ami
לאוזני הגיעה השמועה שהיטלר היה בכלל אמן בנשמתו
סיפור חורבנה של הקהילה היוונית הקטנה דידימוטיכו דרך עדותו של ניסים בכר, ששרד את אושוויץ, הגיע לישראל, גויס לצה"ל, השתתף במלחמת העצמאות ואחריה מצא את עצמו חסר־עבודה, פלש לחדר בתוך בניין בשכונת התקווה והתפרנס מעבודה בשוק. ספר חדש
סקירת ספר על ידי חיים ביאור
אין יותר יהודים בתראקיה — סיפור הישרדותו של ניסים בכר מדידימוטיכו, יוון, מאת אסתר ורינת לוי, המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון והרשות הלאומית לתרבות הלדינו, 2022, 200 עמודים
מסילת הרכבת המחברת את סלוניקי עם איסטנבול עוברת, ממש טרם הגעתה לגבול עם טורקיה, בעיירה מנומנמת בחבל תראקיה המערבית הבנויה כאמפיתיאטרון על שתי גבעות. זוהי דידימוטיכו, ששמה נגזר מהחומה הביזנטינית הכפולה המקיפה אותה. המלה "מקיפה" כנראה מוגזמת, מכיוון שהחומה, שיכלה לשמש אתר תיירותי, אינה מתוחזקת ומתפוררת בחלקים רבים שבה.
בניגוד למעמדה השולי כיום, דידימוטיכו ידעה בעבר שגשוג מרשים, כאשר שימשה צומת כלכלי ומינהלי חשוב בין אסיה הקטנה לאירופה. מיקומה האסטרטגי הפך אותה יעד לכיבושים. מגוון של קבוצות אתניות — מוסלמים, צוענים, סלבים מהצפון, יהודים וארמנים — נמשכו אליה. במאה ה-14 היא שימשה במשך 26 שנה כבירה של האימפריה הביזנטית בעת שלטונו של הקיסר אנדרוניקוס פלאולוגוס. ולאחר נפילת קונסטנטינופול לידי העותמאנים ב-1453 דידימוטיכו היתה שנים אחדות לבירה בפועלשל האימפריה העותמאנית. גם הרוסים והבולגרים חמדו את העיר וכבשו אותה, עד שהיא עברה לידיים יווניות ב-1920 בעקבות ההסכמים שנחתמו בעיר ניי שבצרפת.
הקהילה היהודית בדידימוטיכו, מהקהילות העתיקות במרחב היווני, נטלה חלק מרכזי בהתפחות העיר, ובמשך מאות בשנים היתה הגדולה ביותר בחבל תראקיה. בתחילת המאה ה-20 הקהילה היהודית של דידימוטיכו הגיעה לשיא פריחתה. כאשר בשנים 1913-1912 ביקר בעיר מלך בולגריה פרדיננד הראשון הוא העדיף להתארח בביתו רחב הידיים של איש העסקים היהודי רפאל יהודה בכר. באותו בית התארחו גם מלך יוון אלכסנדר ובעלי תפקידים רשמיים אחרים שהגיעו לעיר. משפחות דה טולדו וארגס החזיקו במפעלים לייצור קרח, יצחק אשכנזי היה הזכיין של תחנות דלק בתראקיה, וניסים ג'יברי ובנו אליעזר היו יצואני משי מובילים בחבל ארץ זה.
שורה של ספרים נכתבו על שואת יהודי יוון, רובם ככולם התמקדו, כדרך ההיגיון, בשואת יהודי סלוניקי, העיר שהיתה המרכז הפועם של יהודי המדינה. כעת יצא לאור ספר העוסק כולו בדידימוטיכו ושמו "אין יותר יהודים בתראקיה". המחברות הן דור ראשון ושני לניצולי השואה, אסתר לוי ובתה רינת לוי, המספרות את קורות הסב ניסים בכר על־פי שיחות שהנכדה רינת קיימה עמו בזמנים שונים ועד מותו ב-2007. בכר היה בעל מלאכה ומשפחתו, שהיתה בין הגדולות בתראקיה המערבית, החזיקה במפעל לעיבוד עורות באדירנה הסמוכה ובחנות למוצרי עור בדידימוטיכו עצמה.
הסב נקרע מביתו והיטלטל בין מחנות ריכוז בפולין, ושרד את התופת "הודות לשילוב של מזל ואולי גם תכונות אופי ייחודיות", כדבריהן. ב-6 באפריל 1941 הצבא הגרמני נכנס לדידימוטיכו ללא כל התנגדות. הסב מספר כי שלטונות הכיבוש טרחו להבהיר לתושבי העיר כי לא תהיה שום אפליה בין יהודים, יוונים, ארמנים או מוסלמים, מה שכנראה גרם לכך שהיהודים לא חששו לגורלם וניהלו את חיי היום־יום כרגיל פחות או יותר. אמנם באמצע 1942 הצעירים שביניהם גויסו לעבודות כפייה של סלילת דרכים ובהדרגה התרבו המקרים של שדידת חנויות של יהודים, ובכל זאת לא התעורר חשדם של בני הקהילה.
נורה אדומה בקרב יהודי דידימוטיכו לא נדלקה גם כשהחלו בסלוניקי צעדים נגד היהודים, ובראש וראשונה "השבת השחורה" ב-11 ביולי 1942. אפילו תחילת השילוחים של יהודי סלוניקי ברכבות בקר למחנות ההשמדה לא גרמה לזעזועים בחיי הקהילה בדידימוטיכו, בין משום שהדיווחים אודות השילוחים לא נתפסו כאמינים לחלוטין ובין אם משום שהריחוק היחסי של דידימוטיכו (כמעט 500 ק"מ מסלוניקי) עשה את שלו לעידוד תחושת השאננות.
באביב 1943 הגיעה אל מקצת מיהודי דידימוטיכו ידיעה מיהודים שברחו מסלוניקי ולפיה קורה "משהוא איום" בסלוניקי. מקבלי הדיווח לא התייחסו אל הידיעה ברצינות תהומית, בפרט לנוכח העובדה שהיא לא היתה מפורטת די צורכה. "בעיירה הנידחת שלנו לא ידענו כלום על תוכניות הרצח של היטלר", מספר הסב, "חשבנו שמוסר הידיעה ההיא מתכוון לכך שהתרחשו כמה מקרי חבלה, לכל היותר. ובכל מקרה חשבנו שמדובר במצב רגעי. המשכנו לחיות בתוך השגרה היומיומית, איש איש בנטל של עיסוקיו. לא הפנמו את גודל האסון המתקרב. לא הקשבנו לאזהרות שהתרבו". עם כניסתם לדידימוטיכו הגרמנים דרשו את רשימת השמות של היהודים המקומיים ובמקביל החלו להיכנס במהלך כל שעות היממה לבתים ולבדוק את תכולתם. בכר מספר: "לאוזני הגיעה השמועה שהיטלר היה בכלל 'אמן' בנשמתו, ולכן הורה להעביר אליו כל פריט בעל ערך כספי או סימבולי שנתפס בקהילות היהודיות".
בצהרי הארבעה במאי 1943 הוציא הפיקוד הגרמני הוראה ולפיה על כל הגברים היהודים בעיר מעל גיל 15 להתייצב למחרת היום בבית הכנסת, שם תימסר להם הודעה מיוחדת. "אין לכם ממה לחשוש. אנו רק רוצים לעדכן אתכם במצב, וזה לא ייקח הרבה זמן", הבהירו הגרמנים והוסיפו כי אין צורך לסגור את החנויות וכולם יחזרו לעבודה ולשגרה מהר. היהודים בדידימוטיכו לא גילו כל התנגדות ומיהרו לציית להוראה. כולם התייצבו בבית הכנסת.
ככל שהחלה ההתכנסות קצינים גרמנים הסתובבו סביב הבניין הלוך ושוב, אומדים בעיניהם את מספר האנשים המגיע ונכנס. ברגע שנדמה היה שכולם הגיעו דלתות בית הכנסת נטרקו עליהם בחוזקה והם ננעלו מבחוץ על מנעול ובריח. החלונות הוגפו והאורות בפנים כבו, ובית הכנסת הוקף מיד בשומרים חמושים. מעתה ואילך, כך הסביר לנוכחים קצין אס־אס לבוש מדים וחמוש בנשק, אין יוצא ואין בא. מי שיעז לצאת החוצה יירה. בקהל החלה להתפשט בהלה. החום והצפיפות יחד עם הלחץ והפניקה הגבירו את תחושת הפחד והאין־אונים. הם חשו כחיות לכודות בתוך כלוב. אי הוודאות הפכה למציאות אכזרית.
לבית הכנסת נכנס מפקד הכוחות הגרמניים באזור תראקיה והחל לנאום בגרמנית, כשאחד היהודים, דובר גרמנית, תירגם את דבריו ליוונית: "מעתה ואילך אתם עצורים. שמרו על השקט והתנהגו יפה. מי שינסה לברוח, יומת מיד. מכאן תישלחו לסלוניקי. האוכל למסע יסופק על־ידי הקהילה היהודית".
בדיעבד, אומר בכר, היה מדובר ברמייה, שהרי כל בני הקהילה היו בבית הכנסת. הקצין הגרמני הוסיף ודרש כי כל אחד מהנוכחים יכתוב כעת פתק לאשתו או למשפחתו ויורה להם להתייצב בתוך שעה בבית הכנסת. עליהם להביא עמם את כל הפריטים בעלי הערך שיש בבית, לרבות זהב וכסף. "אתם תזדקקו לזה במקום שאליו אתם הולכים. כולם חייבים להתייצב פה תוך שעה", חתם את דבריו. בתוך שעה בית הכנסת התמלא מפה לפה. 970 מיהודי דידימוטיכו כבר היו בו ובשעות אחר הצהריים הובאו למקום במשאיות גם כל היהודים מהעיירה הסמוכה ניאה אורסטיאס והוכנסו באלימות לתוך בית הכנסת.
ביום השני לאחזקתם בבית הכנסת, ב-11 בבוקר, הוצעדו כל היהודים אל תחנת הרכבת של דידימוטיכו, מרחק 4 ק"מ משם. בינתיים הובאו אל הרציף גם היהודים המעטים שחיו בעיירה הקטנה סופלי הסמוכה. החיילים הגרמנים החלו לדחוס את ההמון המתקבץ אל רכבת משא, 80-70 איש בכל קרון. כאן החל מסעם של יהודי החבל לסלוניקי שארך שלושה ימים בתנאי צפיפות. בהגיעם לסלוניקי הוכנסו יהודי דידימוטיכו ושתי העיירות הסמוכות לה לגטו הברון הירש, הסמוך לתחנת הרכבת של העיר. "כשהגענו לגטו גזלו מאיתנו כל דבר שהצלחנו להסתיר, קרעו בכוח עגילים מאוזניהן של הנשים, ילדים שפרצו בבכי הוכו ללא רחם", מספר בכר.
ב-13 במארס 1943 יצא הטרנספורט הראשון מסלוניקי לאושוויץ ועד אמצע אוגוסט יצאו מתחנת הרכבת הצמודה לגטו 19 רכבות עמוסות ביהודים מכל יוון. יהודי דידימוטיכו, ניאה אורסטיאס וסופלי היו בטרנספורט מס' 17, שעזב את הרציף בתשעה במאי והגיע לאושוויץ כעבור שבוע. חלק מהילדים לא שרדו את נסיעת התופת.
הסב בכר הועסק עם הגיעו לאושוויץ ב"קומנדו דגים", ובמסגרת זו הוא הובל עם אסירים אחרים לאגם קטן בסמוך למחנה שם היה עליו לעמוד כל היום בתוך המים ולדוג דגים. היו פעמים בהם הוא צורף לכוח העבודה בבירקנאו שהפעיל את משרפות המוות. כעבור חצי שנה הוא הועבר למחנה בונה־מונוביץ' (המוכר גם כאושוויץ 3), שם עבד עם יהודים אחרים מיוון בבית זיקוק לנפט ובמפעל לתיקון שברי אווירונים.
באביב 1944 הועבר בכר לעיר יבוז'נו, שם אולץ לעבוד במכרות הפחם. היה עליו לסחוב אבני קרבויד מצד לצד, להעביר אותן מצד ימין לצד שמאל ללא תכלית, התעללות לשם התעללות. סמוך לסיום המלחמה הוא נשלח לאחת מצעדות המוות, כשהוא בתת־משקל, חולה ותשוש. התחנה האחרונה שלו היתה מחנה לנגשטיין־צוויברג שבעיר הלברשטדט, שבו עסקו האסירים בעיקר בחציבת מנהרות תת־קרקעיות לצורך ייצור נשק.
במאי 1945 בכר שוחרר על־ידי חיילים אמריקאים שהגיעו למחנה. הוא הועבר לבית חולים בגרמניה לטיפול ושיקום, אך לא היה יכול לשאת את העובדה שהגרמנים שעינו אותו יהיו אלה שיטפלו בו עתה והוא קם ועזב את בית החולים. הוא גילה שאיש לא נותר מבני משפחתו. כולם נספו. בדצמבר 1948 הוא עלה בגפו על האונייה "מלה" שהפליגה ממרסיי כשעליה 1,200 ניצולי שואה (ובדרך שוטטה בין נמלים נוספים כדי לאסוף עוד פליטים) והגיע לישראל. הוא גויס לצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות, אך במשך תקופה ארוכה היה חסר־עבודה. הוא פלש לחדר בתוך בניין בשכונת התקווה בתל אביב והתפרנס מעבודה בשוק. כאן הכיר את רבקה כהן, עולה מטורקיה, נישא לה והקים עמה משפחה.
רק יחידים מיהודי דידימוטיכו נמלטו מהשילוח לאושוויץ, ואמנם היה לאן לברוח. מעטים נמלטו להרים הסמוכים, אך יעד בריחה אחר, אולי אפילו מועדף, לא נוצל כלל: הגבול הטורקי הסמוך. נהר האברוס, הגבול הטבעי בין יוון לטורקיה, עובר שלושה קילומטרים ממזרח לשלוש העיירות. האברוס הוא אמנם נהר שוצף במקומות מסוימים, אך יש בו גם חלקים רדודים שאפשר לעבור אותם במאמץ מתון. מדוע איש מראשי הקהילה לא ארגן בריחה המונית לטורקיה הנייטרלית תוך דאגה לכך שמישהו בצד השני ימתין לפליטים מיוון ויסייע להם? אמנם רשמית הגבול עם טורקיה היה סגור, אך בפועל הגבול היה פרוץ והיה אפשר לחצותו.
היחיד שחשב על אופציית הבריחה לטורקיה היה רב הקהילה של דידימוטיכו יעקב אלקבץ, שחצה באישון לילה את האברוס ונדד משם עד שהגיע לארץ. האחרים חששו לעשות זאת או, מה שסביר יותר, לא אבו להתנתק משגרת יומם, מקהילתם ומרכושם.
מקור וקרדיט :
חיים ביאור , מוסף הספרים , עיתון " הארץ"
ראו גם :
122028 סיבות לחיות- סיפורו של גיבור השואה ניסים בכר
"אל תוכרע מרוע אלא תכריע את הרוע עם הטוב", זה היה המוטו של גיבור היום שלנו – ניסים בכר.
ניסים בכר ז"ל, נולד ב-7.4.1921 בעיר דמוטיקה (היום דידימוטיכו) אשר באזור תראקיה שנמצאת בצפון יוון.
ניסים בן זקונים לאחר 4 אחים, ליאון רבקה רגינה וגו'יה היה בן 22 כשגרמניה פלשה ליוון וחילקה אותה ל-3.
במאי 1943 הנאצים הפתיעו את היהודים בביתם והורו להם להתקבץ בבית הכנסת המרכזי של דמוטיקה, משמה נשלחו לסלוניקי כדי להעבירם לגטו "הברון הירש" ומשמה לאושוויץ.
בסלקציה שנעשתה באושוויץ, ניסים עמד מול פני הרוע ויישר מבט כזה שיודע ובטוח : תהא אשר התוצאה, הוא יוצא בדיוק באותו אופן שהוא נכנס- בחיים. הוא תיעל את כושרו המקצועי והגופני לטובת הצטרפות למחנות עבודה, ויחד עם אחיו ליאון החל לעבוד במחנה.
לא עבר זמן רב וניסים נותר לבד במחנה. חרף המציאות שנכפתה עליו, החליט ניסים לעשות דווקא את ההפך הגמור, להכריע את הרוע עם טוב : הוא ידע רק עברית יוונית ולאדינו כשהגיע למחנה- אז החליט לרכוש את השפות הבאות: יידיש, גרמנית, צרפתית, איטלקית, פולנית, רומנית, רוסית, הונגרית, צ'כית ועוד. רכישת השפות סייעה לו לתקשר עם כולם ומכאן גם לרכוש חברים חדשים. כשהסכנה לצלם האנוש הייתה גדולה מתמיד וכשהחושך ייחל להאפיל על האור, ניסים החליט לחייך ולהושיט יד לכל מי שביקש לא משנה באיזה נושא, הוא עשה כמיטב יכולתו.
ניסים אף זכה לכינוי "טאושן" שזה ארנב ביוונית מצד חבריו למחנה כיוון שהיה חזק, זריז וקל רגליים, והרבה פעמים הוא הצליח ככה ממש בדקה ה-90, כשמנסים לחסלו, לברוח ולהתחבא ובעיקר לנצח כל פעם מחדש.
ניסים היה אסיר עבודה במחנות אושוויץ, בירקנאו, בונה-מונוביץ, יבוז'נה, בוכנוואלד, גלייביץ, קטוביץ, ברסלאו, פראג, לנגרשטיין והלברשטאדט , כל אלו לא הצליחו להכריע אותו ולא לשניה.
אובדן המשפחה, מחלות, רעב, צימאון, טרנספורטים , צעדות והעובדה שבשחרור המחנה שקל 29 ק"ג בלבד אלו היוו מבחינתו יתדות שעליו לנעוץ כל אחת מהן בעודו מטפס על הר החיים , במטרה להגשים את החלום היהודי-ציוני: להגיע לישראל ולהקים משפחה.
לאחר ששהה 3 שנים במלון עקורים ב- Goslar , עבר ניסים תקופת שיקום קצרה בבית חולים ומיד לאחר מכן החל לחפש את בני משפחתו בין אלפי הפליטים שהשתחררו מהמחנות, למרות שהחיפוש לא הניב תוצאות, הוא המשיך במסעו המופלא, ונעץ יתד נוסף על הר החיים ועלה ארצה באוניה "מלה" ב- 11.7.1948 .
העובדה שהשתקם במהירות שיא וחזר הפעם חסון וחזק יותר מתמיד, הובילה אותו לרצות להגן על המולדת, ומיד לתרום למען האחר ולהתגייס מייד לצה"ל , לחטיבת "הראל" , והוא שירת בחיל הנדסה בירושלים, בהר הצופים. מארנב הפך ניסים לאריה חסר מעצורים.
אך הגיוס לצה"ל אינו סוף פסוק, בהמשך הכיר ניסים את רבקה שלימים הפכה לאשתו ולהם נולדו ארבעה ילדים – אסתר, יוסף, שושנה ומרגלית . לבסוף, לא הוקף רק בילדיו אלא גם ב12 נכדים ומספר נינים.
בתאריך ה- 1.3.2007 נפטר ניסים בכר, כשמאחוריו מורשת מופלאה של גבורה ומסביבו משפחה גדולה ואוהבת – תהי נשמתו המוארת צרורה בצרור החיים.
מקור : מרכז מורשת יהדות שאלוניקי ויוון
הספר יצא לאור בתמיכה של :
המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון
הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו
ניתן לרכוש את הספר במרכז המורשת
פרטים נוספים:
טלפון : 03-9185730
טלפון : 03-9185757