבאום תיעדה את אביה, מתמודד נפש פוסט־טראומתי ממלחמת יום כיפור

שירז גרינבאום תיעדה את אביה, מתמודד נפש פוסט־טראומתי ממלחמת יום כיפור, דרך המצלמה בארבע־עשרה השנים האחרונות. הצילומים מוצגים בימים אלו בתערוכת היחידה שלה ב־P8 Gallery,

סיפורה האישי של שירז ותהליך הריפוי דרך הצילום שלה, של אביה ז"ל הלום הקרב ושל מערכת היחסים בינהם – תוך שהיא הופכת בעצמה לצלמת שמתעדת ומספרת את סיפורם של עשרות מאבקים וטראומות אחרות, היכולת פירוק ויכולת ההבנה שמביאה מבשרה בכתבה – על מערכות יחסים בין אבות לבנות, על טראומות קולקטיביות ואישיות ועל הלומי קרב.

במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, התלוותה גרינבאום לאביה ז״ל, מיכאל, שהתמודד עם פוסט-טראומה חריפה ממלחמת יום כיפור. אחרי תקופה ארוכה בה לא היו בקשר, הצטרפה אליו לתהליך השיקום וצילמה ללא הפסקה: בחדרי המתנה ובתורים של בירוקרטיה אינסופית, בקליניקות של רופאים ומטפלים, בסניפי דואר, בים ובטקסי זיכרון לחללים. בארכיון הפרטי שיצרה, המצולם בפילם שחור-לבן, הצטברו אלפי פריימים המתעדים מסע של בריחה ללא יעד: האב הפצוע והבת שלידו, בניסיון לחיות, להרוויח עוד נשימה.

שירז גרינבאום לא הכירה לעומק את אבא שלה, שנפרד ממנה ומאמה כשהיתה בת 12 והפך לאלכוהוליסט בודד ואובדני. שנים לאחר מכן היא החליטה לטפל ביחסים ביניהם בעזרת המצלמה, שסייעה לה להבין את נפשו של מתמודד נפש פוסט טראומתי ממלחמת יום כיפור. "החברה הישראלית מכחישה באופן אינהרנטי פוסט-טראומה", היא מספרת בראיון

עיקרי דברים מתוך הראיון עם אופיר חובב:

חוויית החיים עבור גרינבאום מעולם לא נחלקה ל"לפני" ו"אחרי", משום שהיא מעולם לא הכירה את הגרסה שקדמה לאחרותו של אבא שלה, מיכאל (מייקל) גרינבאום ז"ל, ששירת בסיירת שקד ולחם בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. היא נולדה שש שנים לאחר מכן, ובמשך תקופת חיים קצרה הרגישה שיש בבית שלה משהו מעט מוזר, אבל הניחה שככה זה. אף אחד גם לא ממש ידע לדייק ולומר מה הבעיה בעצם. לימים הסתבר לה שאמא שלה הרגישה במהלך ההריון שמשהו לא לגמרי כשורה עם בן הזוג שלה, אבל אלה היו הסבנטיז, וגרינבאום האב ואחיו התאום, יגאל גנור ז"ל, שמת בגיל 62 לפני 11 שנה במחלקה הפסיכיאטרית בגלל נזקים של שתייה ושל הלם קרב לא מטופל, היו "צעירים, יפים ותל אביבים כאלה" שעבדו בתעשיית הקולנוע ועשו שטויות, וממילא כולם שתו ועישנו.

"אחרי שהשתחרר מהצבא הוא ניסה להתאבד שלוש פעמים, היו לו אפיזודות סמי-פסיכוטיות, ואני זוכרת מגיל שלוש בערך שכל הזמן היה משהו כאוטי בבית, אבל לא הבינו מה קורה ולא ידעו לתת לזה שם", מספרת גרינבאום, שמציגה עתה בגלריה P8 בתל אביב את "עכשיו כשיש אור, תצלמי", תערוכת צילום שמוקדשת לאבא שלה ולהתמודדות המשותפת של שניהם עם היותו הלום קרב ועם היותה דור שני להלם קרב, הגדרות שהגיעו רק בשלב מאוחר יותר בחיים שלה. באופן סמלי וקצת מפחיד הוא היה בן 73 (שנת המלחמה) כשנפטר בחודש מאי השנה – בשעה שבע ושלוש דקות בערב. גרינבאום היתה אמורה להציג את התערוכה הזו כבר לפני חמש שנים במלאות 45 שנה למלחמה, אבל היא נדחתה שוב ושוב. חברים שלה אמרו לה שהיא תציג את התערוכה רק אחרי שהוא ימות. זה מה שקרה. כשנקבע תאריך הוא היה בסדר, ואז תוך ארבעה חודשים מצבו הידרדר במהירות. הוא מת מסיבוכים של עישון.

בית שלא מגיעים אליו

"בתור ילדה אני זוכרת שכל הזמן קרה משהו, שתמיד היה איזה עניין", היא מספרת. "או שאבא שלי ודוד שלי היו רבים או שיכורים או צועקים, או שאבא ואמא שלי היו רבים. הבית היה מקום מאוד לא יציב. מדי פעם היתה אפיזודה דרמטית יותר של צעקות או של אלימות, שלא ממש ראיתי, אבל ידעתי שהיתה שם. ממש זכור לי הדבר הזה של 'אבא, בבקשה אל תבוא שיכור לבת המצווה שלי', או 'אבא, יש בבית הספר יום הורים ואני מעדיפה שלא תבוא'.

"הוא נורא הביך אותי. הבית שלי היה מין מקום כזה שלא מגיעים אליו, כולם בבית הספר (לטבע, סביבה וחברה בתל אביב, א"ח) ידעו שמשהו אצלי שם כנראה קצת מוזר, אבל שמצד שני אני לא ממש מדברת על זה. ככל שעבר הזמן הבית הלך ונמחק ממש מהשיח שלי עם חברים, מין צמצום מרחבי כזה. הוא כאילו לא התקיים בכלל".

כשהיתה בת 12 ההורים שלה נפרדו, היא מספרת. היא ואמא שלה עזבו את הבית בתל אביב ועברו לזכרון יעקב. הקשר עם אבא נותק. "זו היתה פרידה שנראה לי שהם נורא לא רצו לעשות, אבל כזו שגם ניסו לעשות הרבה מאוד זמן, כי פשוט לא היתה ברירה", היא אומרת. "הוא היה במצב בלתי אפשרי. בהתקף זעם, או שיכור, או לא מצליח לחבר משפטים שלמים ואי אפשר היה להבין מה הוא אומר. הוא היה מאוד מבולבל. היום אני יודעת שקוראים לזה דיסרגולציה של המוח, ושזה אופייני מאוד להלומי קרב. היום אני גם יודעת שמוח פוסט-טראומטי הוא מוח שנמצא רוב הזמן במצב של עוררות יתר, שהאמיגדלה במוח שולחת כל הזמן פולסים שמאותתים על סכנה, ושזה יכול להתבטא בחוסר קוהרנטיות או דיסוציאציה. כל דבר היה יכול להקפיץ אותו והוא היה מתפרץ. לאמא שלי היה קשה עם המחשבה שאבא לא יהיה נוכח בחיים שלי אבל היא הבינה שהיא צריכה להציל אותנו באיזשהו אופן. לא היה אפשר להתרכז בכלום. לא היה אפשר לנהל חיים".

"לא רציתי להיפרד ממנו. היתה שם אהבה נורא גדולה", היא אומרת על אביה. "זה כאילו מצחיק להגיד, אבל ידעתי שמתחת לכל זה הוא בעצם בסדר, שהוא נשמה טהורה ומלאת טוב ויצירתיות, אבל בין הפנים הזה שלו לבין מה שיצא החוצה לא היה הרבה קשר. אני לא זוכרת מתי או מי בדיוק אמר ש'טראומה היא אובדן הבית הפנימי', ואצלי הבית באמת נשבר והזהות שלי התפרקה, אבל זה הורכב גם מזה שנאלצתי לחיות עם המחיר של לעזוב מקום שנורא לא רציתי לעזוב, מבלי שבעצם הבנתי למה. לקח לי זמן להבין שמעבר לטראומה של אבא שלי, גם אני סוחבת איתי טראומה, ולא רק שאני סוחבת אותה, אלא שגם יש לי חוסר הבנה לגביה וחוסר ידיעה מה טיבה וממה היא מורכבת בעצם".

שמים אדומים

שנים מאוחר יותר סיפר אביה של גרינבאום בעצמו על הקרב ההוא. "היינו על ציר 'עכביש'. חילצנו פצועים והרוגים מהטנקים. לשריון היו הרבה אבידות", אמר בראיון לשלמה ולדמן, שכתב את הספר "הלם קרב: מי רואה את הלוחם הזה" שראה אור ב-2021 בהוצאת סגול. "בשש בערב הודיעו בקשר שהפסקת האש תיכנס לתוקף עוד שעה. כל סיני שמעה את זה. לפתע נהיה שקט בכל הגזרה למשך שלוש או ארבע דקות לפחות. המעבר מההפגזות הנוראיות לשקט המוחלט הכניס אותי להלם. מיד חשבתי על כך שנשארתי חי. לפתע שמעתי כדור והחלה עלינו הפגזה שלא שמעתי ולא ראיתי בחיים שלי. זוכר את השמים אדומים. זה היה לפני השקיעה. המצרים ירו עלינו ואנחנו עליהם, היה נראה לי שהפגזים כיסו אחד את השני. התחבאנו מתחת לקומנדקר. החלו ליפול גם קטיושות בסמוך. ידענו כבר איך יהיה מסלול פגיעתן. כולם ברחו לאחור. השעה היתה עשרה לשבע.

"אני זוכר את זה ממש טוב. ג'ינג'י שכב לידי. אמרתי לו, 'המטח הבא ייפול עלינו. בוא נרוץ לאחור'. הוא אמר, 'אם זה צריך ליפול, זה ייפול' ותקע לי את הראש בחול. התחפרנו בציפורניים באדמה, הבטתי לרגע לאחור למקום שאליו רצו הרבה לוחמים כדי להסתתר. ואז נפל שם טיל פרוג (רקטה ארטילרית קצרת טווח, א"ח). הוא עשה בור בגודל של שתי קומות. ראיתי את אור הפיצוץ, זה היה כאילו ראיתי את אלוהים והוא לקח אותי. הפרוג עשה הדף אדיר, הרים את הקומנדקר יחד איתנו באוויר. כל האנשים שהיו במקום פגיעת הטיל נעלמו. בבוקר היה שם בור ענק. אם היינו רצים לשם, היינו נהרגים. המשכתי הלאה אחר כך כאילו לא קרה כלום, אבל סיימתי ברגע פגיעת הטיל. שנים רבות מאוחר יותר הבנתי שאת הלם הקרב קיבלתי שם".

לראיון המלא  עם שיר גרינבאום , גלריה , הארץ

ראו גם :

הצלמת שירז גרינבאום מספרת על חידוש הקשר עם אביה שלקה בפוסט-טראומה בעקבות מלחמת יום כיפור אחרי שנים של נתק והתערוכה שבאה בעקבות כך. ב19:00, כאן 11.

קישור