ami
כשתמי קמינסקי הגיעה לספריית יד בן־צבי בירושלים כדי לנסות למצוא נושא לדוקטורט, היא פתחה בחיפוש אחר טקסט מסוים שזכרה כמטלטל במיוחד. כותרתו הייתה "שלישי", והיא נחשפה אליו בקורס על נשים ומגדר בארץ ישראל בתקופת המנדט. דובר בו על תופעה מוכרת בתנועת הקיבוץ המאוחד בתחילת שנות השלושים, שכונתה "הפרימוס": צירוף דייר שלישי לחדרים הזוגיים, כפתרון למצוקת הדיור בקיבוצים. אף שהסידור הזה פגע כמובן בזוגיות וגרם למועקה, לא נמצאו כמעט עדויות כתובות לקושי הרגשי והנפשי של הזוגות שנאלצו להכניס שותף נוסף לביתם הצר.
הראשונה שהעזה לפרסם בפומבי את הסתייגותה מהנוהג הייתה חברת קיבוץ עין־חרוד, וגם היא עשתה זאת בשם בדוי. בקטע קורע לב שפרסמה בביטאון הקיבוץ המאוחד "מבפנים" היא ביטאה מצוקה של אישה שחייה האינטימיים נגזלו ממנה. "הכותבת סיפרה איך היא נקרעת בין הרצון שלה לחיים זוגיים בזמן הפרטי המועט שעומד לרשותה, ובין הנאמנות שלה לעם ולארץ ולקליטת עלייה", מספרת קמינסקי. "זה תפס אותי, כאישה שחיה חיים זוגיים. המתח שהיא תיארה, בין האידיאולוגיה והחיים השיתופיים ובין חיי הפרט, נשאר איתי הרבה זמן אחרי ההרצאה".
רק חמישים שנה אחרי פרסום הטקסט ב"מבפנים" חשפה הכותבת את זהותה.
בטרם עלה לארץ מקובה ב–1949, שמע יצחק זילבר על הקשיים של חיי החלוצים בקיבוץ. בין השאר, סיפרו לו על ה"פרימוס". במקרה זה, הכוונה לא היתה למכשיר הבישול המיתולוגי, אלא לכינוי שדבק ב"אדם השלישי בחדר", כדבריו. "כאשר בקיבוץ היה מחסור בחדרים היו מכניסים אדם שלישי, גם אם השניים הראשונים היו זוג נשוי", תיאר. לימים צורף כ"פרימוס" לזוג נשוי ממקימי קיבוץ געש. "מיותר לציין, שהם היו בשלבים של מימוש הנישואים. הפרימוס שתקעו להם היה מעשה אכזרי לשלושתנו", סיפר.
בלילה הראשון ניסה לתת להם לבלות זמן איכות בטרם הצטרף למיטה. "הסתובבתי כמו סהרורי בקיבוץ, כאשר אני חובט את עצמי מדי פעם בשביל לא להירדם בהליכה וליפול לאיזה בור", תיאר. אחרי שהאורות כבו דפק על הדלת. "איפה היית? דאגנו לך", אמרו לו בני הזוג.
הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים שהעלה יצחק זילבר ("זאקי") על הכתב. הוא נולד ב–1927 בעיירה אספרנסה בקובה, בנם של רפאל ורחל, שהיגרו לשם מהעיר חלם בפולין. מוצאו היה במשפחה חסידית ענפה. חלק מקרוביו, בהם סבתו מצד אמו, שנשארו מאחור, נרצחו בשואה. את ילדותו הוא העביר בבירה הוואנה, שם הצטרף לתנועת השומר הצעיר. ב–1949, כשהיה בן 21, עלה לישראל עם קבוצת הקובנים הראשונה, והיה חלק מגרעין לטינו אמריקאי "א'" של השומר הצעיר, שב–1951 הקים את קיבוץ געש סמוך לשפיים. "לא התקשטנו עם נוצות כמו האינדיאנים באמזונס ולא התלבשנו כמו גאוצ'וס", הוא סיפר, בהתייחסו לסקרנות שעורר הגרעין.
ההתחלה היתה קשה. תחילה גרו בצריפים ובאוהלים. בהמשך עברו לפחונים. "אינני יודע מה היה יותר גרוע. פחון הוא תנור בקיץ ומקרר בחורף. מים לא היו בחדרים. המקלחות היו משותפות, אחת לבחורים ואחת לבחורות, וביניהן הפרידה מחיצה", הוא סיפר, "אנחנו לא הצצנו, אבל מדי פעם היה איזה סמיטריילר חונה מאחורי המקלחת".
במקלחת היו קבקבי עץ. "מי שנכנס היה מזמין אצל מי שעומד לסיים את המקלחת, ככה הם עברו מחבר לחבר, ומי שלא קיבל פטריות מהרצפה קיבל אותן דרך הקבקבים", סיפר. בהמשך אילתרו רהיטים. ארגז "תנובה" לתפוזים היה הראשון: "היינו שמים אותם על לבנים, ואם היינו מוסיפים עוד ארגז למעלה יצאה לך כוננית קטנה", סיפר. מזוודה תחת המיטה שימשה כארון בגדים. לוח מתקפל, שמחובר לקיר עם צירים, שימש כשולחן.
"המצב הכלכלי הכתיב גם את הילודה", הוא אמר. "לא דובר על מגבלה, אלא על דחייה. לא להוליד אותם לצנע ולמחסור", הסביר. מי שלא הצליח להתאפק, פנה למזכירות. "זו אישרה או שלא אישרה את קיום מצוות פרו ורבו", אמר. "כשמישהו קיים את המצווה היו החברים שואלים את עצמם: 'באישור או שלא באישור'? כי להשמנה מאוכל לא היה כל סיכוי", הוא אמר וסיכם: "הוכח חד־משמעית שיש דברים שעומדים איתנים וזקופים מול רצון הקולקטיב".
בתקופת הצנע פקחים ערכו חיפושים כדי לוודא שאיש מחברי הקיבוץ לא מנסה להבריח לעיר תרנגולת או ביצים למכור בשוק השחור. "אוי ואבוי אם התרנגולת בחרה לקרקר ברגע הלא נכון. איש לא היה מודה שהתרנגולת שלו. אחד הסתכל על השני, אולי היא באה לבד? אולי החליטה לטייל?", תיאר.
הקיבוצניק שנשלח להיות "האדם השלישי בחדר" – אחרי מות – הארץ
