אלי עמיר , מחרוזת ענבר, עם עובד 2023
הפרק הכי מעניין בספר : היום הארוך ביותר
כאן מספר אלי עמיר על היום בשנת 1950 שיצא עם משפחתו מעיראק. הנסיעה מעיראק נמשכה בלי סוף , חצו את גשר החידקל בנסיעה ארוכה בעיר בגדאד , עברו חיפוש משפיל ע"י השוטרים העיראקיים במזוודות , התעמרות של השוטרים העיראקיים בהם, המטוס נוחות בקפריסין כי לא אפשרו טיסות ישירות לישראל , ורק אחר כך הגיעו בטיסה לישראל. ואז הגיעו למעברת שער העלייה שהייתה למעשה מחנה אוהלים מגודר , נאלצו לאכול ממגשי אוכל תָּפֵל שהביאו מחדר האוכל המרכזי בשער העלייה . הכל לא התאים לחיכם בכלל , לדוגמא קיבלו אטריות דג מלוח , והעיראקים מעולם לא אכלו אטריות אלא אורז .
האבא , אבי המשפחה , "המלך" מאבד את כתרו במחנה שער העלייה ועכשיו הבנים בן 13 ו10 מנהיגים את המשפחה .
מקור : ראיון עם אלי עמיר בתוכנית בגלי צה"ל , "ספרים רבותי ספרים!, 19 למאי 2023
בצילום למעלה : מעברה שער העליה
בשנות ה-50 עלה אלי עמיר לארץ מבגדד, עיראק, עדיין לא בן מצווה. משפחתו נקלטה במעברה והוא הצטרף לחברת נוער של עליית הנוער ועבר להתגורר בקיבוץ משמר העמק. שם התמודד עם זרותו התרבותית מחד, ולמד להכיר את האבות המייסדים של תנועת החלוצים.
מחרוזת ענבר/אלי עמיר
הוצאת עם עובד
הספר שוזר סיפורים קצרים, קטעים קטעים כמו במחרוזת של קורות חייו של אלי עמיר בקולו שלו. סיפוריו של אלי עמיר וקורות חייו משוקעים בספריו תרנגול כפרות, מפריח היונים ונער האופניים, בקולן של דמויות בדיוניות. בספר זה אלי עמיר מספר את סיפוריו בקולו שלו. כמו במחרוזת של קטעים קטעים המחברים את ילדותו בבגדאד, מפגשיו עם סופרים, העבודה בעליית הנוער, הקשרים עם פוליטקאיים ועד לקטעים שקשורים במשפחה.
ספר שהוא מאוד אישי מחד, אך גם קצת מוכר לאור ספריו הקודמים של אלי עמיר. ספר שאיננו נופל מספריו הקודמים וכתיבתו היפה של אלי עמיר למרות השוני בז'אנר. ספר כשמו כן הוא, מביא פרקי חיים, בלשון ציורית וחיה.
קוראיו הרבים של אלי עמיר יכולים לקרוא עליו כאן בספר מחרוזת הענבר בלי חציצה – לא דרך דמויות אחרות שפועלות בתוך עלילות בדיוניות, אלא ישירות מפיו. פרקי החיים שכונסו בקובץ הזה נוגעים בכל תקופות חייו, מילדותו בבגדאד עד שנות סבאותו בירושלים, והמראות העולים כאן שונים מאוד זה מזה: נהר החידקל בקיץ, כשמתגלה במרכזו האי שהוסתר עד אז במים; עולים חדשים שמזדרזים ומנשקים בטעות את אדמת קפריסין; תדהמתו למראה כיכרות הלחם על שולחנות הסדר בקיבוץ; הריקוד שלו בפארק אווניו מיד לאחר הולדת ילדו הראשון; פקידים ופוליטיקאים שנקרו בדרכו עד שמוּנה למנכ"ל עליית הנוער; והרצון לכתוב על חבלי הקליטה מתוך ניסיון אישי, שיש בו לא רק קשיים אלא גם תקווה גדולה שהתממשה.
אלי עמיר, מחברם של תרנגול כפרות, מפריח היונים ונער האופניים, שזכו לאלפים רבים של קוראים, מסתכל לאחור על שמונה עשורים וחצי.
ספרו החדש, “מחרוזת ענבר – פרקי חיים", נולד כסיפורים־סיפורים שחלק עם חברו הטוב, אמציה פורת, מהעורכים האגדיים של עם עובד: “הייתה תקופה שהיה מרותק לביתו והייתי מטלפן אליו יום־יום ומספר לו סיפור. ממציא ומספר. יום אחד הפסיק אותי באמצע סיפור מאוד מותח. אמרתי לו: אמציה, חכה, אני באמצע הסיפור. הוא אמר: תקשיב לי. תכתוב את מה שאתה מספר לי בערבים. אמציה בשבילי הוא סמכות. עבר זמן ואמרתי: וואללה, אכתוב. מה יכול לקרות? ככה נולד ‘מחרוזת ענבר'. שום דבר אינו בדיה. פה ושם צריך פלפל, סוכר, מלח. אבל הכל קרה. הרחבתי והעמקתי. הגשתי לעורך שלי בעם עובד, יובל שמעוני, והוא מיד התקבל". “מחרוזת ענבר", על שם המסבחה, המחרוזת שהיהודים והערבים גלגלו בה: “אין גבר שלא גלגל מסבחה. הכי משובחת היא מאבני ענבר. זה שם שמעיד על המשותף. כל חיי אני מחפש את המשותף וההרמוניה ולא את המפריד או את מה שיוצר ריבים. מזל שאני פה".
הסופר שבו נולד מרציונל. לא כאשר בוער בעצמותיו. הוא הבין שהוא מוכרח לספר את סיפור העלייה מעיראק, שכן אם לא הוא, לא יהיה מי שיספר: “גם בגילי המתקדם, בשעה הזאת לפני שאני עוצם את עיניי בלילה, אני חוזר לבגדד, לזיכרונות הילדות שלי, ואז חוזר לקיבוץ. שתי תחנות, וכנראה לא במקרה, כי הקיבוץ הוא הניגוד הגדול ביותר לבגדד. הקיבוץ במהותו נלחם נגד הגולה ורצה ליצור תרבות חדשה. זו הייתה הגדולה של דור ראשון של חלוצים שהפכו את העם היהודי לעם חקלאי שעובד את אדמתו ומתחבר אליה. זכיתי להיות פה ופה. אני חוזר לשם, כי אלה השורשים החזקים והיציבים שלי. בגדד היא מרכז תרבות ערבי גדול, והקיבוץ הוא מרכז חלוצי סוציאליסטי מהפכני גדול. הייתי במשמר העמק, שזה תפארת הקיבוצים. זכיתי לינוק משני העטינים האלה. כשהייתי בקיבוץ, ראו בנו ערבושים נחותים, מעבריסטים. הייתי עומד על המדרכה והם היו ממשיכים ללכת ולא רואים אותי. אמרתי להם: ניפגש בסיבוב".
זה היה המניע?
“בטח. כשמעליבים אותך, אתה אומר: ניפגש בסיבוב".