ami
עם הסדר ה“רפטריאציה”, שלפיו הורשו פליטי פולין שבברית־המועצות לחזור לארץ מוצאם – נהרו רבבות יהודים מערבה, לפולין. ביניהם היו פעילי תנועות־הנוער; ביניהם היו גם “אסירי ציון” מימי הכיבוש הרוסי של הארצות הבאלטיות, מזרח־פולין, מזרח־רומניה, שבתחבולות שונות הצליחו לשחררם מכלאם, או מגלותם בסיביר, ולהבריחם אל מחוץ לתחומי ברית־המועצות.
אחת מ“אסירי ציון” אלה היתה חמדה אוורבוך.
חמדה, בוגרת הסמינר העברי למורים בצ’רנוביץ, היתה חברת ההנהגה הראשית של “גורדוניה” בבסרביה ביוני 1940, כשכבשו הרוסים את האזורים המזרחיים של רומניה, נמצאה היא בחוַת ההכשרה של התנועה, “מסדה” על־יד העיר בלצי. הנהגות “גורדוניה” ו“השומר־הצעיר” החליטו להעביר את פעיליהן מערבה, לבוקרשט, כדי לפלס להם דרך משם לעליָה ארצה. חמדה, ועמה עוד קומץ פעילים, החליטו להישאר בחוָה, מתוך תקוה שיעלה בידם לשמור על הגחלת, ולהמשיך בפעילות בגלוי או בסתר, גם תחת המשטר הסוביֶטי. שבועות אחדים הוסיפה החוָה להתקיים, במסוה של “קולחוז יהודי” אך משעמדו השלטונות על אופיָה הציוני – ניתנה הוראה לחסלה. הנמצאים בהם – שמונה־עשר במספר – התפזרו לכל עבר. חמדה חזרה לעיירתה, סיקורני, ולאחר שנודע לה שהיא כלולה ב“רשימה השחורה” של ציונים מבוקשים – עברה לצ’רנוביץ. שם התקבלה למכון הפדגוגי, ובעת לימודיה בו, כסטודנטית מצטיינת, המשיכה בפעילותה הציונית: אירגנה חוגים ללימוד עברית, לשיחות ולהרצאות, ועזרה בהברחת פעילים לרומניה.
ב־9 במרס 1941, בצאתה מן המכון, נתפשה על־ידי סוכני הנקוו"ד והובלה למטה המשטרה. ששה שבועות היתה נתונה לחקירות, מלוות עינויים והתעללות, כשחוקריה מאשימים אותה בפעילות מחתרתית קונטר־רבולוציונית, ודורשים ממנה לחתום על הודאה. מאחר שהודתה רק בהיותה ציונית, וסירבה לחתום על האשמות אחרות – דנו אותה למאסר, ללא משפט.
ב־22 ביוני של אותה שנה, כשהחלה המתקפה הגרמנית על האזורים הכבושים על־ידי ברית־המועצות – הוציאו השלטונות את האסירים הפוליטיים מבית־הסוהר ושלחום ברכבות לפנים רוסיה.
כשנה וחצי עשתה במחנה באוראל, ליד העיר טומסק, ועבדה בכריתת עצים ביערות. מחמת העבודה המפרכת, בקור של 30 ו־40 מעלות מתחת לאפס, בתנאי רעב – חלתה בשחפת. לאחר שהחלימה מעט – בזכות רופאה אוזבקית שהשיגה תרופות למענה – העבירו אותה ממחנה למחנה בסיביר. באחד מהם – שפטוה על העוונות שבגללם נאסרה בצ’רנוביץ, וגזרו עליה חמש שנות גלות בסביבות אומסק.
תחילה עבדה כאחות, בבית־חולים בכפר קטן, ואחר־כך בבית־חרושת ללבנים בנובוסיבירסק. באותו בית־חרושת התוַדעה לצעירה יהודיה מפולין, חברת תנועה ציונית לשעבר. באמצעותה יצרה קשר עם הארץ, ועם חבריה מ“גורדוניה”, שלאחר עלייתם הצטרפו לחניתה, ושלא ידעו מה עלה בגורלה מאז נאסרה.
כשנסתיימה המלחמה והושג הסדר ה“רפטריאציה” – הוחלט בהנהגת “גורדוניה” לשחרר את חמדה מגזירת הגלות על־ידי הברחתה לפולין. היא נישאה בנישואין פיקטיביים לבחור יוצא־פולין, הושגו עבורה תעודות מזויָפות –וכך עברה את הגבול, יחד עם רבבות הפליטים שעשו את דרכם ברכבות מערבה.
ביולי 1946 הגיעה לוַרשה. כיון שמטרתה היתה לעלות ארצה בהקדם האפשרי ולהצטרף לחבריה בחניתה, יצאה לחוַת־ההכשרה שבניימצ’ה, הסמוכה לרייכנבך, בשלזיה־תחתית.
חמדה אוורבוך במרכז התמונה (אדיבות מפעל התיעוד "גולה ותקומה")
שהגיעה חמדה אוורבוך לחוַת ניימצ’ה – והיא אז בת עשרים ושבע – כבר התנהלו בה חיי תנועה עֵרים: מִסדרים, פעולות צופיות, טיולים, שיחות, הרצאות מסיבות, שיעורי עברית. שאלתה היתה: מה יהא על הילדים הקטנים – בני השמונה, העשר, השתים־עשרה – הפזורים בערי פולין: ילדים שחזרו מרוסיה עם משפחותיהם, ילדים שהוצאו ממנזרים בהם הסתתרו בשנות המלחמה, ילדים שנתיתמו ואומצו על־ידי קרובים ששרדו, או שהוכנסו לבתי־יתומים. האין התנועה חייבת להעלות גם אותם ארצה?
בעצה אחת עם פעילי התנועה, יצאה לקבצם מן הערים והעיירות של שלזיה. נדדה מעיר לעיר, עברה מבית לבית, ודיברה על לב בני המשפחות למוסרם לידי התנועה, לחינוך ולהתכוננות לעליָה. רבים התנגדו, רבים הִתנו את מסירתם בהסכמה שיצטרפו גם הם אליהם, רבים הסכימו וחזרו בהם. אך לאחר פעולה של כמה שבועות – ובינתיִם, עם גבור האנטישמיות בפולין, נפל פחד על שרידי היהודים – עלה בידה להביא לניימצ’ה עשרות רבות של ילדים, בני שמונה, תשע, ומעלה.
חמדה היתה להם לאֵם, טיפלה במסירות בכל אחד ואחד מהם. בשקט הנפשי שבו ניחנה, ברוך שבו נהגה בהם – לא בגערות, לא בנזיפות, לא בהטלת מרות – כבשה את לבם. בערבים היתה עוברת ממיטה למיטה, מלטפת, מנחמת מאריכה לשבת על־ידם, מטה אוזן לתלונותיהם, מרדימה אותם בשירים וסיפורים.
רובם הגדול לא ידעו דבר על יהדותם. תנאי החיים הקשים, הסבל שעבר עליהם, עשו אותם חשדנים וסרבניים. אך האוירה התנועתית בניימצ’ה, הפעילות השוקקת, החיים בצוותה בהשגחת מדריכים מסורים – חוללו בהם תמורות.
“ילדי חמדה” – קראו להם.
שנים רבו לאחר זאת – והיא חברה בחניתה – תאמר חמדה אוורבוך – איש־שלום:
“לאחר שיצאתי מרוסיה, היה כל רצוני –להגיע לארץ־ישראל. בדרכי אליה –לקחתי אִתי בטרמפ כמה עשרות ילדים…”
ראו גם : מסע במנהרת הזמן: מחנות האסירים (גולאג) ברוסיה הסובייטית 1929-1956
מקורות מידע
מקור וקרדיט לצילום : בדרכים – הנתיב הכואב ליציאה מארופה 31 | גולה ותקומה
בצילום למעלה :
ניימצ'ה , שלזיה תחתית , 1946
ראשונה מימין , חמדה אוורבוך ( לימים חמדה איש שלום)
באדיבות מפעל התיעוד הייחודי " גולה ותקומה" (קישור)
לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה אהרן מגד – מסע הילדים אל הארץ המובטחת – פרויקט בן־יהודה