ראשי»סיפורי חיים»סיפור חייו של רס"ן ד"ר איתמר ברנע ז"ל , הטייס פדוי השבי מטייסת 201
סיפור חייו של רס"ן ד"ר איתמר ברנע ז"ל , הטייס פדוי השבי מטייסת 201
ami17:44סגור לתגובות על סיפור חייו של רס"ן ד"ר איתמר ברנע ז"ל , הטייס פדוי השבי מטייסת 201
ד"ר סא״ל אתמר ברנע פסיכולוג קליני וטייס קרב מת בפתאומיות בגיל 75.
היה בטייסת 201 ( ״האחת״). מטוס הפאנטום שלו הופל ביום הכיפורים בשמי סוריה. צנח ונורה בידי חיילים סוריים, נותח בבי״ח תחת חקירות. עונה בשבי ושוחרר לאחר 8 חודשים. היה פסיכולוג ראשי בחה״א ופעיל בעמותה לשיקום פדויי שבי.
ד"ר איתמר ברנע, שנפל בשבי הסורי כטייס קרב במלחמת יום הכיפורים היה עד לפטירתו המטפל הקליני הראשי של עמותת נט"ל
שבעה אנשי צוות-אוויר מטייסת 'האחת' נהרגו במהלך המלחמה ו-14 נפלו בשבי. האינטנסיביות של הקרבות לא השאירה הרבה זמן ומקום להתמודדות עם האבידות. "אנשים נפלו. אי אפשר היה שלא לחשוב על זה לפני שעולים לאוויר, אבל גם אי אפשר היה לחשוב על זה יותר מדי. אנשים יכלו להתפוצץ לנגד עיניך, להפוך לכדור אש רגע אחרי שדיברת איתם, ואתה חוזר לטייסת בברכיים רועדות ושומע את המפקד אומר לך לצאת שוב, אולי אפילו לאותו מקום.
"שלושה ימים לפני סיום המלחמה ישבנו בטייסת אני וחבר קרוב שלי, הטייס איתמר ברנע. בדיוק דיברנו על זה שהמלחמה עומדת להסתיים, שעברנו אותה בשלום, שרדנו. כמה שניות אחר-כך הוזנקנו לפיטרול באיזור החרמון. נכנסנו לקרב-אוויר עם שמיניית מיגים. איתן פלד ואני הפלנו מיג אחד וכמה שניות אחר-כך המטוס של איתמר הופל. שמענו אותו בקשר, ממש שמענו את הקול שלו אומר 'קפצתי קרוב לדמשק. יורים עלי באוויר'. הסורים ירו על המצנח. הוא נפל בשבי ושוחרר אחרי שמונה חודשים, אבל באותו רגע לא היה לי מושג מה איתו. כשנחתנו ופתחנו את החופה בדת"ק פשוט פרצתי בבכי. היינו זוג מול שמיניית מיגים, קרב קשה מאוד. אנחנו חזרנו. הוא לא. זה דבר כמעט בלתי נתפס. אתה חוזר לאותו מקום שבו ישבת וצחקת עם חבר, שבו ישבתם ואמרתם שזהו, שסוף-סוף נגמרה המלחמה הזו ומבין שהיא לא נגמרה. שהיא לקחה גם אותו".
יצאתי למשימה של קרב אוויר ב-21 לאוקטובר 1973, לקראת סוף המלחמה, עם תחושה שהמלחמה עומדת להסתיים ואני הצלחתי לעבור אותה באופן אישי בשלום, למרות שרבים מחבריי נהרגו או נפלו בשבי. נכנסנו לקרב אוויר באזור החרמון, כשאני עם הנווט גיל הרן (ז"ל) שאך זה הגיע מחו"ל. התיאום בינינו היה מאוד לא טוב ולא הצלחנו להפיל את המִיג מיד בתחילת הקרב. נכנסנו לקרב אוויר צמוד, כשאני רודף אחרי מיג לכיוון דמשק, מנסה להפילו ולא מצליח, ואז בקטע הסופי כאשר התכוונו לחזור לארץ מחוסר דלק, בצעתי תמרון אחרון כדי להפילו, ולא הצלחנו. לפתע בצורה מאוד מפתיעה ומהירה, נפגענו והופלנו. ברגע אחד עברנו ממצב של כוח למצב של היפגעות אנושה, נפלנו למטה, הגובה היה נמוך והמהירות נמוכה ואני משכתי בידיות ההפלטה לנטישה. המעבר החד, ממצב של עצמה, למצב חסר כוח, ממצב שהביטחון הוא בשמיים, ו"השמיים הם הגבול", למצב של היפגעות ונפילה, ממש כמו בסיפורו של איקרוס – שהתקרב לשמש עד שהדונג שעל כנפיו נמס, כנפיו התרופפו והוא צנח אל המים! מעניין שבסיפור של דדלוס ובנו איקרוס, הם ברחו מה"כלא", המבוך – המינוטאורוס, באמצעות כנפיים שדדלוס המציא והוא הזהיר את איקרוס לבל יגביה עוף יותר מידי ולבל יטוס נמוך מידי לבל יירטבו נוצותיו במים. ואכן איקרוס נפל בחזרה אל הכלא הנפשי. גם הטיסה היא כנראה חלק ממסע הגיבור שלי, של ההשתחררות מהאֵם הגדולה, והנפילה בשבי נחוותה כנפילה בחזרה אל לועָ הארי, אל בטן האדמה בחוזקה למעגל נוסף של האֵם הגדולה! הסיפור הידוע בקרב טייסים שהאמא מבקשת מהבן שיטוס לאט ונמוך כדי להגן עליו, מבלי דעת שעבורו זאת הטיסה המסוכנת ביותר! לעיתים עודף הגנתיות של האם מייצרת פגיעות אצל הבן שמפילה אותו במקום הרגיש והלא מוגן שלו, ראה מקרה אכילס.
כשהיינו על המצנחים הגיעו מטוסים וירו על מצנחינו בתותחים, הרגשתי חוסר אונים גדול מאד ללא הגנה עצמית, תחת מטחים של יריות מיעפי מטוסים שנכנסים ויוצאים. בהסתכלי למטה ראיתי עצמי נופל לתוך מתחם סורי גדול שחייליו מחזיקים את נשקיהם ויורים עלינו ללא הפסקה. נפגעתי מספר פעמים בגופי על המצנח ניסיתי לדבר ולדווח על מצבי, זרקתי את האקדח, ופגעתי בקרקע תוך כדי ריסוק הירך הימנית שנפגעה כבר קודם לכן על ידי כדורים. ואז התגלתה התמונה המאיימת ביותר, שורה של חיילים סורים, כמאה חיילים מתקרבים בשורה, מסתערים ויורים לעברי בעודי יושב חסר אונים על הקרקע. כדורים פוגעים סביבי ובהמשך גם בי. החיילים התקרבו עד לטווח של מטר וחצי כשחייל סורי כיוון את אקדחו וירה בי בחזה. אז נפלתי כאשר הקצין הסורי הורה לו להפסיק לירות. החוויה שחשתי באותו זמן היתה שאני מתבונן בגופי מבחוץ כאילו שהנפש יצאה על מנת להגן על עצמה בפני ההשמדה. זה היה מצב שבו הרגשתי בביטחון שאני עומד למות בעוד רגע. בתוך זה היה גם רגע של עצב והשלמה ופרידה מאשתי שהייתה בהיריון, מהורי ממשפחתי, ומהמדינה – "טוב למות בעד ארצנו", אמרתי לעצמי, עשיתי את המיטב שיכולתי עבור המדינה. רגע של חיבור למיתוס הישראלי ברגע שלפני המוות. הרגע של העצב הוא רגע של חיבור נפשי גם במצב הכי קיצוני במפגש עם המוות, לעומת ההתנתקות והמבט על עצמי מבחוץ כמה דקות קודם לכן. "חבל", אמרתי לעצמי על מה שקרה, "עכשיו אני נפרד מהחיים". זאת לעומת הדיסוציאציה – כניתוק, כהגנה בפני הנורא מכל, כהגנה בפני המוות, בפני ההשמדה האנושית לא רק של הגוף, אלא של הנפש, של העצמי, של מה שאנחנו כבני אדם, לא כקליפה, אלא כמהות אנושית. משם הובלנו לבית החולים. גופתו של גיל (ז"ל) הושלכה על גופי בטנדר בו הוסענו וידעתי שהוא מת ושוכב עלי. היה זה מסע הזוי של מת-חי בדרך לבית החולים ולשבי,גם בחוויה הפנימית שלי וגם בעצם נשיאתו של גיל(ז"ל) עלי לאורך כל הנסיעה. כאשר הגעתי לחדר הניתוח, לאחר התעללות של אזרחים בכניסה לביה"ח, נדלקה מנורת חדר הניתוח, התחילו להישאל השאלות על ידי החוקרים – אנחנו לא ננתח אותך וניתן לך למות אם לא תענה לנו על שאלות שונות. ומה שקרה לי בזמן הזה שפשוט שכחתי אפילו את שמות חברי מהטייסת והם התחילו ללחוץ עלי ולהגיד לי ומה עם שם זה ואחר של חברי ואני החלטתי שאינני עונה לשאלותיהם, משלים עם מצבי ומתמודד בדרך שבחרתי, אבל היתה גם התופעה של שכחה אמיתית – לא זכרתי את הדברים הבסיסיים – מה שאנחנו קוראים היום שכחה דיסוציאטיבית.
איתמר ברנע הלך לעולמו ביום רביעי. מי שהיה הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, שהיה מעורב באיתור נעדרים ואף זכה להביא לקבורה את הנווט הנעדר, ערן כהן, כיהן בשנים האחרונות כחבר בוועדת ההיגוי המקצועית וכפסיכולוג הראשי בנט"ל, נפגעי טראומה לאומית.
אבל ברנע היה קודם כל טייס פנטום. לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים נפל מטוסו בגזרה הסורית. הוא והנווט, גיל הרן, נטשו את המטוס ונורו בתותחים כשהם עוד על מצנחיהם. הרן נהרג, איתמר נפצע קשה. כשהובלו בטנדר לדמשק, הושלכה גופתו של הרן על גופו הפצוע של ברנע. 50 שנה אחרי, סיפר ברנע כי התחושה של גופתו של הרן על גופו מלווה אותו עד היום.
כאשר חזר לאחר שמונה חודשים מהשבי עם ריאה אחת ולאחר עינויים קשים, ידעו כולם שזה איתמר אחר. כבר לא הצעיר השובב, יפה הבלורית והתואר, הטייס המצטיין והפרוע. ברנע הבין שחייו השתנו לבלי היכר והתאים עצמו אליהם. לאחר תקופה של התבודדות והתבוננות פנימית, בחר ללמוד פסיכולוגיה מתוך כוונה לסייע ככל שניתן לאנשים שנקלעו למשברים נפשיים.
וכך היה. ברנע, איש עדין נפש, קשוב ורגיש, הקדיש את חייו לסייע לנפגעי טראומה. בשונה ממרבית הפסיכולוגים, ד"ר ברנע ידע על גופו מהי טראומה נפשית. הוא חי בין העולמות, הפרטי והמקצועי, מחובר לעצמו ולמטופליו בקשר נדיר ברגישותו ובהבנתו את רזי הנפש
לשעבר פסיכולוג ראשי של חיל האוויר וראש מח’ נפגעים בצה”ל
ד”ר ברנע חבר בועדת ההיגוי המקצועית והפסיכולוג הראשי בנט”ל
איתמר, מה אתה יכול לספר על הרקע המשפחתי ועל ילדותך?
"הוריי הגיעו ארצה מרומניה ומפולין עוד לפני השואה. הוריה של אמי נספו בשואה בעוד היא, שנשלחה לארץ, ואחיה, שנסעו לארצות הברית, ניצלו. יש לי עוד אחות ואח גדולים. הילדות והנעורים, בפרדס חנה, זכורים לי כטובים וחיוביים, קשורים לאדמה ולחקלאות. למדתי בתיכון החקלאי, מוקף בחברים ועם הרבה פעילות בספורט. הייתי אף בנבחרת הנוער הארצית בכדור עף.
"במבט לאחור אני יכול לאפיין שני צדדים באישיותי שנכרו כבר אז. מחד, נער מוחצן, פעיל חברתית, תחרותי והישגי מאד (למשל בספורט). מאידך, אני זוכר גם צד שקט ומופנם, סקרן ונמצא בעמדה של מתבונן ומאזין למתרחש".
כיצד זה בא לידי ביטוי בצבא, בתפקידך כטייס קרבי ובהמשך בפגיעה שחווית?
"בצבא, החלק המוביל היה זה הנחוש, האמביציוזי ומכוון המטרה. הוא שירת אותי היטב בקורס טיס וכטייס קרב, והתאים היטב לרוח הטייסת שבה שירתי – אמיצה, תחרותית, לוקחת סיכונים וקוראת תיגר על המגבלות והגבולות.
"במלחמת יום כיפור תחושת הכוח הזו ספגה זעזוע קשה. בצד מבצעים וקרבות קשים ועם הישגים לא מבוטלים, הייתה תחושת חסר הולכת וגדלה עם נפילת עוד ועוד חברים. הלחץ המצטבר השפיע על החברים באופנים שונים. לתחושתי, התמודדתי היטב וביצעתי את כל המשימות. דווקא לקראת סוף המלחמה, כשחשתי שאני עובר אותה בשלום, נפגעתי.
"אפילו הנפילה שלי בשבי הייתה ביטוי כואב לרצון לנצח בכל מחיר, כאשר רדפתי אחרי מיג, בנסיבות לא הגיוניות, עד לפאתי דמשק, שם הופלתי. אני זוכר את תחושת הנפילה עצמה, שביטאה מעבר ממצב של כוח ודחף חזק לרחיפה שקטה ופסיבית על מצנח, ללא כוח ובכיוון מטה, אל עולם פוגעני ואכזרי של שבי בידי הסורים. הנפילה הזו הייתה פגיעה קשה בדימוי התחרותי והמנצח והחזירה אותי במידה רבה למקום של הילד המתבונן, תוך הכרה מתפתחת בתחושת ההיפגעות, בתחילה הפיזית ומאוחר יותר גם רגשית ונפשית. כפי שלמדתי בהמשך, העמדה הזאת עזרה לי לשרוד".
החוויה הטראומטית שעברת הייתה קשה ומתמשכת. האם אתה יכול להרחיב את הדיבור עליה ולהצביע על החוויה של איום קיומי קיצוני, שלעתים מתוארת כהטבעה של חוויית המוות?
"כבר בזמן הצניחה יורים עלינו החיילים הסורים מלמטה, ומוסיפים לכך המיגים המבצעים עלינו יעפי ירי (מעשה חריג לכשעצמו בכללי הקרב המקובלים שבין טייסים). אני זוכר את רגע האיום המוחשי במוות, כאשר נוריתי מטווח של מטר וחצי על ידי חיילים סורים במטרה להורגני. חשתי את חבטות הכדורים ואת גופי המנוקב נופל ומשתרע על הקרקע, כשאני חווה את הנפש שלי יוצאת ומסתכלת על גופי מבחוץ, ממש כמו בסרט. את החוויה הזו אני תופס היום כתגובה הגנתית של הנפש כאשר כלו כל הקיצים. חוויית הנתק (הדיסוציאטיבי) הזה מוטבעת בנפגע הטראומה, ויש לה פונקציה דואלית. מחד, היא משמרת את האדם מפני החוויה של אבדן הקיום האנושי; מצד שני, לימים, המחיר המתמשך הוא שהגוף והנפש נשארים במצב של אי-שקט ודריכות מפני כל איום אפשרי, ובכך מפריעים לחיבור הרגשי הטבעי והרצוף של האדם".
ואם נחזור להתרחשויות הטראומטיות
"בהמשך אני זוכר שמעמיסים אותי על טנדר כשעליי מונח גופו של גיל ז"ל. תחושת הכובד שלו עליי, עם ההכרה בכך שהוא כנראה ללא רוח חיים, הוטבעה בהוויה הגופנית שלי לשנים רבות. אני זוכר את עצמי בבית החולים, על מיטת ניתוח ותחת אורות חדר הניתוח, כשעדיין חוקרים אותי. ואז מגיע חוסר ההכרה המבורך. אחר כך אני מוצא את עצמי מתאושש מניתוח קשה בחזה וכל גופי שבור, על דרגש עץ במרתף, במשך שבועות, ובמקביל זוכה לביקורים הקשים של החוקרים. לפלא בעיניי איך הצלחתי להחזיק מעמד. משם הועברתי לבידוד בבית הסוהר, ולקראת סיום השבי העבירו אותנו למעצר קבוצתי של כעשרים קצינים שבויים.
ami
