בצילום  : מרי בן-גוריון , אם הכלה בצילום,  הייתה אירית שעברה גיור רפורמי בלבד.

חג שבועות הוא חג הגרים ,החג בו קוראים את מגילת רות שהיתה גיורת

  ליקט וערך , עמי סלנט , עורך האתר " חיים של אחרים : ביוגרפיות וסיפורי חיים"

ראשי ממשלה בישראל ופרשיות של גיורת במשפחה

בן-גוריון ופרשת הגיור של מרי בן-גוריון

ראשיתה של השתלשלות האירועים באהבה טהורה : לאחר שנפצע בעת שירותו בצבא הבריטי , התאהב עמוס בן גוריון במרי , האחות הנוצרייה שטיפלה בו . 

בצילום למטה  ראש הממשלה בן גוריון ומשפחתו המורחבת , כולל כלתו הגיורת האירית  , רעייתו של עמוס בן גוריון , 1951

עמוס בן-גוריון היה קצין בבריגדה היהודי ושירת בצבא הבריטי בדרגת סרן .

כשסיפר להוריו כי הוא מתכוון לממש את אהבתו בחתונה , נחרדה פולה מהאפשרות שבנה יתחתן עם גויה . היא ביקשה מבן גוריון שיטיל את מלוא כובד משקלו בעניין . " הזקן , " מצדו , התרשם מסוגיה אחרת : יופייה של מרי ומסירותה לבנו . הוא לא העז להתבטא כך מול פולה , אבל לעמוס אמר כי לא רק שאינו מתנגד לנישואיו , אלא " זה טוב להשבחת הגזע . " גם התנגדותה של פולה שככה לאחר שמרי ניאותה להתגייר . לאחר שעברה גיור רפורמי , הקימו עמוס ומרי בית בישראל . אך כאשר בתם הבכורה רותי עמדה להינשא , נתקלה במכשול שלא צפתה : ברבנות הודיעו לה כי מכיוון שאמה גוירה בהליך רפורמי , אין תוקף ליהדותה . בן גוריון נחרד . בכעסו סיפר כי החינוך הדתי שהעניקו מרי ועמוס לילדיהם היה בעל משמעות גדולה יותר מהחינוך שהוא העניק לילדיו . כאשר הגיע בנם לגיל מצוות , סיפר : "הם ] אפילו [ הכריחו אותי ללכת לבית הכנסת , אף שאני לרוב נהנה ללכת לבית הכנסת רק בהיותי בחוץ לארץ . " לאחר שלא נמצאו רבנים שהסכימו לאשרר את הגיור של מרי , נאלץ להתערב בעצמו . בן גוריון פנה לרב הראשי של צה"ל , הרב שלמה גורן — "

ראשיתה של השתלשלות האירועים באהבה טהורה : לאחר שנפצע בעת שירותו בצבא הבריטי , התאהב עמוס בן גוריון במרי , האחות הנוצרייה שטיפלה בו . כשסיפר להוריו כי הוא מתכוון לממש את אהבתו בחתונה , נחרדה פולה מהאפשרות שבנה יתחתן עם גויה . היא ביקשה מבן גוריון שיטיל את מלוא כובד משקלו בעניין . " הזקן , " מצדו , התרשם מסוגיה אחרת : יופייה של מרי ומסירותה לבנו . הוא לא העז להתבטא כך מול פולה , אבל לעמוס אמר כי לא רק שאינו מתנגד לנישואיו , אלא " זה טוב להשבחת הגזע" . גם התנגדותה של פולה שככה לאחר שמרי ניאותה להתגייר . לאחר שעברה גיור רפורמי , הקימו עמוס ומרי בית בישראל . אך כאשר בתם הבכורה רותי עמדה להינשא , נתקלה במכשול שלא צפתה : ברבנות הודיעו לה כי מכיוון שאמה גוירה בהליך רפורמי , אין תוקף ליהדותה . בן גוריון נחרד . בכעסו סיפר כי החינוך הדתי שהעניקו מרי ועמוס לילדיהם היה בעל משמעות גדולה יותר מהחינוך שהוא העניק לילדיו . כאשר הגיע בנם לגיל מצוות , סיפר : "הם ] אפילו [ הכריחו אותי ללכת לבית הכנסת , אף שאני לרוב נהנה ללכת לבית הכנסת רק בהיותי בחוץ לארץ . " לאחר שלא נמצאו רבנים שהסכימו לאשרר את הגיור של מרי , נאלץ בן-גוריון להתערב.

בן גוריון פנה לרב הראשי של צה"ל , הרב שלמה גורן — " רב לא פחות גדול מהם" — וזה ניאות להביא את השניים בברית הנישואין . אולם הטעם המר שנבע מדחיית יהדותה של נכדתו לא פג . במכתב ששיגר לשולמית אלוני , חברת מפא"י באותם ימים , שעסקה רבות בסוגיות דת ומדינה ובמעמד הנשים , הודה כי בדיעבד מתבררת לו הסכמתו להפקיד את הרבנות על ענייני אישות כמשגה . אם כי , הסביר בנימת התנצלות , בעת הקמת המדינה לא מצא חלופה טובה יותר . כהרגלו , לא היה מיומן בחרטות והצדיק את עמדתו ברצונו לאחד את החברה הישראלית .

 מקור

 חייו הסודיים של נתניהו

אשתו השנייה  של נתניהו (מ-2 במאי 1981), פלייר קייטס, הייתה מבריקה, כריזמטית ומצליחנית, שהייתה חלק מהצוות האסטרטגי של ג'ון קנדי. כדי שתוכל להינשא לביבי היא עברה גיור רפורמי מהיר, לאחר שהתחתנו בטקס אזרחי בבוסטון. אחרי שסיים את תפקידו בארה"ב והוא כבר שגריר ישראל באו"ם, הגיעו פלייר וביבי לירושלים. פלייר לא הסתדרה עם המנטליות הישראלית. צילה נתניהו, אמו של ביבי, לא אהבה את הרקע הנוצרי של פלייר וגם לא נראתה לה העובדה שפלייר לא יכלה להביא ילדים לעולם אף כי עברה טיפולי פוריות קשים, שלא הועילו. ביבי החל להתעלם מפלייר, להיעלם לעתים תכופות ולישון מחוץ לבית – בלי להסביר איפה היה. ב-1988 הם התגרשו. במארס 1989 חזרה פלייר לארה"ב.. בהמשך התחתנה עם איש פיננסים עשיר מאוד, ליאונרד הרלן, וכיום היא נקראת פלייר הרלן.

סיפורי חיים אחרים של גיורות פחות יודעות אך ראויות להערכה

סיפורה של גיורת : סיפורה של וילי

נולדתי בהולנד בתאריך 2/9/1940 , למדתי בסמינר למורים לבית ספר של אופנה. התחתנתי בשנת 1965 ועליתי לארץ בשנת 1970 עם משפחתי. בהתחלה גרנו שנה וחצי בתל אביב עם הוריו של יודי בעלי ובזמן הזה בנינו את הבית במכמורת. בארץ לא התעסקתי עם ההוראה אלא במסחר של עבודות יד. אנחנו גרים משנת 1972 במכמורת.

הכל התחיל כשהייתי בת 22 והוזמנתי למסיבה של סטודנטים זרים. הצטרפתי לקבוצה, שנראתה הכי נחמדה, אבל לא ידעתי שהם ישראלים ולא הבנתי איזו שפה מוזרה הם מדברים. יודי, שהיום הוא בעלי, היה אחד מהסטודנטים, והתאהבנו ממבט ראשון.

עד אז הייתי שייכת לקהילה נוצרית קטנה ואדוקה, שבראשה עמד מנהיג, שהיה מטיף לאורך החיים של הקהילה. החברות בקהילה הייתה מבוססת על נאמנות ללא סייג למנהיג. החברים עבדו בקהילה בהתנדבות, ותרמו עשרה אחוזים ממשכורתם השבועית לקהילה. מי שהתחתן מחברי הקהילה, היה בן או בת זוגו חייב להצטרף לקהילה.

כשהתחלתי לצאת עם יודי, התחילו הבעיות. יודי הוא צבר, גאה בעצמו ובמשפחתו, בשורשים שלו ואבי התנגד נחרצות לקשר בינינו. כשהבין שאיני מתכוונת לוותר, ניסה לצרף אותו לקהילה. כמובן שהניסיון לא עלה בידו. עברתי תקופה קשה של לחץ כבד מצד ההורים. הקהילה החרימה אותי, ומצידו של יודי ידעתי שלא יישאר לגור בהולנד ובכוונתו לחזור לישראל. אהבתי והתקרבותי לישראל לא השאירו בי ספק, כי לא אעזוב את בן זוגי גם במחיר איבוד משפחתי והקהילה.

להמשך סיפור החיים

 סיפור החיים של מרטינה צין

הקשר של מרטינה צין לשואה מגיע מכיוון אחר לגמרי. היא נולדה למשפחה גרמנית שנדדה בין גרמניה לשווייץ ולבסוף השתקעה בכפר הגרמני לינבורג. כשהייתה בת 10, עברה פעם בסלון וראתה על מסך הטלוויזיה רכבת ואסירים במחנה. התמונות זעזעו אותה, אך כששאלה את הוריה מי מצולם שם, הם כיבו מיד את הטלוויזיה ושלחו אותה לישון. "את עוד קטנה", אמרו לה.

"בילדותי לא למדנו דבר על השואה", היא מספרת. "למעשה לא הזכירו בבית הספר את מלחמת העולם השנייה, וגם לא את הראשונה. בשיעורי היסטוריה הגענו רק עד נפוליאון. עד היום זו טראומה שמשתיקים. זה המסר שאיתו גדלתי – אל תתעסקי במה שקרה. כשניסיתי לשאול ולברר על אודות השואה, הוריי לא הסכימו לדבר על הנושא. אבל את התמונה שראיתי בטלוויזיה בגיל עשר, לא אשכח לעולם".

כשבגרה התברר לה איזה מטען נושאת משפחתה משנות המלחמה. "סבי מצד אבי גויס לוורמאכט זמן קצר לאחר חתונתו, הגיע לעוד חופשה קצרה, יצא שוב ומעולם לא חזר. ככל הנראה הוא נהרג בחזית הרוסית. סבי היה אחד מחמישה אחים, ונחשב לטוב שבהם. התאים לו להתגייס, מתוך תפיסה של מחויבות לכלל. אחיו הצעיר התחמק מגיוס, ברח לנורבגיה, וכשחזר נשא לאישה את סבתי. דווקא הוא ספג ביקורת מהמשפחה על כך שברח. כשאני שואלת את אבא האם הוא מעוניין לדעת מה עלה בגורל אביו, או לפחות היכן נהרג, הוא מיד מתחמק: 'למה את חופרת? זה פצע שנסגר, אז אל תפתחי אותו'.

"סבי מצד אמי נשלח גם הוא להילחם ברוסים, נפל בשבי והוחזק בסיביר בתנאים קשים מאוד. כשחזר משם, אמי פתחה לו את דלת הבית ונבהלה ממנו. הוא היה זר מוחלט מבחינתה. 'זה אבא שלך', אמרה לה סבתי, אבל אמי התקשתה לקבל זאת".

כשלמדה פיזיותרפיה בעיר פרייבורג, הכירה בחור ישראלי. "הרומן בינינו שגשג, וכך בשנת 86' הגעתי לארץ בפעם הראשונה. לא דיברתי את השפה, המקום היה זר, ובכל זאת מיד עם הנחיתה כאן הרגשתי שהגעתי הביתה. החיבור שלי לישראל היה מאוד חזק וטבעי".

כאן בארץ היא נחשפה לראשונה לתיאור הזוועות שחוללו הנאצים. "עד אז לא הייתה לי תודעת שואה בכלל, ופתאום שמעתי את סיפורי הניצולים. כשחזרתי לגרמניה שקעתי בקריאת ספרים על ישראל, על יהדות ועל המלחמה. קראתי בלי סוף, עד שהמשפחה והחברים כבר ביקשו שאפסיק. האמביוולנטיות שלהם גברה כשהודעתי שאני מתחתנת עם החבר ועוברת לגור בישראל. דווקא בארץ קיבלו אותי בזרועות פתוחות, בעוד בגרמניה אני מרגישה עדיין שיש פחד מזרוּת".

בשנותיה הראשונות בישראל עבדה צין בבית לוינשטיין ואחר כך בבית אבות, מה שזימן לה שיחות נוספות עם דור הניצולים. "אלו אנשים שלא דיברו עם אף אחד אחר, אבל משום מה בפניי הם שפכו את הלב".

שלושה ילדים נולדו לה ולבעלה הישראלי. אף שלמדה עברית, בבית המשיכה צין לדבר גרמנית, "וזה מאוד פגע בילדיי. כשהבן שלי היה בכיתה א', ילדים כינו אותו 'נאצי'. מנהלת בית הספר ניסתה להרגיע אותנו ש'זה רק דיבור של ילדים', אבל לי זה מאוד הכאיב. גם בתי השנייה ספגה לא פעם קללות, כששמעו אותה מדברת בגרמנית".

עוד כשעלתה ארצה חשבה צין להתגייר, אולם לא סיימה את התהליך. לפני כעשר שנים, בעודה רוכבת על אופניה באימון שגרתי, פגע בה רכב שנסע במהירות גבוהה, והיא נפצעה באורח קשה מאוד. לאחר שהחלימה, חשה צורך לברך את ברכת הגומל. "באותה תקופה התגרשתי, ופתאום הרגשתי שהגיע הזמן שאתגייר. הרצון להיות יהודייה לא עזב אותי כל השנים. הילדים שלי כעסו עליי כשגדלו והבינו שלא מספיק להתגורר כאן כדי להיחשב יהודים. אבל כשהם נחשפו לגיור דרך 'נתיב' בצבא, הם הודו לי – 'זו זכות ללמוד כאן יהדות וציונות, תודה רבה לך אמא', הם אמרו. המילים שלהם היו מאוד משמעותיות עבורי. התחלנו לשמור שבת יחד ולקיים מצוות, וזו הייתה עבורי סגירת מעגל. מאז הגיור שלי גם הוריי מחוברים יותר ליהדות, ופעילים בארגון יהודי־גרמני".

לסיפור "הרכבת האבודה" היא התוודעה לאחר שהכירה את וובר. "כשהוא שאל מהיכן אני, עניתי 'ממקום קטן שאף אחד לא מכיר'. להפתעתי הוא דווקא שמע על הכפר הזה, כי הרכבת ההיא עצרה שם לזמן קצר. כילדה חלפתי על פני התחנה בכל יום כשרכבתי על האופניים בדרך לבית הספר, אבל מעולם לא ידעתי על מה שקרה שם במלחמה".

היום וובר וצין מתגוררים יחד במודיעין. במקביל לעבודתה כפיזיותרפיסטית, צין היא טריאתלטית מקצועית שמשתתפת בתחרויות רבות ברחבי העולם. לפני כשנה זכתה במקום הרביעי בתחרות "איירון מן" שהתקיימה באירופה.

מקור

 הגיורת במטוס – האתר של עפרה אליגון

 קישור לכתבה

 ראו גם:

קרן ימימה, גרת-הצדק שעזבה את הכנסיה ונרצחה בירושלים

לבה הטהור של גיורת מיוחדת

 ראו גם:

בן המאה שעברה : אוטוביוגרפיה / מרדכי (מורלה) בר-און. חלק א

סיפורה של הגיורת רות בלוי. אהבה אסורה 

לכתבה

 ראו גם: 

• קימי קפלן, "חוצפדיקע שמוצדיקע גיורת": הפרשה של נישואי עמרם בלוי ורות בן -דוד, עיונים בתקומת ישראל 20 (2010)