זיכרונותיו של ילד מעברה

מאת: דוד קהת (זדה)

ארץ לידה:   Iran

מעברת "בית-ליד" חולקה לשבעה "מחנות", בכל מחנה שוכנו המשפחות באוהלים, בדונים ופחונים שנבנו במספר שורות. סך כל תושבי המעברה נע בין 20,000 לבין 30,000 נפש.

בכל מחנה היו בין 10 ל- 20 פחונים ציבוריים, פזורים ברחבי המחנה, ששימשו לשרותים ומקלחות לכל אוכלוסיית המחנה. בנוסף לכך שכנו במבנים נטושים של הצבא הבריטי במעברה מוסדות ציבוריים כמו מינהלת המעברה, בתי ספר ומירפאת קופת חולים.

תחילת הדרך במעברת בית ליד

משפחתנו שוכנה במחנה ב' שבמעברת בית-ליד. בעשרת הימים הראשונים גרנו יחד עם כ- 50 משפחות במבנה של הצבא הבריטי שהיה אולם גדול שבו גרו כ- 50 המשפחות בערבוביה בלי מחיצות הפרדה. מעט החפצים של כל משפחה שכללו שמיכות, בגדים וכלי אוכל נקשרו בתוך שמיכה והונחו על הרצפה. החיים במקום היו קשים מאד, לא היתה פרטיות ולא היו שרותים והיה צפוף ומסריח מאד. לא היה מטבח ואת האוכל קיבלנו ממטבח מרכזי. בימים הראשונים ירד שלג במעברה, לנו שבאנו מארץ הררית שבה ירד שלג בכל ימות החורף, השלג היה דבר טבעי, אבל בתנאי המחיה שהיו לנו שם, השלג הוסיף קושי רב על החיים הקשים, כי לא היו לנו בגדים חמים, אוכל חם, או מקום מגורים מוגן. ימים אלה חקוקים בזכרוני כסיוט. מאז חלפו 68 שנים ולא ירד שוב שלג במישור החוף.

לאחר 10 ימים קשים, הועברנו לאוהל קטן ששיך רק למשפחה שלנו. באוהל היו 3 מיטות ברזל שהונחו זו ליד זו ותפשו כמעט את כל שטח האוהל. השמיכות נפרשו על המיטות ומעט המיטלטלים שהיו לנו הונחו מתחת למיטות. בלילה כל חמשת בני המשפחה שלנו (אבא, אמא ושלושת הילדים) ישנו על 3 המיטות.

המעבר לאוהל, שיריעותיו עפות ברוח, היה עלייה בדרגה ובו התנהלו החיים של משפחתנו במשך 7 חודשים.

לאחר 7 חודשים, כשנוסף תינוק למשפחה, עזבנו את האוהל. לא היו לנו מטבח, מקלחת ושרותים. אני זוכר שפעם בכל שבוע אמא היתה לוקחת אותנו לאיזה מקום במעברה ובו עמדנו שעות רבות בתור. כשהגיע תורנו, אמא רחצה אותנו מתחת לברז מים קרים עם עוד הרבה ילדים ממשפחות שלא הכרנו.

ה"בדון"  

בקיץ 1950, עברה משפחתנו לגור ב"בדון", שהיה בנוי ממסגרת עץ באורך וברוחב של 4-5 מטר, שעליו ומצידיו נמתחו יריעות של בד עבה כמו ג'ינס, שנקרא ברזנט (מכאן מקור השם "בדון"). הבדון לא היה מרוצף ולא היו בו מים או חשמל ושרותים ומטבח. מים הבאנו בדליים מברז מרוחק ובערב אכלנו לאור מנורה שדולקת עם נפט ונקראת עששית. בבדון היו לנו 4 מיטות ומזרנים. מעט כלי האוכל והבגדים הוחזקו מתחת למיטות.  בדרך כלל לא היה מה לבשל ולפעמים כשהיה מה לבשל בישלנו על פרימוס או על פתיליה שבוערת באמצעות נפט והוכנסה לתוך בור שנחפר בריצפת הצריף.

בבדון זה גרנו 6 נפשות במשך 7 שנים. לא היו בו חשמל ומים זורמים, לא מטבח ולא שרותים, את קירות הבדון והתקרה העשויים ברזנט צבענו בסיד כדי שיהיה בהיר ומואר; אך הסיד נשר כל הזמן מהקירות ומהתקרה על המיטות, על חפצים שונים שהיו בבדון ולפעמים גם לתוך צלחות ולתוך סירים תוך כדי אכילה או בישול. מה שאילץ אותנו לסייד את קירות הבדון והתקרה מידי כמה חודשים או שבועות. נשירת הסיד יצרה ציורים מוזרים על הקירות, פסיפס של שטחים מסויידים או מקולפים מסיד, אחד התחביבים שלי היה לקלף את הסיד מעל יריעות הברזנט, כדי לעצב על הקירות צורות משלי.

כיוון שלא היו שרותים ומים זורמים, ההגיינה היתה ירודה, לכן אימי הקפידה לרחוץ אותנו בכל יום. מידי ערב, כשכבר לא היו תורים בפחון ששימש כמקלחת משותפת, אימי היתה לוקחת איתה פרימוס, 2 פכים גדולים של זיתים או חמוצים, שהוסבו לדודי הרתחה, סבון, מגבות, בגדים נקיים להחלפה ואותנו את ארבעת ילדיה אל המקלחת המשותפת, שבשעות אלה כבר היתה ריקה מאדם. שם היא היתה מרתיחה מים באחד הפכים על הפרימוס ומערבבת בפך השני מי ברז עם המים הרותחים ורוחצת אותנו בסבון ומים חמים – 4 ילדים בזה אחר זה. לבסוף היתה מלבישה אותנו בבגדים נקיים ומחזירה אותנו נקיים ישר למיטה. טכס זה נמשך לפחות שעה והיה חוזר על עצמו מידי ערב במשך כל 7 שנות מגורינו במעברה. כך דאגה אימי לשמור על נקיוננו בים הזוהמה האין סופי במעברה.

במרוצת הזמן, הרחבנו את הבדון, באמצעות יריעות ברזנט, שנלקחו מבדונים שננטשו מדייריהם, והוספנו לבדון הדל שלנו "פינת בישול" ו"פינת רחצה".

חברת הילדים 

במעברה לא היו לנו משחקים. מחשב עוד לא הומצא, אבל גם על משחקים פשוטים כמו קלפים, פאזלים, מונופול וכדומה לא שמענו ולא הכרנו. ידענו שיש דבר כזה שנקרא אופניים, אך בכל המעברה לא היה אפילו זוג אופניים אחד.

אנחנו נאלצנו להמציא את המשחקים שלנו לבד. שיחקנו במשחקים כמו 7 אבנים, הקפות, דודס וקלאס, אספנו מכסים של צנצנות לבניה, אספנו קופסאות של סיגריות והימרנו עליהם במשחקי זוג או פרט ובמשחקי "אבן-ניר-ומספריים", קפצנו בחבל ושיחקנו ב – 5 אבנים, אבל יותר מכל אהבנו את משחקי הכנופיות.

ילדים בקבוצות גיל שונות וממחנות שונים במעברה חברו יחד לכנופיות. לפעמים מספר ילדים מהכנופיה חברו יחד למעשי קונדס כמו הצצה לתוך אוהלים, הצצה למקלחות, סחיבת כביסה מחבלים ועוד. יותר מכל אהבנו לחתוך את אבזמי הנחושת מיריעות של אוהלים ולמכור אותם בפרוטות לסוחר הגרוטאות בשוק. אנשי התחזוקה במינהלת המעברה אף פעם לא הבינו מי הוא האחראי למעשים אלה ולמה – הם הרי  לא שמעו על סוחר הגרוטאות בשוק.

המטרה של הכנופיות היתה להביס כנופיות יריבות. לכל כנופיה היה מנהיג שקבע מתי ואיך עושים מארב לכנופיה יריבה, איך מגינים על המתחם המבוצר של הכנופיה, מתי ואיך תוקפים מתחם מבוצר של כנופיה יריבה, הוא קבע מי יצא לפעולה ומה תהיה חלוקת התפקידים בין הילדים בכנופיה.

השתמשנו בקשתות וחיצים שבנינו מענפים של עצי אקליפטוס ומחוט קשירה שגנבנו מהשוק, בקרטונים שאספנו מהשוק השתמשנו כמגינים וממקלות שמצאנו בסביבה בנינו חרבות ודמיינו איך אנחנו מתנפלים על האוייבים ומביסים אותם. את רוב זמננו בילינו במשחקי מלחמה בין כנופיות.

הרעיונות באו לנו מסרטים שראינו בקולנוע שהיה במעברה והפעולות שלנו בכנופיה היו חיקוי של גיבורי הסרטים שראינו בקולנוע. בית הקולנוע שכן במרכז המעברה במחנה ב' במבנה  ישן ששימש כבית הקולנוע במחנה של הצבא הבריטי  ובו הקרינו סירטי הרפתקאות וסרטים מצויירים, מערבונים וסרטים היסטוריים. שם צפינו בסרטים כמו "הלפיד והחץ", "רובין-הוד", "שמשון ודלילה", "הגנב מבגדד", "דוד וגולית", "עלי-בבא ו- 40 השודדים" ועוד. לא היה לנו כסף לכרטיסים ובכל הקרנה עמדנו זמן ממושך ליד הכרטיסן שהיה גם בעל בית הקולנוע וגם מקרין הסרטים והתחננו בפניו שיכניס אותנו לקולנוע – עד שהיה נשבר. כשנכנסנו, מובן שלא היו לנו כסא לשבת, אלא ישבנו על רצפת הבמה שהיתה לרגלי המסך.

בחלק מהזמן התגודדנו חבורות-חבורות סביב קיוסק שהיה במרכז המעברה. לבעל הקיוסק היה רדיו והוא היה משמיע לציבור שידורים של משחקי כדורגל. עד היום אני זוכר את שידור המשחק ההיסטורי בין נבחרת ישראל לנבחרת רוסיה שבו הנבחרת הפסידה "בכבוד" בתוצאה 2:1.

בקיץ, ארגנו לנו קייטנות בחוף העיר הסמוכה נתניה – במרחק של 8 ק"מ, אבל ההרשמה לקייטנה לא היתה ממש מסודרת. בבוקר הילדים התאספו במרכז המעברה, הגיעה משאית מי שהצליח לעלות- עלה ומי שלא, נשאר במעברה. לרוב, אני ואחי הצעיר ממני ב -3 שנים, לא הצלחנו לעלות על המשאית ונשארנו מאחור, אבל אנחנו לא מוותרים. בכל פעם שנשארנו מאחור הלכנו-יחד עם 2-3 חברים נוספים – ברגל את כל הדרך מהמעברה עד חוף הים בנתניה. כיון שלא היה רישום מסודר, המדריכים לא הבחינו בבואנו ולא ידעו שנוספו עוד ילדים לקבוצה. בסוף היום, כשהמשאית החזירה אותנו למעברה, היה יותר צפוף ואף אחד לא ידע למה, אנחנו שמרנו את הסוד בינינו.

בית הספר

בית הספר של המעברה שכן במספר מבנים של הצבא הבריטי. זה לא היה בית ספר במתכונת שמוכרת לנו כיום, לא היו בו מעבדות, ספריה, אולם ספורט וכדומה היו רק כיתות לימוד. הבדל נוסף היה שהרכב התלמידים לא היה אחיד, בכיתה אחת אפשר היה למצוא ילדים בני שנתונים שונים שקובצו לכיתה אחת בהתאם לרמת הלימוד שלהם. בהיותי בן 6 בכיתה א' למדו איתי בכיתה ילדים בני 9,8,7 וגם 10. לא היו סיפרי לימוד וספק אם היתה תוכנית לימודים. המורים היו מבין המשכילים יחסית במעברה וחלקם היו חיילות שנשלחו ללמד במעברות.

אני לא למדתי דבר בבית הספר לבד מקריאה, כתיבה, תרגילי חשבון בסיסיים וסיפורי תנ"ך. לא למדנו מקצועות כלליים כמו טבע, היסטוריה וגיאוגרפיה. רוב התלמידים סיימו את בית הספר בלי לקבל מושג קלוש על העולם הסובב אותם וחלקם גם לא למדו קרוא וכתוב ברמה סבירה.

באותם ימים התפשטה בארץ מחלת הגזזת, שלא הבנתי את סכנותיה, אבל שלטונות הבריאות החליטו לחסן את הילדים בבית הספר מפני המחלה. החיסון גרם לכך שהשיער נשר והילדים היו כולם עם קרחות מבריקות שנמרחו ביוד כתום. זה היה מחזה מוזר לראות כמעט את כל ילדי בית הספר עם קרחות כתומות מבריקות. בגלל המקלחות החמות היום יומיות שאימי הקפידה עליהן אני ואחי הצעירים ממני היינו בין הבודדים בסביבה שלא נזקקנו לחיסון ולא הסתובבנו עם קרחות כתומות מבריקות.

אני הייתי צמא לדעת, אך לא ידעתי ממי ללמוד. נהגתי לאסוף בשוק קרעי עיתונים ישנים שנועדו לעטוף בשר ודגים, הייתי קורא בסקרנות רבה כל מילה וכך נחשפתי למידע על העולם הסובב אותי. העיתונים הישנים היו לי מקור בלעדי לדעת ולהשכלה. כשכבר למדתי לקרוא טוב, התחלתי לעיין בסידורי תפילה שהיו בבית הכנסת, מקריאה שקדנית בסידורי תפילה העשרתי מאד את אוצר המילים שלי בעברית. לא היה גבול לשמחתי כאשר בכתה ג' קיבלתי ספר שכרך יחד את ספרי יהושוע-שופטים ואחר כך בכיתה ד' ו-ה' את סיפרי שמואל א' ו-ב' ומלכים א' ו-ב'. קראתי בעיון רב כל מילה בספרים אלה, פעם ועוד פעם ועוד ועוד. סיפורי התנ"ך ריתקו אותי מאד ולימים גם עיצבו את השקפותי ותפיסת עולמי בכל תחומי החיים.

כמה קינאתי בילד אחד שבאחד הימים הביא לבית הספר את הספר "תנ"ך בתמונות". זה הסעיר אותי מאד והצית לי את הדימיון. עשיתי כל מה שיכולתי לרכוש את ליבו של הילד, כדי שיתן לי לעיין עוד ועוד בציורים המרתקים. לימים בבר המצוה שלי קיבלתי במתנה את הספר הזה והוא שמור איתי עד היום.

התורים למזון ולעבודה

במעברה, עמדנו בתור לכל דבר. בעיקר היו תורים בימים בהם חילקו את מנות המזון כמו לחם, שמן, אורז סוכר, אבקת-חלב וכדומה שניתנו בהקצבה לכל משפחה לפי גודלה באמצעות תלושי מזון שקיבלנו מהממשלה. זכורים לי התורים הארוכים שבהם עמדנו כדי לקבל את מנות ההקצבה שלנו.

באחד הימים, אבי חזר הביתה עם "פנס" סביב העין ובידו שתי כיכרות לחם, הוא "חטף" את ה"פנס" בתיגרה שהתפתחה תוך כדי עמידה מעצבנת בתור ללחם. אבי איש שקט ועדין עמד בשקט בתור, אך בכל פעם שהגיע לראש התור, הלחם אזל כי אנשים אלימים נדחפו לתור. כתוצאה מכך התפתחה תגרה שאבי לא היה שותף פעיל בה, אך חטף "פנס" בעין – ועם זה המשיך לעמוד בתור והביא שתי ככרות לחם הביתה".

התורים היו לא רק למזון ולמים. המבוגרים עמדו בתור גם בלשכת העבודה. אני זוכר את אבי משכים קום ללשכה, שהיתה לא רחוק מביתנו. מידי יום אבא היה הולך ללשכת העבודה, עמד בתור שעות רבות וחזר אחר הצהרים מבלי שעלה בידו לקבל יום עבודה. לפעמים המזל האיר לו פנים ואבא שובץ למספר ימי עבודה והביא הביתה כסף לקנות מזון.

במעברה למדנו הישרדות ונחישות ולמדנו להיות עצמאיים. העוני והדלות גם לימדו אותנו פרק חשוב בענווה, צניעות והסתפקות במועט. ערכים אלה – ענווה וצניעות – הם אבן יסוד באורח חיי עד היום ואני משתדל להנחיל ערכים אלה לדורות הבאים. מאבק ההישרדות היום יומי במעברה לימד אותנו להיות נחושים במאמץ ליציאה ממעגל העוני והפיגור הסביבתי. לא ביקשנו מתנות מאיש, בעבודה קשה, בנחישות ובהתמדה יצאנו מהמאבק כשידנו על העליונה.

לעדות המלאה של סא"ל ( מיל')  דוד קהת ( מהנדס , בוגר הטכניון ) באתר הקשר הרב-דורי (קישור)