מאת: רון מיברג
את הספר “די. בי. קופר, מה באמת קרה?” אני סוחב אתי יותר מעשרים שנה. תמיד רציתי לספר על קופר, שריף ביופורד פאסר, יוג’ין איזי, אודי מרפי, ג’וניור ג’קסון ואחרים, סיפורים שחלפו מתחת לרדאר הישראלי מכיוון שהיו אמריקאים מדי. לכן שמחתי כשלפני שבועיים חלה התפתחות עדכנית בעניינו של קופר, סיפור בן 37 שנה.
בערב יום רביעי, יום לפני חג ההודיה 1971, בפורטלנד, אורגון, עלה גבר בגיל העמידה בעל חזות מבויישת ונחבאת אל הכלים, על טיסה 305 של חברת “נורת’ווסט” לסיאטל, וושינגטון, עניין של שיעול מנועים קצר בן חצי שעה.
זה היה לפני עידן שוטרי החרש האוויריים, אלה המכונים אייר מרשלס, אבל מבחינה ביטחונית לא היית יכול לבקש נוסע פחות מסוכן במראהו ובהתנהגותו מקופר; גבר שנראה כמו אחד שבספר סיום התיכון שלו נכתב מתחת לתמונתו: “נועד לעשות הכי פחות בעיות”.
כמקובל אז, בעידן טרום-הפרנויה הביטחונית, הושיט הגבר את כרטיס העלייה למטוס לדיילת שעמדה בפתח ומסר את שמו: “דן קופר”. היה מי ששמע אותו אומר “די. בי. קופר”, והשם דבק. הלילה ההוא שינה לעד את ההיסטוריה של כיצד אפשר לגנוב כסף, להצית את הדמיון ואולי להישאר בחיים.
לסקירה המרתקת של רון מיברג באתר זמן ישראל
אם שודד קופץ ממטוס באמצע הלילה
צוות הטיסה שנחטפה על ידי די. בי. קופר במסיבת עיתונאים – הדיילת פלורנס שאפנר השנייה מימין. 26 בנובמבר 1971 (צילום: AP Photo)