ami
מאת: בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו
מה גורם לאשה בת 35 להחליט להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה יותר?
החודש לפני מאה שנה החליטה סופר אישה צעירה, סופרת מצליחה, אמא ורעיה, לפרוש מן העולם, להסתגר בביתה ולכתוב.
אביה של דבורה שהיה רב ודיין, הכיר מקטנותה בכשרונותיה, והעניק לה השכלה, אשר באותם ימים הייתה שמורה רק לבנים. בארון לא חונכה להיות עקרת־בית, אלא לתורה ומצוות. למדה מדרשים ותלמוד והייתה בקיאה בשפה העברית.
אל בית אביה הרב היו מתנקזות כל בעיות העיירה: זוגות מסוכסכים, בקשות לשלום־בית, חשׂוכות פרי־בטן, שבעליהן ביקשו לגרשן, נשים שספגו את נחת־זרועם של בעליהן. ביום שלפני עריכת הגט, סיפרה דבורה בארון, לא היה אביה מכניס דבר מאכל לפיו, וכל הלילה לא היה עוצם עין.
לימים, כשהייתה כבר סופרת מפורסמת, ואחת מידידותיה באה בברית־הנישואין, הציע אחד ממכריה של דבורה בארון לשגר מברק ברכה לכלה הטרייה. “להיפך”, אמרה הסופרת בציניות, “עלינו לשלוח לה מכתב תנחומים, לאות השתתפות בצער”. ופעם אחרת, כאשר ראתה בארון מודעת פרסומת בעיתון לסרט קולנוע, ששמו “רצחתי את אשתי”, העירה בארסיות: “כל בעל יכול להגיד את הדברים האלה”.
הפסימיות שלה לגבי הנישואין עוצבה בילדותה, כשהייתה עדה לכל הסכסוכים שבינו לבינה. ילדים של רופא רואים חולים, וילדים של עורך־דין פוגשים עבריינים, ואם הם רגישים, כך מתעצבת תפיסת העולם שלהם. כך קרה לה, כבת של רב העיירה”.
וכך נולד הנושא, שיעסיק אותה יותר מכול, כאשה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם. הזיווג שאינו מתאים, כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע־ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי־מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה, ולא מצליחה. הגירושים ממנו נדמים לה לשחרור עצום, ליום של חג. (בסיפור “בשחוק ההוויה”). או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו, והוא אינו יכול לעשות מאומה. (“על יד החלון”).
אף שחיה בארץ ישראל, גיבוריה הוסיפו להיות אותם גברים ונשים מיוסרים מהעיירה, עם כל מה שקרה להם: אהבה, קנאה, שכול. היא לא כתבה על חלוצות. החיים המתחדשים בארץ לא העסיקו אותה. ייעודה כסופרת, כך אמרה, הוא להיות כמצלמה, ‘זכוכית נגאטיבית’, בלשונה, ‘שנשארה רק היא היחידה, לאחר שאבד העצם המצולם’. אחרי השואה התחזקה התחושה הזאת ביתר־שׂאת. כאילו אמרה למבקריה, שנזפו בה על שאינה כותבת על תקומת ישראל: אתם רואים שצדקתי? אלמלא אני, לא היה לעיירה זכר”.
דבורה לא ישבה יחידה בבית הקטן ברחוב אוליפנט 4, תל־אביב
היא אמנם הסתגרה בביתה, אבל העולם עלה אליה לרגל וחברים סופרים הגיעו לשוחח ולהחליף עימה רעיונות.
לאחר מות בעלה נותרה עימה בתה היחידה ציפורה. ציפורה אשר הייתה חולת אפילפסיה לא נשלחה מעולם לבית הספר. ציפורה לא עזבה את הבית לעצמאות ולא נישאה, אלא טיפלה באימה במסירות עד לפטירתה של זו. לאחר מותה של דבורה, נותרה ציפורה יתומה בת 42 אשר אינה מורגלת באורחות העולם החיצון.
היחסים הסימביוטיים בין האם והבת עוררו עניין רב בקרב סופרות וחוקרות.
החוקרת פרופ' עמיה ליבליך ראתה ביחסים אלו מעין "שיגעון בשניים" ואילו הפרופ' נורית גוברין כתבה כי "ציפורה השתעבדה לאימה מרצון, הרי הדלת הייתה פתוחה והיא יכלה לעזוב. ייתכן שבלי השתעבדות זו חייה היו חסרי משמעות." הסופרות נורית זרחי, יהודית קציר ותמר מרין הפכו אותן לדמויות בסיפוריהן ונורית זרחי אף הפגישה באחד מסיפוריה את דבורה בארון עם אמה בובארי, גיבורת הרומן המפורסם של פלובר, אותו תרגמה בארון לעברית.
הטקסט מצטט את המאמר על דבורה בארון מתוך ספרה של אילת נגב "שיחות אינטימיות" משכל, 1995
הטקסט במלואו זמין לקריאה באתר פרויקט בן יהודה, לינק
גם כתביה של דבורה בארון זמינים באתר
בסוף השבוע פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה מקיפה של יערה שחורי על היחסים בין דבורה בארון לבתה ציפורה אהרונוביץ ועל האופן בו הם מיוצגים בכתבי סופרות ישראליות מאוחרות.
דבורה בארון נולדה היום לפני 135 שנים.
מקור וקרדיט : בית אריאלה וספריות תל אביב -יפו
