ami
מאת: בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו
בֵּית-מְגוּרַי הוּא בֶּן 5 קוֹמוֹת
וְכָל חַלּוֹנוֹתָיו מְפֹהָקִים אֶל שֶׁכְּנֶגֶד
כִּפְנֵי הַנִּצָּבִים אֶל מוּל רְאִי.
70 קַוֵּי אוֹטוֹבּוּסִים בְּעִירִי
וְכֻלָּם עַד מַחְנָק וְעַד סִרְחוֹן הַגּוּפִים.
הֵם נוֹסְעִים
הֵם נוֹסְעִים
הֵם נוֹסְעִים אֶל לֵב הַכְּרָךְ
כְּאִלּוּ אִי-אֶפְשָׁר לִגְוֹעַ מִשִּׁעְמוּם גַּם כָּאן
בִּשְׁכוּנָתִי שֶׁלִּי.
שְׁכוּנָתִי שֶׁלִּי הִיא קְטַנָּה מְאֹד
אַךְ יֵשׁ בָּהּ כָּל הַלֵּדוֹת וְהַמִּיתוֹת
וְכָל שֶׁבֵּין לֵדָה לְמָוֶת
שֶׁיֵּשׁ בִּכְרַכֵּי הָעוֹלָם
אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת הַמְּסוֹבְבִים לְהַפְלִיא צַלַּחַת-מְעוֹפֶפֶת
וּ-3 בָּתֵּי-קוֹלְנוֹעַ.
לוּלֵא הִסְתַּפַּקְתִּי בַּשִּׁעְמוּם שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי
הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְאֶחָד מֵהֶם.
בֵּית-מְגוּרַי הוּא בֶּן 5 קוֹמוֹת –
זוֹ שֶׁקָּפְצָה מִן הַחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד
נִסְתַּפְּקָה בְּ-3 בִּלְבַד.
נאום פלוני על שכונתו/ אברהם שלונסקי
ביום 8 באוקטובר 1953 התאבדה השחקנית לוסיה שלונסקי בקפיצה מחלון דירתה ברחוב דב הוז 12. בעיתונים פורסמו הספדים קצרים אשר שיבחו את משחקה וכתבו כי נפטרה "באורח טראגי".
לוסיה הייתה אשת נעוריו של המשורר אברהם שלונסקי ושחקנית תיאטרון 'אוהל'
בסיפור הזה אין אשמים, רק צער.
השניים הכירו כאשר אברהם היה רק בן 15 ולוסיה חברתה לכיתה של אחותה הגדולה, הייתה בת 17. לוסיה לייקין הייתה יפהפיה בלונדינית וכחולת עיניים בעלת מראה סלאבי, היא באה ממשפחה יהודית ענייה ומתבוללת עם אב שתיין.
לוסיה שבתה את לבו של אברהם הצעיר, היא הייתה מלאת שמחת חיים, משוחררת, מקורית מחשבה ובוהמיינית. אביו של שלונסקי לא התלהב מהייחוס המשפחתי המפוקפק שלה, אבל האם התאהבה בה ראתה בה בת לכל דבר.
בתחילת שנות ה-20 עלתה משפחת שלונסקי ארצה.
הזוג הצעיר ניסה את כוחו בגדוד העבודה, ולבסוף התמקם בתל אביב הקטנה בלב הבוהמה המקומית, הם חגגו עם החבר'ה טראסק, וחבורת יחדיו הספרותית וניסו להגשים את שאיפותיהם המקצועיות,
לוסיה הגשימה את חלום נעוריה להיות שחקנית והצטרפה לתיאטרון הפועלים הצעיר תיאטרון אוהל. ושלונסקי כתב, תרגם וערך כתבי עת ספרותיים.
לוסיה לא הצליחה להשתלט על השפה העברית ויצירתו של בעלה, נותרה חתומה עבורה.
בחגיגות השתייה והשמחה הבוהמייניות נמהל טעם מר – לוסיה, כמו אביה לפניה, החלה מתמכרת יותר ויותר לטיפה המרה. והייתה נתונה למצבי רוח משתנים. יופיה משך אליה מחזרים רבים, ולמרותה אהבתה לבעלה היא קיימה רומנים עם גברים שונים, בהם הזמר יוסף גולנד, ורב החובל אריה בויבסקי מייסד הספנות העברית. קשר אהבה משמעותי נוצר בינה ובין השחקן שמחה (סניה) צחובל, אשר שיחק לצידה בתיאטרון אוהל.
שלונסקי כך נראה, השלים עם היחסים הפתוחים ולא גילה קנאה באהוביה של לוסיה. הוא היה ביחסים טובים עם צחובל.
אבל אז התהפכה הקערה ושלונסקי עצמו התאהב באחרת – השחקנית מירה הורוביץ, אשת רעו הטוב יעקב הורוביץ, בן חבורתו הספרותית 'יחדיו'.
מירה שכבר הייתה אם לבת, הרתה משלונסקי, היא עזבה את בעלה, נסעה לחו"ל וחזרה ממסעה עם תינוקת בחיקה.
שלונסקי נקרע בין שתי הנשים לוסיה ומירה; הוא היה נאמן לאשת נעוריו ולא רצה לעזוב אותה , אך אהב והעריך את אם בתו היחידה וגם אותה לא רצה לזנוח.
שלונסקי חילק את זמנו בין שתי הנשים ובין שני בתים. הוא נהג לבקר את מירה והבנות מדי יום, אך חזר כמעט מדי ערב אל לוסיה.
שתי הנשים סבלו : מירה הבינה כי שלונסקי אינו מתכוון לעזוב את לוסיה במהרה, ולוסיה קיבלה קשה את לידת בתם של מירה ואברהם, ברומן שלה עם צחובל לא היה משןם נחמה. שלונסקי היה ונשאר אהבתה הגדולה האמיתית, מצב השתייה שלה החמיר ובעקבותיו התדרדר גם משחקה בתיאטרון.
היא כפלה עתה את אהבתה לכלב חיקה בובי, שהיה נחמתה הגדולה. הוא היה תחליף לילד שלא היה לה והיא טפלה בו במסירות והייתה נושאת אותו עימה תמיד ברחוב.
דמותה יוצאת הדופן של לוסיה שבתה את דמיונו של נער צעיר, שהתגורר בשכנות אליה במעונות עובדים. לימים יהפוך אותו הנער לסופר יעקב שבתאי, והוא ישבץ את דמותה של השכנה עם הכלבלב ביצירתו הגדולה 'זכרון דברים';
ברומן הוא מכנה אותה קמינסקאיא ומתאר אותה כך: "בלונדינית, גבוהה, עזה, פרועה ושיכורה, עם עיניים ירוקות ונפחדות ושפתיים עבות וחושניות", קפריזית, אובדת דרך חסרת ישע ועצובה "עד שלפעמים הייתה שרה באמצע הלילה כמטורפת, כאילו ביקשה לקרוע את החושך לגזרים".
בן דמותו של כלבלב החיק מופיע בסיפור תחת השם נואי סומברה, והוא מתאר כיצד נהגה להאכיל את הכלב האהוב בתקופת הצנע בנקניק סלאמי משובח וגבינות שוויצריות ולהשקות אותו קוניאק צרפתי ובירה אנגלית.
אותו כלבלב אומלל זוכה בספר 'זכרון דברים' לגורל אכזר, בסצנה שהיא מרגעי השיא של הספר.
בסוף שנות ה-40 לא ניתן היה עוד להתעלם מבעיית השתייה של לוסיה, שלונסקי שלח אותה למכון גמילה נחשב בשווייץ, שם שהתה במשך כשנה, אך תהליך הגמילה לא הצליח. לוסיה שבה ארצה ושלונסקי נפרד ממנה.
לאחר פרידת הזוג המשיכה ציפורה, אמו של שלונסקי להתגורר עם לוסיה כלתה לשעבר בדירה אחת, וזו הוסיפה לקרוא לה מאמוצ'קה.
לוסיה התאבדה בקפיצה מחלון ביתה ביום חמישי, כ"ט בתשרי תש"ד והיא בת 55. היא לא השאירה אחריה צוואה או מכתב.
באותו בוקר השכים אברהם שלנוסקי שלא כהרגלו, הוא ישב לעבוד בבית הקפה אררט, אבל לא הצליח להתרכז, משהו הרגיש לא כשורה.
ואז ניגש אליו ידידו אברהם חלפי, שגם הוא השכים קום אחרי ליל-משחק על הבמה, הוא קרֵב אל שלונסקי ובישר לו את הבשורה המרה "היא קפצה אל מותה."
בהלוויה לא היה שלונסקי מסוגל להספידה והחליף אותו המשורר אברהם חלפי.
שבע שנים לאחר מותה, פרסם שלונסקי בספרו אבני גויל את השיר "נאום פלוני על שכונתו"
המסתיים במילים:
בֵּית-מְגוּרַי הוּא בֶּן 5 קוֹמוֹת –
זוֹ שֶׁקָּפְצָה מִן הַחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד
נִסְתַּפְּקָה בְּ-3 בִּלְבַד.
במשך שנים הכרנו ואהבנו את שירו של שלונסקי ואת סיפורה של קמינסקאיא ב'זכרון דברים' של שבתאי, כל אחד מהם בנפרד, מבלי שידענו כי יש קשר ביניהם וכי שניהם מתלכדים סביב סיפורה האמיתי והטראגי של אשה אמיתית אחת – לוסיה שלונסקי, שרק רצתה לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת.
עד שקראנו לאחרונה בספרה של החוקרת פרופ' חגית הלפרין "המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי", ספריית פועלים, 2011, ובזכותו גילינו את פני האישה שמאחורי השיר והרומן.
סיפורו של המרובע הרומנטי הטראגי מופיע בעוד שתי יצירות ספרותיות נשכחות –
במחזה 'ם בחלון' מאת לאה גולדברג, שהשתייכה לחבורת 'יחדיו' והייתה ידידתו ויריבתו של שלונסקי וחברתן של מירה ולוסיה.
הידידות בין שלונסקי לבין הסופר יעקב הורוביץ, בעלה הנבגד של מירה, אמנם נפגעה, אולם לא נותקה. הורוביץ פרסם בכתב העת של שלונסקי 'טורים' את סיפורו "אל נשי תל אביב החמודות", שבו עיצב את סיפור המעשה כמעט במפורש.
הורוביץ גילה גדלות נפש ולאחר מותו של שלונסקי הספיד אותו במילים "נסיך שירתנו החדשה היה, ולוחם נלהב למען ערכיה, וכבד האבל בהסתלקותו”.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך מחקרה של פרופ' הלפרין ונעזרנו גם בספרו של יונתן שלונסקי 'אררט.'
מקור וקרדיט : בית אריאלה וספריות ת"א (קישור)