ami
הספר אשר לאמי – שהוא בה-בעת קינה, שיר תהילה ובקשת מחילה – מוקדש לאם אחת ולכל האמהות: נשים "יומיומיות", פשוטות, אבל גם נשגבות.
מיקרוקוסמוס של יחסי אם ובן במשפחה היהודית, פנייה מאוחרת מידי ובכל זאת מעוררת השתאות בכנותה – אל מי שכבר מאוחר מידי מכדי שתשמע.
בספרו המרגש ביותר, שנכתב לאחר שתיקה ממושכת, ערך אלבר כהן חשבון נפש נוקב ולא-מתפשר עם עצמו ועם עברו, המגולם בדמותה הנפלאה של אמו. מתוך חרטה קודרת על כל אשר בחר להתכחש לו בצעירותו, מתאר כהן בעט חכם ופיוטי את הקשר המיוחד והאמיץ לאמו, מאז שעזבה משפחתו הקטנה את האי היווני קורפו והתיישבה במארסיי שבצרפת, עד לימי הניתוק ולמותה של האם בצרפת הכבושה.
בשפת הגעגועים לזו שכל חייה הוקדשו לו, הוא רוקם את דמותה – כה גאה במסורת אבותיה, כה פאתטית בתמימותה, באהבתה הנצחית לבתה ולבנה, כה בודדה בעולם קר ומתנכר – האם, שהוא, הצעיר אוהב החיים והשאפתן בוש בה, האם, שאת אהבתה וערכיה הפקיר, ועל כך נענש בחרטה ובבדידות.
אמו של הסופר אלבר כהן מתה ממחלת לב ב־1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. אי אפשר שלא לומר שזהו מוות פריבילגי בתקופה זו ליהודי או ליהודייה – מוות ממחלה, בזמן שמיליוני יהודים באירופה נורו למוות וחונקו בגז. אבל לאלבר כהן כל זה אינו משנה הרבה כי מוות הוא מוות וזאת אימא שלו שכל כך אהב, או אם לדייק ולהיצמד לכנותו האגואיסטית, זאת אימא שלו שכל כך אהב שהיא אוהבת אותו.
הצרה היא שכהן די לעג לאימא בחייה ואף התרחק ממנה. הוא היה עסוק בכיבוש נשים ובכיבוש מקומו בעולם, כך הוא טוען. הוא בעצם לא הספיק להגיד לה "אני אוהב אותך", שלוש מילים פשוטות, וכמו שהוא כותב, כעת אין לו ברירה ועליו לשבת לבד בבדידותו הכפייתית המַזְהֶרֶת בלי אימא, ולכתוב עליה 30 אלף מילה.
"הספר אשר לאִמי" (הוצאת זמורה־ביתן, תרגום מצרפתית ניצה בן־ארי) ראה אור בשפת המקור ב־1954, שנים אחרי מות האם. זוהי פרוזה שירית שעיקרה אינו תיאור העולם הפנימי או החיצוני באמצעות המילים והתקנת עלילות, אלא מדובר כאן, ממש כמו בשירה, בשורות ארגמן ובפיגורטיביות של לשון המַפנה את האֵבֶל הפשוט כִּרְאִי למול השפה ויוצרת מבעים פרטיים ומקוריים, תוך תיאור נקודתי מאוד של פגישות האֵם והבּן שהיו נדירות למדי בשל העובדה שהיא חייתה במרסיי והוא חי בז'נבה; היא הייתה כמהה לפגישות והוא כצעיר פוחֵחַ זִלזל בהן.
הטקסטים שכהן כותב על אמו, יהודייה עממית ילידת קורפו שהיגרה למרסיי, כאמור מלודרמטיים מאוד, שיריים מאוד, ויש בהם חזרה אינסופית ואוטוסוגסטיבית על העובדה שאימא מתה ואינה. משפטים חוזרים בפרוזה יכולים להיות עסק מַלְאֶה, אבל לא כאן. כאן האנפורות והקטפורות מסמלות את האינסופיות של המוות ואת העובדה שהחיים, שהן המילים מבחינת אלבר כהן, תמיד קצרים מדי ולא מספיקים ולא מספקים. לכן בספר הזה הוא משתמש גם באלמנט צורני נוסף – הרווחים הענקיים שבין פִּסקה לפִסקה המסמלים את שתיקות העצבות שלו וגם את העובדה שאין נחמה עם מוֹת, גם אם אתה יודע לכתוב עשרות אלפי מילים יפוֹת.
זהו ספר קינה, אהבה ותהילה לאמו, ספר של מי שממאן ואינו יכול להינחם: "אני אומלל, אמא, ואת אינך באה. אני קורא לך, אמא, ואת אינך עונה. נורא הדבר, מפני שתמיד ענתה לי וחשה אלי כשקראתי לה."
זהו ספר של חשבון נפש עם עצמו על יחסו כלפיה בחייה, על מה שקיבל ולא נתן. על האהבה והערצה האינסופיים של אמו כלפיו מול יוהרת הנעורים והצלחותיו החברתיות-אישיות:
"מה רוצה אני היום, הרחק מכל החשובים הללו שאני מבלה בחברתם כשמתחשק לי, להחזיר לי את אמא ולהשתעמם קצת בחברתה."
אלבר היתום מעלה זיכרונות מאמו ואנו רואים אותה מולנו בשבריריותה, באהבתה, בתמימותה:
"כך ישבה לה שם, כל כולה אהבה למשפחתה, יושבת וכבר מונה להם במחשבתה את כל אשר בישלה ורחצה וסידרה. כפעם בפעם הלכה למטבח ובידיה הקטנות, שמנצנצת עליהן טבעת הקידושין הנערצת, טפחה בכף של עץ טפיחות אמנותיות, קלילות ומיותרות על קציצות הבשר שבעבעו לאיטן ברוטב העגבניות הארגמני."
אלבר המבוגר, המתגעגע כילד נטוש, כואב את חסרונה:
"אני רוצה להיות ילדה הקטן של אמא, ילד קטן וחמוד, שבשעה שהוא חולה אוהב לאחוז באמרת שמלתה של אמא היושבת ליד מטתו. כשאני אוחז באמרת שמלתה לא יאונה לי כל רע.
מגוחך מצדי לדבר כך? ניחא"
והנה תיאור מלא אהבה על אמו של אלבר והוא מרגש ומפתיע ברגישותו ובקסם השעה:
"וכיון שלא התארחה אצל איש, התארחה בדירתה. אחר הצהריים, כשסיימה את עבודות הבית, נהגה לבוא לבקר את עצמה. לבושה היטב טיילה בדירתה האהובה, סקרה כל חדר, טפחה קלות על שמיכה, ישרה כרית, ליבבה את הטפטים החדשים, התענגה על חדר האוכל שלה, בדקה אם הכל מסודר, הוקירה את הסדר ואת ריח הדונג ואת הספה המרופדת קטיפה מודפסת מחרידה. התיישבה על הספה ואירחה את עצמה בביתה."
ומי ינחם לב אוהב ומתגעגע לאמא. לב שמצפונו מייסרו על שלא העניק די. שלא ידע לקבל די. שלא ידע שהקבלה בלי סוף הזו תסתיים אי פעם.
