ami
הטנק שבו נהג בני אברמוביץ חטף שני טילי סאגר על גדת התעלה בלילה הראשון של המלחמה. מפקד הטנק נפצע קשה והתעוור, שני לוחמים נהרגו. בני , נהג הטנק , נשאר לבד, ומאותו רגע התפקוד שלו פשוט מופתי:
בני אברמוביץ' נולד ברמת גן ובה רכש השכלה תיכונית. בהמשך, התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 79 בחטיבה 401 של חיל השריון. בערב יומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים הועבר הגדוד לכפיפות של חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים קיבל הגדוד הנחיה לחבור למעוז חיזיון אשר בקו בר-לב בזירת הדרום, שהיה נתון תחת מתקפה כבדה של הצבא המצרי. אברמוביץ' נהג בטנק מגח עליו פיקד מפקד הפלוגה זאב פרל. בדרך אל המעוז נפגע הטנק משני טילי סאגר, שני אנשי צוות נהרגו הטען-קשר חיים דנה והתותחן מוטי גבאי, ומפקד הפלוגה נפצע קשה ואיבד זמנית את מאור עיניו. אברמוביץ' הגיע עם הטנק לחצר מעוז חיזיון, כאשר המעוז מכותר מעבריו על ידי הצבא המצרי. בשלב זה נפגע הטנק על ידי מטול RPG-7 וחיילי חי"ר מצרים הקיפו אותו והחלו לטפס עליו.
אברמוביץ' נהג את הטנק בתנועות חדות, "ניער" את החיילים המצרים, פגע בהם ועזב את שטח המעוז מזרחה לכיוון קו התעוזים. בדרך, נורתה אליו אש מטנק מצרי אשר החטיאה. לאחר מספר קילומטרים נתקע הטנק, אברמוביץ' חילץ את מפקד הפלוגה הפצוע, והוביל אותו למקום בטוח תוך שהוא סועד אותו. למחרת היום הצליחו להגיע לאחד התעוזים ושם נפתחה עליהם אש כוחותינו שלא פגעה. לבסוף זוהו כחיילי צה"ל, האש פסקה והם הגיעו לקו כוחות צה"ל. בהמשך, שב אברמוביץ' לגדודו ולחם עד סוף המלחמה.
במאי 1975 הוענק לו על ידי הרמטכ"ל מוטה גור עיטור העוז:
”במעשהו זה גילה אומץ-לב ואחוות לוחמים למופת.”
לאחר המלחמה החל אברמוביץ' לעבוד בחברת החשמל, בה עבד 45 שנים וכיהן במספר תפקידי ניהול במערך שירות הלקוחות, עד לפרישתו לגמלאות. הוא רכש תואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה ותואר שני במזרחנות מאוניברסיטת תל אביב. בני אברמוביץ' נשוי לציפי, אב ל-3 ילדים וסב לנכדים.
בומים לא שמענו עוד
יצאנו עם הטנקים שלנו על הכביש לכיוון התעלה.
אני הייתי בטנק השני – של הסמ"פ. הסמ"פ היה בחופשה, ובטנק הראשון בשיירה – של המ"פ הייתה תקלה. אז המ"פ עבר לטנק שלי. התחלנו לנוע לעבר התעלה.
במרחק של כ-2 קילומטר מהתעלה אני זוכר שראיתי מראה סוריאליסטי: השמש שוקעת וברקע נראו תמרות עשן…
הבנו כבר שיש חילופי אש בין הכוחות. אבל בומים לא שמענו עוד.
החשיכה החלה יורדת על האזור. אנחנו המשכנו לנוע לעבר התעלה. המטרה שלנו הייתה לבוא לעזרת המעוזים, כי הבנו שהמצרים כבר חצו את התעלה ונכנסו למעוזים שלנו.
גם בעת הזו, בתודעה שלנו, השריונאים, היה ברור שמדובר במלחמת שריון – עולים על רמפות ויורים לעבר התעלה. בזה כבר הוכחנו את עצמנו. לא תארנו לעצמנו שאנחנו נצטרך להלחם נגד חיילי רגלים קרובים…
בדרך נתקלנו בחוליית משגרי סאגרים – "ציידי טנקים" מצרים. תוך כדי תנועה חטפנו 2 טילי סאגר לתוך הטנק.
הטיל הראשון הרג את הקשר ואת התותחן בצוות שלי.
נשארנו שניים – אני והמ"פ שלי – זאב פרל, לימים ראש עיריית צפת.
הטיל השני שנחת עלינו פגע קשות במ"פ שלי – הוא נפצע בפניו ואיבד את הראייה.
מאותו הרגע אני היחיד שנשארתי לתפקד.
בקשר לא שמענו יותר כלום – הקשר עם כל הפלוגה שלנו נותק.
הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה
המ"פ הפצוע הורה לי אז: "בני, בוא נברח מפה, אנחנו בסכנה".
אני החלטתי להמשיך בתנועה, ותוך כדי כך הבחנתי דרך הפריסקופ שהזחל שלי מתחיל לעלות באש. האצתי והחולות שמסביב הצליחו לכבות את האש.
לא ראיתי לאן אני נוסע, דהרתי קדימה, ולפתע הרגשתי שאנו במדרון. עצרתי ויצאתי מהטנק. רק אז גיליתי שלמעשה אני בתעלה עצמה.
הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה!
השקט שם היה מוחלט. המצרים היו מאחורי – חצו את התעלה לעבר המעוזים ולמעשה הייתי הטנק הישראלי היחיד בעורף האויב.
סובבתי את הטנק, עליתי לרמפה, וכשהראש שלי מחוץ לטנק ניווטתי אותו לעבר המעוז הקרוב – "חזיון" שכבר נכבש על ידי המצרים. אלו כיתרו את המעוז על חייליו מבחוץ.
אני דהרתי לעבר המעוז, נכנסתי פנימה בדהרה וחטפתי RPG שנורה לטנק. למזלי המצרים החטיאו את המטרה ופגעו בתותח מעלי.
ההבזק של הבזוקה שנורתה עלינו עיוורה אותי למשך כ- 20 שניות… לא ראיתי כלום…
ירדתי חזרה וסגרתי מעללי את מדף הנהג. הבנתי שאני כלוא בין המצרים שצרו על המעוז.
הייתי בהלם. המשכתי ללעוס את המסטיק שהיה בפה שלי כל אותה עת. לא שמתי לב אפילו ששעות אני לועס את אותו המסטיק.
עם כל ההלם בו הייתי שרוי, תפקדתי. גיליתי שאני מתפקד מצוין בתנאי הלחץ האלה – עובדה שמעולם לא ידעתי ולא הכרתי בעצמי…
ראיתי את פניהם המבוהלות
כשאני בתוך הטנק עם המ"פ הפצוע, שמעתי קולות בערבית סביב הטנק. הם היו בטוחים שפגעו בי והם התכוננו לטפס על הטנק ולהשתלט עליו.
התחלתי לטלטל את הטנק ימינה ומשאלה וניערתי אותם מעליו.
הם היו בהלם – היו בטוחים שאיש אינו חי עוד בטנק וכשהוא החל מטלטל בעוצמה ומעיף אותם מעליו הם חטפו שוק.
שמעתי מתוך הטנק את הצעקות…
הסתכלתי דרך הפריסקופ ודהרתי עם הטנק. ראיתי מולי המון חיילים מצרים שהופתעו מתנועתו המהירה של הטנק שדהר לעברם ודרס אותם למוות. ראיתי את פניהם המבוהלות…
התחלתי לדהור צפונה.
כשהבנתי שאני דוהר לבד, פתחתי את מדף הנהג והבטתי החוצה. אחרי 3-4 ק"מ של דהרה ראיתי טנק מצד ימין של הדרך. לא הכרתי את סוג הטנק הזה. בדיעבד הבנתי שהיה מדובר בטנק מצרי.
חלפתי על פניו והמשכתי…
הטנק ירה בי אבל פיספס. שמעתי את הבום של הפגז שנורה עלי אבל המשכתי לדהור.
בגזרה הצפונית של התעלה שקעתי עם הטנק בתוך ביצה.
כשנתקעתי בביצה יצאתי החוצה לראות איפה אני נמצא. היינו לבד בשטח.
הוצאתי את המ"פ הפצוע, לקחתי את הנשק האישי שלי, מפה, ואת אקדחו של המ״פ והתחלנו לצעוד כשאני תומך בו.
כל הדרך הוא חזר ואמר לי "תשאיר אותי פה למות. לך ותשאיר אותי". אבל היה לי ברור שאני לא משאיר אותו שם. גם לא נתתי לו לישון. כל הדרך דיברתי איתו – ולמעשה, בדיעבד, זה מה שהציל את חייו…
לא ידעתי לאן אני הולך. לפתע ראיתי מטוס ישראלי חג מעלינו. המצרים ירו עליו טילים והוא עשה סיבוב וחזר מזרחה לעבר ישראל. כך הבנתי את הכיוון והתחלתי ללכת לכיוון אליו טס המטוס…
הלכנו בחשיכה. לא ידעתי איפה אני נמצא. הוצאתי מים מהמימייה והרטבתי למ"פ את הפנים ואת השפתיים כדי שלא יתייבש. תמכתי בו לאורך כל הדרך. ככה הלכנו מספר שעות ונחנו על דיונה עד סמוך לזריחה.
לקראת זריחה התחלנו לצעוד שוב. בהמשך ראינו מחנה צה״לי. לא ידענו אם המחנה נכבש על ידי המצרים או שהוא עדיין בשליטתנו. גם החיילים, שהיו שם אותה עת, לא ידעו אם אנחנו חיילים מצרים או ישראליים והחלו יורים עלינו.
הלכנו לעברם והחלטנו – שגם אם מדובר במצרים – עדיף כבר ליפול בשבי…
התקדמנו לעברם והם ירו עלינו. נופפתי במפה – הם, שהיו חיילי נח"ל, הבינו כי מדובר בחיילים ישראליים ויצאו לעברנו ואספו אותנו פנימה אל תוך התעוז.
הייתי בהלם
אחרי זמן קצר החלה הפגזה כבדה על התעוז אליו הגענו.
החיילים, רובם אנשי מפקדה שלא ידעו כל כך להלחם, התחבאו. הצבתי אותם בפתחים עם רימונים כדי שיגנו על התעוז עד כמה שניתן.
אחרי שעה קלה ההפגזה נגמרה והם החלו לטפל במ"פ שלי, זאב. יותר מאוחר הגיע אמבולנס על קומנדקר ואסף אותנו.
ירדתי מהקומנדקר באזור המפקדה של חטיבה 14. הייתי בהלם. הסתובבתי לבד על הכביש, עד שעבר שם מישהו ושאל אותי מה אני עושה שם, ואסף אותי למפקדה בה היה המח״ט אמנון רשף.
הוא תחקר אותי על האירועים ודאג שיטפלו בי.
אחרי כמה ימים הוחזרתי לשטח והמשכתי להלחם עד סופה של המלחמה.
כמה שנים אחרי המלחמה, בשנת 1975, נקראתי לרמטכ"ל, אז רב אלוף מוטה גור, והוא שהעניק לי את עיטור העוז על תפקודי במלחמה.
מקור 2 וקרדיט : בני אברמוביץ
