ami
מאת:
רות נצר, פסיכולוגית, סופרת, ציירת וחוקרת ספרות וקולנוע
על: דינה קטן בן-ציון, בית ומילים – מהלך חיים, הוצאת כרמל תשע״ז-2017
ד"ר דינה קטן בן-ציון המתרגמת הנפלאה והמשוררת המופלאה הלכה לעולמה בחודש יוני 2023 . יהי זכרה ברוך !!
המשוררת והמתרגמת דינה קטן בן־ציון שמתה לפני שבועיים ראתה בתרגומיה שליחות ובזכותה הכרנו את גדולי הספרות הסרבו־קרואטית, בהם דמותו של זוכה הנובל איוו אנדריץ' ("הגשר על הדרינה")
ספור החיים של המשוררת, החוקרת והמתרגמת החשובה והמוערכת דינה בן-ציון קטן, שיצא זה עתה לאור, מצטרף אל רשימה ארוכה של ספרים של אנשי תרבות שכתבו במחצית השניה של חייהם ולקראת ערוב ימיהם את סיפורם האישי במבט רטרוספקטיבי. כתיבה כזו הינה מסע אישי חשוב של מבט המלכד את פרורי החיים לכלל נרטיב בעל רצף.
הספור של בן-ציון קטן הינו ואריאציה יחודית של היות ניצוֹל דור ראשון ושני גם יחד. זה ספור של אימת השמדה בראשית החיים, טלטולי משפחה, פרידות חוזרות ונשנות, מאמצי הישרדות, דרמה משפחתית עם סיום טוב של התלכדות המשפחה בארץ ישראל, כשהתוצאות של העבר ממשיכות לענות את הנפש לאורך רוב החיים.
זה ספור של ילדה שנולדה בסארייבו, בת יחידה להוריה שנשלחה לבדה לארץ בהיותה בת שמונה כאשר אביה נלקח למחנה שבויים בגרמניה ואמה נפצעה קשה והתקשתה לטפל בה. היה זה במרץ 1945, בטרם הסתיימה המלחמה. הילדה נקלטה היטב בקבוץ מרחביה ואף זכתה לאם מאמצת אוהבת. המחיר של ההיקלטות המהירה היה החלפת שמה, דונה הפך לדינה, ושכחה גמורה של שפת אמה. עם תום המלחמה הוריה, שלא קיבלו רשות לעלות לארץ, נאבקו למען השבתה אליהם. השיבה ליוגוסלביה אחרי נתק של שנתיים מהוריה ושכחת השפה היתה קשה. בגילאים עשר עד שתים-עשרה היא חיה חיים מאושרים עם הוריה, ושוב עולה לארץ, הפעם עם הוריה הביולוגיים. אלא שהפעם בגלל קשיי הקיום בעיר היא הושבה לחברת הילדים בקיבוץ. לקראת לימודי התיכון היא שוב שבה אל הוריה ולומדת בעיר. היה זה תהליך מטלטל ומבלבל של ניתוק מבית הורים חם וחיבור מחדש ושוב ניתוק ושוב חיבור.
זה ספור על פיצול זהויות של פליטה, עולה, שנאלצת להתכחש לשמה האמיתי ולזהותה האמיתית שנחשבת ל"גלותית" ונלעגת. כביכול היא משתלבת בזהות הישראלית החדשה אבל בתוכה ממשיך הפיצול הפנימי שחובר להבחנה דיכטומית שיפוטית בין גלותיות המזוהה עם חוסר ערך לבין הישראליות המזוהה עם ערכיות עליונה. אני רואה בהבחנה זו שרווחה בארצנו הנבנית לאורך עשרות שנים, בעיקר בהתיישבות העובדת; הבחנה יהירה, כוזבת, שפגעה בחיבור של פליטי הגולה לשורשים היהודיים ההיסטוריים ולאנושיותם האוטנטית, ושבנתה זהות ישראלית שטחית נטולת שורשי אמת ואטומת לב.
מכורח ההישרדות השואפת להתמזג עם הישראליות "הבריאה" צרת האופקים היא מזדהה עם עמדה זו וזלזלה בתרבות של הוריה, ורק כבוגרת הבינה כמה עוול הזדהות זו גרמה לה. כמה עוינות עצמית, ושיפוט עצמי מוטעה, כמה תחושת אובדן חוסר שייכות וחוסר ערך היא גרמה לה. כל אלה נבעו למעשה מאי יכולת לראות במבט-על מה שאפשר בדיעבד לראות רק לאחר שנים. לעתים נדמה לי שהערצת מודל הצבר החזק בגופו ואיתן בנפשו בראשית בניית הישוב, שהייתה בעיתית כשלעצמה, היתה גירסה שאימצה לעצמה את הזדהות הקורבן עם התוקפן, דהיינו, את האמונה בעליונות הגזע. אמונה הלקוחה, אבוי, מהאמונה בעליונות הגזע הארי. נראה לי שעמדתה השיפוטית כלפי עצמה הייתה הזדהות עם התוקפנות המזלזלת הצברית כלפיה. והיא האמינה להם כדי להיות שייכת. איזו ברירה הייתה לה?
קשה לי מאד להבין איך בתקופה השניה של שהותה בקבוץ, בגילאי 14-12, התייחסו אליה כילדת חוץ, ללא משפחה מאמצת, כך שנותרה לבדה בבית הילדים בעוד שאר הילדים הלכו אל חדרי הוריהם. זה נורא. אף אחד לא הבין ולא ראה? בקבוץ שגדלתי בו, עם כל מגרעותיו, לא היה כדבר הזה. תמיד היתה לילד מהחוץ משפחה מאמצת. אבל המחברת שמביטה כיום לאחור, מספרת על חייה בלי להאשים איש. היא אינה מאשימה אלא כואבת ובהדרגה מבינה את עצמה ואת מקור קשייה. ובסך הכל, הוריה היו גיבורי התקופה במובן של חיי אנוש, וצלחו את הבלתי אפשרי תוך שמירה על ערך אנושי מוסרי ואהבת אדם. ואת זה היא את מוקירה ומזכירה שוב ושוב.
בבגרותה היא אינה מוצאת את העיסוק הנכון לה ומקדישה את חייה למאמצי הולדת ילדים וגידול שני ילדיה תוך עבודות שוליות. עבר זמן רב עד שגילתה את יעודה: להיות מתרגמת. מגיל צעיר יש לה רגישויות ללשון, והיא כותבת שירה. קטן בן-ציון לקחה על עצמה מפעל מרהיב ורב הקף של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית, שפת אמה, לעברית, בעיקר של הכותבים היהודיים ביניהם. היא מתרגמת את הספרות היגוסלבית של מחצית המאה האחרונה, שעיקרה עוקב אחר ארועי המלחמה והסבל האנושי-היהודי בתוכו ואף זכתה לפרסים על מפעלה. אולם הפרס הגדול הינו גילוי יעודה כמתרגמת ותיקון העוול של ילדותה כשהיא מגלה את האוצר של מורשתה שנאלצה לזלזל בו בילדותה ובנעוריה, וכך את היא שבה אל זהותה הראשונית. זה תרגום שאינו רק משפה לשפה אלא תרגום-חיבור של שתי תרבויות. של היגוסלבית ליהודית-הישראלית. כמתרגמת היא מחברת את נפשה שלה לשפה/זהות ממנה היא מתרגמת, ולשפה/זהות אליה הוא מתרגמת. שתי השפות והזהויות מקבלות כך את מלוא ערכן ומתחברות בנפשה. בנוסף לכך היא חוקרת וכתבה שני ספרים על ספרות יהודית יגוסלבית במבט אקדמי.
לסקירה המלאה של רות נצר
ראו גם :
