ami
מאת: Rebeca Beck
זה דבר מקובל ומובן מאליו להנציח גיבורים מוכרים בערים שונות בארץ. אך מדוע לא מנציחים גיבורים משלהם מהערים שלהם שבניהם היו לוחמי קרב אולטימיטיביים שעלילותיהם וגבורותם אינן נופלות מאלה של מקבלי אות הגבורה?
פרט לבני משפחתו וותיקי העיר, איש אינו זוכר את עלילותיו של יעקב פדידה ז"ל. הצעיר שהתנדב להילחם על אף גילו הצעיר מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות. יזם מעשי גבורה הראויים לציון שבח לא פחות מסיפורי הגבורה מתש"ח. אלא שלא היה מי שיפרסם את סיפורו ברבים. לכן משתפת.
פדידה נולד בטבריה ב1932. עוד בהיותו תלמיד בי"ס הצטרף לשורת מגיני טבריה שפעלו במסגרת הגדנ"ע. אך זה לא סיפק אותו. אחיו הגדולים הצטרפו לשורות הלוחמים שנלחמו לשחרור טבריה ופדידה רצה ללכת בעיקבותיהם. נסיותיו להתקבל כלוחם נדחו מיד בשל מראהו כנער נמוך קומה וצנום. וכך דווח עלידי נחום עבו, אחד ממפקדי שחרור טבריה באתר "ההגנה":
"אך פדידה לא ויתר וחזר על בקשתו להתקבל כלוחם אל בין שורות "ההגנה" והפעם בנחישות. התחנן לפני עבו שינסה אותו ושהוא יודע להשתמש בנשק. עבו ניער אותו בטענה שאין לו נשק מיותר עבורו."
למחרת הופיע פדידה עם אקדח. לעבו סיפר:
"אמרת שאין ברשותכם די נשק, אז ארבתי בכניסה לשכונה הערבית, ובעבור ערבי חמוש בנשק, הפתעתיו ואיימתי עליו בסכין. הוצאתי את הכלי מידו והערבי נמלט".
עבו החרים את האקדח מפדידה. למחרת שב פדידה עם עוד אקדח אותו ניטרל מערבי חמוש נוסף.
בלית ברירה, פדידה בן ה-15 צורף לקבוצת לוחמים.
פדידה המשיך "לשדוד" נשק מערבים חמושים עבור "ההגנה". ובנוסף, בזכות שליטתו השוטפת בשפה הערבית אסף מידע על פעילות לוחמים ערבים בשכונות הערביות עבור "ההגנה".
בסוף חודש מרץ הערבים חסמו את היציאה הצפונית לעיר טבריה.
ב-08 לאפריל 1948 החלו חילופי אש כבדים בין השכונות היהודיות והערביות. טבריה הייתה נתונה תחת מצור כבד.
ב-09 לאפריל 1948 נכנס משוריין עם אספקת מזון וציוד לעמדה נצורה. ביציאה עלה המשוריין על מוקש ונשרף. רחל סבאג בת ה-90 נהרגה. הערבים פתחו באש לעבר נוסעיו של המשוריין.
בעמדה סמוכה ישבו פדידה וחבריו וצפו במתרחש.
פדידה קפץ ראשון והתנדב לפעולה. הוא אסף רימונים מחבריו הלוחמים והחל לדלג על גגות הבתים הסמוכים זה לזה. בהתקרבו לעמדות הערבים בזחילה, החל להשליך רימונים אחד אחרי השני לכיוון עמדות הערבים. התעוררה בהלה בקרב הערבים. הירי נפסק. חלקם נפגעו, והשאר נטש את העמדות במנוסה. בשוך היריות, קרא פדידה לנוסעי המשוריין לצאת: "השטח מאובטח". מפקד המשוריין שמע לקולו של פדידה שגם כיוון את צעדיהם. וכך ניצלו ממוות בטוח.
ב-15 לאפריל 1948 פדידה אמיץ הלב היה שליח "ההגנה" שנשלח להניח מכתב אזהרה על פתח ביתו של מוכתר הרובע הערבי של טבריה. המכתב דרש שחרור השבויים היהודים שכללו נשים.
ב-22 לאפריל יעקב פדידה נורה למוות ומצא את מותו המעציב והבלתי צפוי בעודו בראשית חייו.
הטרגדיה המשפחתית הייתה כפולה שכן יום לאחר נהרג בן דודו יחיאל פדידה ששירת בגולני בקרב על צמח.
שני בני הדודים נקברו זה לצד זה בבית העלמין הצבאי בטבריה.
הצעיר ביותר בין הנופלים שנכנס לספרי ההיסטוריה היה הילד ניסים גיני בן ה-10 שנהרג בירושלים בהיותו תצפיתן קשר.
לטוראי יעקב פדידה עדיין לא מלאו 16 שנה במותו.
יהי זכרו ברוך
מקור וקרדיט : Rebeca Beck
קישור לפוסט המקורי בקבוצת מצדיעים לחלוצי הגליל והעמק והישוב הישן -כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים