22 שנים למותו של יהודה עמיחי
מאת: אילת נגב
יהודה עמיחי: “גם אני חי עם מתים. אני זוכר את דיקי, שהיה המ”פ שלי בגדוד 7 של הפלמ“ח. הוא היה ממוצא ייקי כמוני, חבר גבעת ברנר, מבוגר ממני ב־4 שנים, והיה לי כדמות אב. באחת ההפוגות נולדה לו בת. הנגב היה מנותק, חלפו חודשים ודיקי לא הצליח לראות את בתו. איכשהו, הגיע לקיבוץ ליום אחד. בשלוש בבוקר חזר, זורח מאושר, העיר אותי, וסיפר נפלאות על התינוקת שלו. למחרת יצאנו לפעולה בחוליקאת, ודיקי ועוד 23 חבר’ה נהרגו. מאז, אין אצלי ספר שאין בו לפחות שיר אחד עליו.
לפני שלושה חודשים צלצלה אלי מישהי ואמרה, אני התינוקת של דיקי. היא בת 45. מאז 1948, כשבאתי לנחם את אמה, לא ראיתי אותה, ובכל־זאת, אני חי כל השנים עם אביה. הוא חדר למים הטריטוריאליים שלי, כמו שחדרו לשם מתים אחרים במלחמה, תלמידי לשעבר יונתן יחיל, או סרן חובי בוכמן, שלא הכרתיו, שנפל ב־1967 ליד ‘גת שמנים’.
בחגור של חובי מצאו ספר שירים שלי מגואל בדם, וכשזה נודע לי, ביקשתי להיפגש עם אלמנתו. בחדר השני ישן ילדו בן ה־3. היא סיפרה לי על בעלה, שהיה סטודנט לרפואה, אלוף הארץ בהיאבקות חופשית, כותב מכתבים נפלאים, ספרא וסייפא ממש. בעקבות זאת, כתבתי עליו שיר בספר ‘מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול’, והזכרתי את רחש נשימת ילדו הישן. לפני כמה שנים ניגש אלי בחור באוניברסיטה ואמר, ‘אני הילד’.”
יהודה עמיחי, משורר חיי היומיום, האהבה, המוות, המשורר הישראלי הידוע ביותר בעולם. חתן “פרס ישראל” ל־1982, 17 ספריו תורגמו למעלה מ־20 שפות, כולל סינית ויפנית.
"נולדתי ב־1924. אילו הייתי כינור בן גילי
לא הייתי מן הטובים. כיין הייתי טוב מאוד
או חמוץ לגמרי. ככלב הייתי מת. כספר
הייתי מתחיל להיות יקר או כבר זרוק.
כיער הייתי צעיר, כמכונה הייתי מגוחך
וכאדם אני עייף מאוד".
ראו גם :
במשך שנים שמרה לעצמה קלריס קסטנבאום, פסיכיאטרית ניו יורקית מוערכת, את רומן נעוריה הלוהט עם המשורר יהודה עמיחי. עד שספר של חוקרת ספרות ישראלית, המתבסס על מכתבים שכתב המשורר לאהובה מוקדמת אחרת שלו, רות הרמן, הניע גם אותה למסור לארכיון ספרות ישראלי את מכתביה שלה אליו (שלו אבדו לה במעבר דירה). עתה היא מספרת על ימיה בירושלים של שנות ה-50, שם הכירה אותו, על אהבתם, על האיש המורכב שהכירה, על שמחתו וייסוריו. ומעל לכל – היא חושפת כי סיפור האהבה המונצח ברומן שפירסם ב-1963, "לא מעכשיו לא מכאן", הוא בעצם שיקוף של זה שלהם.
באותו היום ב-1959, מכל מקום, אחז דחף מוזר בקלריס קסטנבאום האמריקאית. הסטודנטית לרפואה מקליפורניה התארחה אז אצל חברה בפריז וכמה ימים מאוחר יותר היתה אמורה להמשיך בדרכה לישראל, אבל תחושה משונה של דחיפות הניעה אותה לנסוע אל שדה התעופה ולשחרר מזוודה שהפקידה שם. אותו ביקור מיועד בישראל לא היה הראשון מסוגו: את לימודי הרפואה היא התחילה כמה שנים קודם לכן כאן, בירושלים. והנה, עוד היא הולכת בשדה התעופה, גוררת מזוודה מתפקעת, ומולה מופיע אהובה מאותה תקופה ישראלית. במובנים מסוימים, הוא היה המניע לעזיבתה את הארץ שלא על מנת לשוב: הרומן ביניהם, שנה מלאת תשוקה וסערה, נגמר כשחזר לאשתו. חליפת מכתבים, שציירה אותו עצוב וממאן, אמנם מתחה עוד את הקשר בין הנאהבים שנפרדו, אבל אם תחילה היא היתה אינטנסיבית, אחר כך דעכה לאטה. ועכשיו עמדו בשדה התעופה הוא והיא זו מול זה. היא, בדרכה חזרה לפריז, הוא, בדרכו מישראל לביקור בעיר הולדתו בגרמניה, מתבונן בה כמי שראה רוח רפאים.