ami
הגנרל הצרפתי אנרי ז'ירו ,בצילום למעלה, במהלך טיולו היומי, מבצר קניגשטיין, 1940-1941, מחנה השבויים של הקצינים הצרפתים.
כאשר נלכד במלחמת העולם הראשונה, ז'ירו ברח פעם ראשונה ממחנה השבויים שלו, והוא יימלט שוב, לאחר שנתיים של תכנון קפדני, מהכלא המאובטח שלו ב-1942.
קריירה מוקדמת
ז'ירו נולד בפריז. בשנת 1900 סיים את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית סן-סיר. בתחילה שירת בצפון אפריקה אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר בחזרה לצרפת, ופיקד על חיילים מגדודי "זואב" שהורכבו ממתיישבים אלג'יראים. הוא נפצע קשה בקרב סן-קנטן באוגוסט 1914, ונפל בשבי. הוא אושפז בבית חולים בבריסל, ורופא שהפעיל במקום רשת אנטי גרמנית, סייע לו להימלט להאג שבהולנד הנייטרלית, ומשם הגיע לאנגליה ושב לצרפת להמשך הלחימה. לא הייתה זו הפעם האחרונה בה נשבה, ונמלט משביו.
לאחר המלחמה המשיך ז'ירו בקריירה הצבאית, ושירת בקונסטנטינופול תחת פיקוד הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה. בשנת 1933 הועבר למרוקו ללחום כנגד מורדים מקומיים. הוא קיבל את אות לגיון הכבוד לאחר ששבה את מפקד המורדים, עבד אל כרים. הוא שב לצרפת והתמנה למפקד האזור הצבאי של מץ.
הפלישה הגרמנית לצרפת, 1940
תוכנית D, ותפקיד הארמייה השביעית
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש פולין על ידי הגרמנים, החלה תקופה בשם "המלחמה המדומה" (בגרמנית – "זיצקריג") בה (פרט למבצעים בדנמרק ובנורווגיה) שהו הכוחות העיקריים הלוחמים, כשהם מחופרים בעמדותיהם זה מול זה, והמתינו. בתקופה זו תכננו הצדדים את עיקר תוכניותיהם.
תוכניתם של בעלות הברית למקרה של מתקפה גרמנית נקראה "תוכנית D". היא הייתה מבוססת על מגננה מאחורי קו מאז'ינו, תוך הגנה על בלגיה הנייטרלית ועל הולנד, באמצעות קידום כוחות לקו הנהר דייל, הזורם מאזור אנטוורפן דרומה. מאחר שבכך לא היה די כדי להגן אף על הולנד, הוקצתה בתוכנית זו הארמייה השביעית שעליה פיקד ז'ירו למסע ארוך דרך בלגיה על מנת להתחבר אל הצבא ההולנדי במקרה של פלישה. הארמייה השביעית הייתה אחת מבין המובחרות בצבא צרפת, וכללה שבע דיוויזיות עילית.
התוכנית התאימה לתוכנית המבצעית של הוורמאכט שנקראה "אבחת מגל" שעיקרה היה מתקפות משניות באזור בלגיה על מנת למשוך את כוחות בעלות הברית פנימה עמוק ככל האפשר, ובמקביל מתקפה עיקרית דרך יער הארדנים, ומשם אל האוקיינוס האטלנטי, על מנת לכתר את הכוחות שייכנסו לבלגיה.
מסעו של ז'ירו להולנד, ונפילתו בשבי
עם פרוץ המתקפה הגרמנית על צרפת, בלגיה והולנד, ב־10 במאי 1940 החל ז'ירו בתפקיד שנועד לו מראש על פי התוכנית, והחל עם הארמייה השביעית במסע אל הולנד, במטרה לסייע לצבא ההולנדי. כבר לאחר יומיים של לחימה היה ברור כי מצבה של הולנד הוא מעבר ליכולת ההצלה של כוחותיו של ז'ירו. אלה לא הספיקו ליצור מגע עם הצבא ההולנדי שנסוג מפני הגרמנים, ועמדו תחת איום גרמני מן האגף הימני שלהם, ותחת מתקפה אווירית בלתי פוסקת. ז'ירו החליט להגן על אנטוורפן. במסע זה צפונה והשיבה הבהולה תחת אש דרומה, נפגעו יחידות רבות מן הארמייה השביעית, וזאת מבלי שנוצר כמעט מגע ישיר בינה ובין האויב. ב־14 במאי נכנעה הולנד לגרמנים, והארמייה השביעית נותרה פרוסה, מנותקת כמעט משאר הכוחות, באזור אנטוורפן. בשלב זה קיבל ז'ירו הוראה לקבל על עצמו את הפיקוד על הארמייה התשיעית של צבא צרפת.
הארמייה התשיעית הייתה שק החבטות של הצבא הגרמני במהלך הפלישה לצרפת. הייתה זו ארמייה לא מאומנת מספיק המורכבת ממילואים ומחיילים מהמושבות הטריטוריאליות, אשר שמרה על גזרת הארדנים, אשר נחשבה לבלתי עבירה לשריון, ומכיוון שכך סבר הפיקוד הצרפתי כי לא תהיה פעילות בגזרה זו. דיוויזיות העילית, כארמייה השביעית, הוקצו למסע אל תוך בלגיה ולפריסה על נהר הדייל. חלק מן הגאונות שבתכנון הגרמני היה כי דווקא הארמייה התשיעית היא שספגה את המהלומה העיקרית. לאחר ארבעה ימי לחימה איבד מפקד הארמייה התשיעית, הגנרל אנדרה קוראפ, את השליטה בחייליו, וז'ירו נקרא להחליפו. כאשר קיבל ז'ירו את הפיקוד על הארמייה התשיעית, כבר לא היה מדובר בגוף צבאי הכשיר ללחימה, אלא בשרידי דיוויזיות מנותקים ומותשים ללא פיקוד מרכזי, הנעים בחוסר תיאום לאורך חזית בת 80 קילומטר, בין שלושת הנהרות העיקריים של צפון צרפת המז, הסאמבר(אנ') והאיין, כאשר כוח המחץ של המתקפה הגרמנית עובר דרך החזית ללא התנגדות של ממש.
ז'ירו דרש תגבורות, וקיבל לפיקודו חלקים מן הארמייה השביעית, שלאחר כניעת הולנד לא היה עוד תועלת בהישארותה בגזרה כה צפונית, והיא פורקה לחלקים שנשלחו לסתום "חורים" בחזיתות השונות. כן נשלחו אליו כוחות מגזרות אחרות, מהלוחמים שהחזיקו בקו מז'ינו (אשר לא הותקף), וכן את דיוויזיית השריון הרביעית בפיקודו של הקולונל (אז עדיין) שארל דה גול. יחידות אלו הובהלו אל קו החזית, אך בימים הראשונים לפיקוד שקיבל על עצמו ז'ירו, רוב היחידות הללו לא היו פרוסות בגזרתו, אלא בתנועה לכיוונו ממקומות שונים. ז'ירו היה זקוק לשבוע נוסף על מנת לארגן את הכוחות. במציאות שנוצרה במהלך פלישת הבזק הגרמנית, הדבר היה בלתי אפשרי.
במהלך הימים הקרובים נאבק ז'ירו כנגד כוחות עדיפים, והשליך את כל כוחותיו אל המערכה, לרבות מתקפת נגד הרואית שביצע דה גול. כל אלו לא היה בהם כדי לעזור. ב־18 במאי נראה היה כי הארמייה התשיעית חדלה מלהתקיים למעשה.
שבי והימלטות
בלילה שבין ה־18 במאי ל־19 במאי נתקלה מכוניתו של ז'ירו תוך כדי תנועה בחיילי משמר גרמנים (על פי הגרסה הצרפתית מיחידת שריון, בעוד שלפי הגרסה הגרמנית היה מדובר ביחידת מטבח נייד) אשר עסקו בכיוון תנועת הצבא הגרמני על מנת להימנע משדה מוקשים שהונח במקום. המכונית נעצרה, וניסתה להימלט, אולם החיילים ירו בגלגליה, והצליחו לשבות את ז'ירו. הוא נלקח אל טירת קניגשטיין, ליד דרזדן כשבוי מלחמה.
הבריחה מטירת קניגשטיין
במשך שנתיים תכנן ז'ירו את המלטותו מטירת קניגשטיין, ולבסוף ביצעה ב־17 באפריל 1942. הוא גילח את שפמו (שהיה סימן ההיכר העיקרי שלו) והתלבש ככפרי טירולי מן המניין, לרבות הכובע עטור הנוצה, וטיפס על הצוק היורד מן הטירה. לאחר מכן הצליח להיפגש עם איש קשר של מנגנון ה־SOE (ראשי תיבות ל Special Operations Executive – מנגנון ביון בריטי שקדם ל־MI6 של ימינו), לחמוק אל שווייץ ולהימלט לאזור צרפת של וישי שלא היה כבוש על ידי הגרמנים. הבריחה הנועזת הכתה גלים ברחבי אירופה, והכעיסה מאוד את היינריך הימלר שהורה על רציחתו של ז'ירו.
ז'ירו בילה את החודשים הבאים בצרפת של וישי, שהייתה בשליטתה של ממשלת בובות גרמנית בהנהגת המרשל אנרי פיליפ פטן, ופייר לאוואל, עושה דברם הממושמע של הגרמנים. ז'ירו, כרבים אחרים, לא יכול היה להאמין בכך ש"המרשל" כפי שכונה פטן, הוא בוגד. ז'ירו לא גינה את ממשל וישי, אך סירב לשתף פעולה עם הגרמנים.
ז'ירו הצליח ליצור קשר טוב עם גורמים אמריקנים, ועד מהרה הפך למועמד המועדף של פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל וינסטון צ'רצ'יל, להיות מנהיגה של צרפת. דה גול הצליח, לאחר שנתיים בהם ארגן את הכוחות הצרפתים של "צרפת החופשית", ליצור סכסוכים עם גורמים רבים בהנהגת בעלות הברית, כך שז'ירו נראה כחלופה טובה, וכאדם שיש לקדם לקדמת הבמה.
מבצע לפיד ולאחריו
בנובמבר 1942 נראה כי פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה קרובה. הגרמנים הבינו כי במקרה זה יכול ז'ירו לגרום להם נזק, והורו לעושה דברם בממשלת וישי, פייר לאוואל, על מאסרו. ז'ירו הקדים אותם ויצא בצוללת אמריקנית לגיברלטר, על מנת לתאם את פעולותיו בנוגע לפלישה האנגלו־אמריקאית לצפון אפריקה שכונתה מבצע לפיד. התוכנית שהגה המפקד האמריקני, הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר, ייחסה חשיבות לשיתוף פעולה עם החיילים הצרפתים שהיו במושבות בצפון אפריקה תחת שלטון וישי – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. לז'ירו ניתן תפקיד מפתח בתכנון זה.
ב־8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אנגליים ואמריקנים על חופי צפון אפריקה במבצע לפיד. מפקד כוחות וישי במקום, האדמירל דרלאן, הורה על התנגדות לפלישה (לפי הוראות שקיבל מן המרשל פטן), ובמהלך שלושת הימים הראשונים ללחימה נגרמו לשני הצדדים אבדות כבדות. לאחר שלושה ימים הבינו המפקדים הצרפתים כי ההתנגדות חסרת תועלת, ולאחר שמפקד כוחות וישי בצפון אפריקה, הגנרל אלפונס ז'ואן "העביר את פיקודו" לז'ירו, הורה דרלאן על הפסקת אש.
למרבה התמיהה הפך עתה דרלאן, איש רפובליקת וישי, ששימש אף כסגנו של פטן לתקופה מסוימת וזוהה לחלוטין עם משטרו של ה"מרשל", למפקד צבאי ומושל אזרחי על כוחות צרפת בצפון אפריקה (וזאת לאחר ש"צרפת של וישי" עצמה נכבשה על ידי כוחות גרמנים אשר פלשו לדרום צרפת ב־10 בנובמבר). ז'ירו הציב עצמו תחת פיקודו של דרלאן.
החלטה זו בנוגע לדרלאן גרמה למשבר חמור בקרב הצרפתים, ולפילוג בין כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של דה גול, אשר לא רצו לשתף פעולה עם דרלאן ה"מרשליסט" וראו בו פשיסט ובוגד, ובין אנשים כז'ירו אשר התיימרו להיות "מעל לפוליטיקה", וראו את הבעיה כבעיה צבאית בלבד. בפועל המשיך לפעול בצפון אפריקה משטר שהיה המשך ישיר למשטר וישי (כולל החקיקה האנטי יהודית שנשארה בתוקף), ומחאותיו של דה גול לא עזרו.
ב־24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי מתנקש פטריוט אנטי פשיסט בשם לה שאפל(אנ'). ז'ירו הוכרז מיד כממלא מקומו וכ"מפקד ראשי אזרחי וצבאי". היה ברור כי ידו של אייזנהאואר עומדת מאחורי המינוי. בתחילה סירב לניסיונותיו של דה גול להיפגש עמו ולהסדיר את חלוקת הסמכויות ביניהם. בשלב זה שלט ז'ירו בכוחות צרפתיים רבים שהיו בעבר נאמני וישי במושבות, בעוד שדה גול שלט בכל הכוחות הצרפתיים שהתנגדו לוישי, ובין היתר אלו שנכנעו לבריטים בסוריה ובלבנון, במושבות אפריקה, ואלו שהצליחו להימלט במבצע דינמו דרך דנקרק.
ז'ירו לא שאף לאחדות כלשהי עם דה גול, ובאופן תמוה אף אסר מספר עשרות לוחמי מחתרת צרפתים אשר סייעו לכוחות האנגלו־אמריקניים כנגד כוחות וישי בימים הראשונים של הלחימה. הוא נימק זאת בכך שברצונו "למנוע התנקשויות נוספות" אך ברור היה כי המדובר בניסיון להשתיק יריבים פוליטיים מסיעתו של דה גול, בבסיס הבית של ז'ירו באלג'יריה. גם פעולה זו לא הסירה את חינו מעם האמריקנים. ב־22 בינואר 1943 נפגשו צ'רצ'יל, רוזוולט וז'ירו בקזבלנקה לדיון בענייני צפון אפריקה ובהמשך ניהול המלחמה. לפגישה זומן אף דה גול. דה גול וז'ירו לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי, על אף שהצטלמו לצד נשיא ארצות הברית ולצד ראש ממשלת בריטניה כשהם לוחצים ידיים. במהלך החודשים הבאים ניהלו דה גול וז'ירו מאבק על השליטה בכוחות הצרפתיים, ובמושבות צרפת. רק ביוני 1943 הוקם גוף בשם "הועד הצרפתי לשחרור לאומי" בו ניתנו סמכויות שוות הן לז'ירו והן לדה גול.
ב־12 בספטמבר 1943, פיקד ז'ירו על פלישת כוחות צרפתיים לקורסיקה המוחזקת בידי הגרמנים, וזאת לאחר שבמשך חודשים חימש בחשאי את תנועת המרי הקורסיקנית, מבלי לדווח על כך ל"ועד לשחרור לאומי". חומרת יתר הייתה במעשה זה משום שהתנועה הקורסיקנית עמה עמד ז'ירו בקשרים הייתה בעלת גוון קומוניסטי בולט, ולא נעשה מאמץ ליצור קשר עם מנהיגים קורסיקנים אחרים. דה גול בירך את ז'ירו על מעשיו, אך הבהיר לו כי עשה מעשה שלא ייעשה כאשר פעל מבלי ליידע את הוועד. פרשה זו גרמה כפי הנראה להבאשת ריחו של ז'ירו הן בקרב אנשי הוועד לשחרור לאומי, והן בקרב הבריטים והאמריקנים שהיו עמו בקשר. באוקטובר 1943 הוציא "הוועד לשחרור לאומי" הודעה, עליה חתום גם ז'ירו, לפיה מעתה יש לוועד רק נשיא אחד – דה גול. בנובמבר ויתר ז'ירו על תפקידיו ב"קבינט". ייתכן שקיווה לקבל את הפיקוד על כוחות גדולים של בעלות הברית בפלישה לאיטליה. באפריל 1944 פרש סופית מכל תפקידיו, כאשר העילה לכך הייתה סכסוך בנוגע לסמכויות פיקוד על שירות המודיעין של הצבא הצרפתי.
לאחר המלחמה
לאחר פרישתו של ז'ירו מן הפיקוד, נותר דה גול כמנהיג הבלתי מעורער של הכוחות הצרפתים המתנגדים לגרמניה.
ב־28 באוגוסט 1944 ניצל ז'ירו מניסיון התנקשות בחייו. ב־2 ביוני 1946 נבחר כנציג למועצת המחוקקים הצרפתית, וסייע בכינונה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית. הוא פרסם ספרים על ניסיונו במלחמה "בריחתי" ו"אלג'יריה". ז'ירו נפטר בעיר דיז'ון בשנת 1949.
מקורות המידע