מלחמת היחיד של סמל יוסי לפר

ביום 5 ביוני 1967, בכפר שן, נפגע הטנק שבו לחם סמל לַפֶּר. הוא קפץ מהטנק והמשיך להילחם ולטהר עמדות אויב עם צוותו. למחרת ניתן לו טנק אחר. טנק זה עלה על שדה מוקשים בחאן-יונס ונשאר יחידי בשטח. סמל יוסף לפר המשיך להילחם יחידי מתוך הטנק. במשך 8 שעות רצופות, הפעיל את כלי הנשק והשמיד כל מי שניסה לפגוע בו, כשהוא מנותק מיחידתו. תוך כדי קרב נפצע בידו ובבטנו ולחם כשהוא פצוע עד אשר חולץ.

על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

יוסי לבד בטנק

"כמה דקות לפני הקרב שבו נשארתי לבד, היתה היתקלות עם איזה מוצב או איזה מקום שהיו בו סטאלינים (טנקי סטאלין), והתחיל ירי על הסטאלינים. והסטאלינים היו אימת השריון, כי הם היו ידועים בשריון מאד עבה, שאולי לא חדיר לפגזים. זה היה טווח של 1500-1300, לא גדול. ואני זוכר שראינו פגזים פוגעים וניתזים. אבל בפגז החמישי או הרביעי שפגע – נדלק. ואז הכוח המשיך לכיוון חאן-יונס. היה קטע שאני הייתי בפנים, והטען השני היה בחוץ, ועמוס אמר לטעון פגז. טענתי פגז, לקחתי ישר עוד פגז, נשענתי הצידה, אולי לרגע עצמתי עיניים, כי יש נטייה כזו לטען, עד שיצא הבום עם הרשף ואז צריך לטעון חזרה. [בפועל הטנק של יוסי עלה על מוקש בתחתיתה של תעלה חפורה לרוחב הכביש, שני הזחלים נקרעו והטנק היה בנטייה קשה לפנים בלב חאן-יונס. יוסי איבד כנראה את הכרתו לזמן קצר]. פתאום נשמעו המון בומים, ואני שואל: 'למה לא יורים'. ואני רואה – אני לבד בצריח. אמרתי: 'וואלה, לא יכול להיות'. לא ראיתי את הצוות ולאן הוא הלך, כלום. נעלמו לי. אז הבנתי מה שקורה: גם עלינו על מוקשים, גם חטפנו פגז במנוע ועמוס כץ נתן, כנראה, פקודה לנטוש את הטנק. היו ארבע חבר'ה מחוברים לקשר ואחד לא, וזה אני, הנספח. אני זוכר שהחזקתי את הפגז בידי, מחכה שיירו ואכניס עוד אחד. פתאום, זה לוקח קצת יותר מדי זמן. מסתכל, שואל: חבר'ה מה קורה? אין אף אחד. במצב הזה, הוצאתי ראש לראות מה קורה וראיתי שאנחנו חוטפים פגז, וזה יוצא מאיזה בית, כקילומטר מקדימה. עברתי לתא התותחן, כיוונתי לבית הזה את התותח ואת הפגז שהיה בקנה, פגעתי בו.

אחרי הירי על הבית הזה טענתי את הפגז השני שהיה קודם ביד, ראיתי איזה נושא גייסות מצרי על גלגלים, חוצה כ-300 מטר מהטנק, לרוחב, פגעתי בו והוא התרומם. פתאום ראיתי איזו משאית, עם מכלית דלק או משהו, עוד פעם איזה קילומטר קדימה. יריתי גם בה. לא ראיתי אף אחד, ולא ידעתי מה קורה איתי. היה לי בראש שכולם ברחו, אבל אולי בכל זאת הטנק הזה יכול לנסוע, כי מהמקום שעמדתי בצריח, ולא התרוממתי יותר מדי גבוה, לא ראיתי, פחדתי. אמרתי אולי כולם נבהלו, ובכלל אפשר לנסוע. עצרו את הצריח כך שאפשר להיכנס מהצריח לתא נהג. ורק מתא נהג ראיתי שהזחלים שפוכים לפני הטנק, יעני, התפוצצו, אי אפשר לנסוע גם אם יש מנוע. המנוע לא עבד, אבל מה שעבד היה מַטְעֵן-עזר שהיה בדגמים ההם, בזכותו היה לי כל היום חשמל. השלב הבא אחרי שראיתי, שזה לא נוסע, עליתי לצריח והתקשרתי. כולם היו המומים שאני בכלל עוד שם בטנק הזה. הבטיחו שיבואו לחלץ אותי ושאחזיק מעמד. כל זה סביב 8 בבוקר."

אחת החידות שהייתה לי היא איך להחזיק את המדפים שבצריח. את מדף הטען החזקתי תלוי על הקפיץ במצב לא סגור לגמרי, אבל די סגור. את מדף צריחון המפקד השארתי זקוף ב-90 מעלות, כי מצד אחד זה יחסית מגן, מצד שני אפשר להוציא רגע את הראש ולראות תמונה כללית, וזה מה שעשיתי כל היום. מדי פעם שיחקתי עם האפיסקופים. הייתי מוכרח בכל אופן, באיזו עין לראות. בערך בשעה אחת וחצי, שתיים, היה צרור והייתי בדיוק אחרי הצצה כזו החוצה, ופגע לי כדור באצבע. החזקתי באצבע שכאבה לי, ירדתי עמוק, אבל החצי השני פגע בריאה, בחזה. ברגע הראשון לא הרגשתי את החזה, כאילו יש איזה עיכוב בהרגשה. דמיינתי לעצמי, וואלה, כדור בחזה – בכל הסרטים מתים מזה, אני אעשה כמו שעושים אחרי הכשת נחש, אני אשמור כוח, לא אזוז, אולי זה יהיה בסדר. עשיתי חבישה עם התחבושת האישית ונשכבתי על רצפת הצריח וראיתי שאם אני נושם עמוק, אני כאילו ממשיך להחדיר את הרסיס, זה כואב, זה כאב של חיתוך, אבל אם אני לא נושם עמוק אז לא כואב. הכרחתי את עצמי כל הזמן לנשום נשימות קצרות, לא עמוקות. כך שכבתי, מתחת לכיפת הצריח, ואז ירו על הטנק בכמויות אדירות. קודם, בעצם לא כל-כך ירו עלי, הייתי בעל-בית. ירו הכל נק"ל, אבל המון אש. שכבתי על הרצפה והרגשתי שנחלשתי. והם – יורים ויורים ויורים. הכדורים היו פוגעים בקצה המדפים שככה תלויים בחצי והגיצים היו נופלים לי על הבטן שפתאום הייתה חשופה. זו הייתה הרגשה מאד מבאסת. כל העסק היה נראה ייאוש. ואז אמרתי לעצמי, מה, הם יורים כל כך הרבה, בטח תיכף הם ייכנסו לטנק ויגמרו אותי. אם הם כבר ייכנסו, אולי אני אפוצץ רימון. היה לי רימון שסחבתי מהטנק הקודם יום קודם, והוא כל הזמן היה לי בכיס, מין נשק אישי מיוחד. אמרתי לעצמי שאני במצב כזה חלשלוש, הניצרות האלה חזקות, לפעמים אין לך כוח לשלוף, אז כופפתי את שפת הנצרה שיהיה קל, הוצאתי והכנסתי חזרה ושמתי אותה במצב שלא צריך לכופף הרבה. אם יכנסו, אני אפוצץ אותו. אבל המשיכו לירות ולירות, ובסוף אמרתי, אני מוכרח לקום. לפחות רבע שעה או חצי שעה, הייתי על הרגליים. לא היה לי כוח וזה גם הכאיב בחזה ואני לא יודע איך הצלחתי לקום. אחרי שנים חשבתי שאולי הרבי מלובביץ, מרחוק, עזר לי. בקיצור, הצלחתי לקום וברגע שהצלחתי לקום, הרגשתי הרבה יותר טוב, היה לי כוח. כיוונתי את התותח, לא עם הכוונות אלא לפי המד-אזימות. יריתי פגז, צודדתי כמה מעלות ימינה, זה התחיל בשעה 9 (9 ביחס לכיוון חזית התובה) וטענתי עוד פגז. יריתי, צודדתי כמה מעלות ימינה, ככה יריתי 6, 7, 8 פגזים, ב-180 מעלות, ואז נהיה שקט, אף אחד לא ירה יותר. החלטתי שאני לא נשכב יותר, כדי לא לקום עוד פעם, אני צריך להישאר הכי גבוה בטנק.

פתאום מישהו אומר לי בקשר: יוסי, צא החוצה, באנו לחלץ אותך. זה היה סביב 4 אחר-הצהריים. על הפציעה לא הצלחתי להודיע למחלצים. התקשיתי לצאת ואמרתי לעצמי 'אני מוכרח לצאת איכשהו'. אני מחבק את ה'עוזי', נשען על הידיים, ובמאמץ גלגלתי את עצמי על תא מנוע, סימנתי עם הראש שאני פצוע. באו ועזרו לי לרדת. עזרו לי לעלות על סיפון הטנק שהגיע ופינו אותי משם.

לסיפור החיים והראיון עם יוסי לפר  (קישור)

ליקט וערך אל"ם (מיל') שאול נגר, פורסם במקור באתר הגבורה

יוסי לפר – השריונר שלא הותש במלחמות

ראו גם:

במלחמת יום הכיפורים תפקד כאיש צוות בגדוד 19 ונפצע במתקפת הנגד של 8 באוקטובר לאחר שהטנק בו נלחם נפגע מטיל נ"ט. ב־1976, בעת שהיה בתעסוקה מבצעית עם יחידת המילואים שלו, השתתף בהתקלות עם מסתננים באזור עינות צוקים וקיבל מכתב הערכה מאלוף פיקוד המרכז על חלקו בקרב.

במלחמת לבנון הראשונה לחם בקרב סולטאן יעקוב כמפקד טנק בגדוד 8132 בחטיבה 645 שנשלח לחלץ את הטנקים הנצורים באזור סולטאן יעקוב. הגדוד והחטיבה נקלעו לאש סורית באזור הציר העולה לכפר מדוחה (אנ'), ספגו אבדות רבות, אך בסופו של דבר, בסיוע הארטילריה של צה"ל, הצליחו לגרום לנסיגת הסורים..

בשנים שלאחר שחרורו מהשירות הסדיר למד לפר בפקולטה לחקלאות ברחובות של האוניברסיטה העברית (עד לרמת מוסמך אוניברסיטה) והתמחה בהזנת בעלי חיים ובמיוחד בהזנת בקר לחלב. לאחר לימודיו עבד כמדריך הזנת בקר לחלב; תחילה בשרות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות, במכון תערובות של משקי הדרום והנגב ולאחר מכן בחברות פרטיות

מקור