לאה צבעוני,עורכת, סופרת, מו"לית ומתרגמת, יסדה בשנת 2000 את "צבעונים הוצאה לאור" שבה התפרסמו בין השאר האנתולוגיה "עורי שפת עבר", אלפיים שנות שירה על השפה העברית, מבחר מיצירות עמנואל הרוסי וספרה האוטוביוגרפי האחרון "חלון ראווה" (2021). את הטקסט כתבה לאה צבעוני ז"ל חודש לפני מותה ובתה יעל קראה אותו בהלווייתה
"כאן לאה צבעוני (שם האב יהודה), אבל באמת אני כבר לא כאן. אני בשומקום, כי הכאבים השתלטו על חיי ואני מתענה כל רגע. נכון, זו אני לאה צבעוני (נולדה בתל אביב) שמצאו לה סרטן בבטן (ולא האמנתי להם), וקיבלתי טיפול כימו, ואחר־כך ניתחו אותי, ואחר־כך עוד כימו. ועד אז הייתי גיבורה. הייתי אלופת העולם בהחלמה (תואר שהעניק לי הרופא המנתח), צעדתי בביטחון לקראת החלמה מלאה וחלמתי על מירוץ אבן יהודה 2023 שבו ארוץ חמישה קילומטרים, על נסיעת כיף ללונדון, על השתתפות בכל הקורסים של יעל, על בגדים חדשים שאקנה לי ועל הרבה חומצה הילאורונית לפנים שלי. חלמתי גם על שיער שופע בדיוק כמו שהיה לי ערב המחלה. חלמתי על מסיבה שמחה על גג ביתי עם כל האנשים שאני אוהבת. חלמתי על הבית שקניתי באבן יהודה, שהיום אני שומעת בו כל בוקר את שירת הציפורים ומתגרה מן הפירות שצומחים בחצרו ואסור לי לאכול אותם."
"אבל לא כך היו פני הדברים. אני כבר לא מכירה כלל את לאה צבעוני (בכל התיקים מוגדרת "צלולה"). אני מסתכלת על זו שנושאת את שמה והיא לא אני. אין לה משקל. אין לה בשר מתחת לעור. השיער שלה מתגלגל בקווצות על רצפת הבית. הראי נהפך לאויב. כל היום היא מתפתלת מכאבים למרות מדבקת המורפיום שמונחת על גבה והנוזלים והכדורים שהם מזונה. היא רוצה לברוח מהכאבים־עינויים ואין לה לאן. אפילו ידיהן המלטפות של בני משפחתה אינן מסלקות אותם. היא רוצה לעבוד. כמה וכמה ספרים מחכים לה והיא לא מצליחה להתיישב ליד המחשב. הגב והבטן מסלקים אותה משם. אין לה מקום רגוע בעולם הזה."
"כל הבגדים שלה תלויים עליה. יש לה מידות של דוגמנית והיא נראית לא רע כשלא יודעים מה מלבלב בתוכה. כשהיא מסתכלת על עצמה בראי היא נחרדת. לפני זמן־מה עוד חשבה שתוכל לחזור למידותיה. איך ייתכן שכל־כך הרבה דברים רעים נטפלו בבת־אחת לבן אדם אחד. או אולי היא כבר לא בן אדם אלא גוף בטיפול."
"מאות אנשים מתעניינים בה. לנגד עיניהם אותה לאה צבעוני (שם האב יהודה), שהוציאה לאור מאות רבות של ספרים ועשתה מפעלים ספרותיים, וגם קידמה הרבה דורות של תלמידי עריכה באוניברסיטה. בהוצאת הספרים שלה וגם בהוראה תמיד הקפידה על קלה כחמורה, וכל ספר שהוציאה לאור שאף לשלמות מתוכו ומברו. ביום הולדתה שלפני האחרון חגגה את זכייתה בפרס האור ואת הוצאת ספרה האוטוביוגרפי "חלון ראווה", בשמלת יוקרה של לואי פרו (חדשה מלפני ארבעים שנה) וסנדלי אצבע למיתון היוקרה, והרגישה קלילה ומאושרת לקראת עוד פריצות דרך בחייה."
"לא ויתרה על יום אחד של פעילות גופנית. כל בוקר שעה של פילטיס או עיצוב או מתיחות או פיטבול, וכל שבת ריצה של עשרה קילומטרים על שפת הים. בבוקר הניתוח שלה רצתה לבוא בריאה יותר ורצה עשרה קילומטרים. היא אוהבת חופש. לא אוהבת מגבלות. בשתי שנות הקורונה נסעה בחופשיות בכבישים, עבדה כמו מכונה והוציאה לאור עשרות ספרים. שלוש פעמים בשבוע נסעה אל בתי ילדיה ונכדיה אהבת חייה. ובתוך שנה אחת נהפכה מהיא ללא היא. היא סובלת סבל שמעולם לא ידעה את קיומו. היא נראית רע כמו שלא נראתה מימיה. היא לא מסוגלת לאכול אבל מתגעגעת לארוחת כל־טוב עם יין אדום משובח, לארוחת גבינות עם שפע של בירות, ולימים שבהם יכלה להכניס לבטנה כל מה שהתחשק לה ובלי מגבלה של כמות."
"הבוקר היא חושבת על האנשים שיבואו להגיד "שלא תדעו עוד צער", מקצתם יבכו מעומק הלב, אחרים יגידו "ברוך דיין אמת", וכולם ימהרו לשגרת חייהם. סופרים קבועים שלה יחשבו מיהו המו"ל הבא שלהם. אף־על־פי שמו"ל הוא תואר לא מוגן, כל מי שרוצה להיות מו"ל הוא מו"ל. אני גאה במו"לות שלי ובדברים יפים שעשיתי בעולם בלי רעש וצלצולים. צאו וראו את המפעל הכי מפואר שעשיתי בחיי — ארבעת ילדי ובני משפחותיהם."
ami
