“אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי”

הספר שחושף סוד משפחתי טרגי: “פתאום הבנתי מה אמא שלי עברה כל השנים"

באמצע החיים גילה הפרסומאי עמנואל (מנו) רוזן כי סבו, שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1933, שם קץ לחייו בגיל 66, ושסבתו ואמו תבעו את הממשלה הגרמנית בגין מותו. ספרו החדש מגולל את המסע שעבר לגילוי עברו המשפחתי

 מאת: דודי פטימר

את המסע הזה מגולל ספרו החדש של רוזן, “אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי” (אסיה הוצאה לאור). “כל הסיפור התחיל לפני 90 שנה, באפריל 1933”, מספר רוזן מביתו שבקליפורניה, שם הוא חי זה 40 שנה. “סבי, הוגו מנדל, שהיה עורך דין מאוד מצליח בגרמניה, קיבל מכתב שבו נאמר לו שהוא לא יכול לשמש יותר כעורך דין מפני שהוא לא משתייך לגזע הארי. לכן סבי, שתמיד היה ציוני, החליט עם סבתי לוצי לעלות לארץ. כל המשפחה הגיעה לתל אביב. סבא שלי פתח בארץ מפעל, המפעל נכשל, והוא הפך להיות איש מכירות וגם אז לא כל כך הצליח. בשנת 1956, 23 שנה אחרי שהם עלו לארץ, סבתא וסבא שלי נסעו לחודשיים חזרה לגרמניה. זאת הייתה כנראה נסיעה קשה. כשהם חזרו מהנסיעה הזו, במרץ 1957, סבא שלי קפץ אל מותו מקומה שלישית של פסאז’ תמר ברחוב אלנבי בתל אביב”.

הכרת את הסיפור הזה?

“כשגדלתי לא ידעתי שום דבר על העניין הזה. הייתי בן 3 כשזה קרה. אני לא זוכר את סבא שלי. כשגדלתי, ידעתי שהיה לי סבא ושהוא מת. לא שאלתי שאלות, ואמא שלי לא סיפרה לאחותי אווה, שגדולה ממני בשלוש שנים, ולי מה באמת קרה. גדלנו גם בלי אבא כי אבא שלי, יהודה רוזן, נפטר מהתקף לב בגיל 36, כשלוש שנים לפני שסבא שלי התאבד. למרות הטרגדיה הזאת, הייתה לנו ילדות מאוד מאושרת. בשלב מסוים, כשאמא שלי מרים באה לבקר אותי בקליפורניה, נודע לי שסבא שלי שם קץ לחייו”.

להמשך הכתבה של דודי פטימר

ראו גם : סקירת הספר ע"י מיה סלע ( קישור)

 הוגו ולוצי חיו בתודעה של מי ששייכים למועדון אקסקלוסיבי — לא כפריים, לא אוסטיודן ולא נובורישים. הם סלדו מיידיש שנראתה להם כמו גרמנית רצוצה, הם דיברו גרמנית מושלמת ושלטו בגינוני שולחן מעודנים. "הם היו בפסגת העולם. אולי הגובה הזה גרם לנפילה להיות כה קטלנית".

אז מדוע קפץ הוגו מנדל אל מותו במרץ 1957? הספר הזה הוא מעין מסע בלשי שאליו יצא רוזן בניסיון למצוא את התשובה. שהרי קשה לנו לתפוש למה שאדם בר מזל כמו הוגו, אחד שהצליח להימלט מגרמניה בזמן, כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה, יבחר לשלוח יד בנפשו. אנחנו נוטים להתייחס כך לאנשים שהגיעו לארץ בשנות ה–30 — ההם שברחו בזמן, שהיו להם מזל ושכל — ולא מביאים בחשבון את עולמם שחרב. במכתב ההתאבדות שלו ציין הסופר שטפן צווייג את עולמו הלשוני ששקע ואת אובדנה של מולדתו הרוחנית, אירופה שאיבדה עצמה לדעת. הוא כתב את זה בעת שישב בברזיל, רחוק מהיטלר וממחנות ההשמדה, ובכל זאת לא היה יכול לחיות עוד.

לאלה שבני משפחתם הצליחו לחמוק בזמן היו דברים משונים באמתחת — למשל סבא וסבתא, מסמכים, מכתבים, גלויות, פתקים ועדים שאפשר בעזרתם לנסות להבין איך חיו ולמה מתו. לפעמים אנחנו מתייחסים לאירועים היסטוריים כמו קצבים, כי אי אפשר להתעסק בנפש של פרטים, אבל רוזן מצליח: הוא מקים לחיים את הנפש והגוף של בני משפחתו, חוזר להלך איתם בשבילים שבהם הלכו, מנסה להבין מה פירוש הדבר לאבד את הלשון, את המעמד ואת הזהות. הוא מתאר את האופן שבו אדם איבד בית ולא מצא בית חדש; את הגעגוע המורכב לבית שנהפך למפלצת.

למעשה, רק בבגרותו גילה רוזן את הסוד שריחף מעל הבית מילדותו. עד אז קיבל את הגרסה המשפחתית שלפיה סבו נפל במדרגות ומת. הספר עוסק בשאלת ההסתרה, בבושה, באשמה. ההתאבדות של הוגו מהדהדת את התאבדותו של הסופר הכימאי פרימו לוי, ששנים אחרי ששרד את אושוויץ נפל אל מותו במדרגות ביתו בטורינו. הוא מזמן לשולחן גם את חנה ארנדט במאמרה "אנו הפליטים" מ–1943: "בניגוד ליהודים דתיים, אשר רואים בהתאבדות קריאת תיגר על הבריאה כולה והצהרה שהחיים אינם ראויים לחיותם, טענה ארדנט שיהודי אירופה החילונים שבחרו לשים קץ לחייהם הם שונים: 'מתאבדינו אינם מורדים מטורפים שמתריסים בפני החיים והעולם, שמנסים להרוג מתוך עצמם את היקום כולו. דרכם להיעלם היא שקטה וצנועה; כמו מתנצלים על הפתרון האלים שמצאו לבעיות האישיות שלהם'". רוזן לא יודע אם הוגו התכוון להתריס או רק להיעלם בשקט ובצנעה. אבל גם אם זו היתה כוונתו, הדבר לא צלח — "אקט ההתאבדות שלו רעם בראשה של אמי כל חייה".

לסקירת הספר ע"י מיה סלע