ami
מאת: משה גאישטט
סיפורו של הילד משה גיאשטט, בשנות מלחמת העולם השנייה
על גדות נהר הוולגה
שמי משה גאישטט. נולדתי בשנת 1932 בויניצה, אוקראינה, ברית המועצות לשעבר. בהיותי כבן תשע, במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה אוקריאנה על ידי הצבא הגרמני, ועקב כך הוברחנו לכפר וסקריסנסק השוכן במחוז סרטוב ברוסיה. עם תום המלחמה חזרנו לעיר מגורינו והתחלנו לבנות את חיינו מחדש. לאחר שסיימתי את לימודיי גוייסתי לצבא. שירתי כקצין בכיר בחיל האויר של צבא ברית המועצות. במסגרת תפקידי נשלחתי במשך השנים לאזורים שונים ברחבי ברית המועצות, וכך עברתי מסעות רבים יחד עם אשתי וילדיי. בשנת 1992, לאחר שנפל מסך הברזל, זכיתי לעלות ארצה עם בני משפחתי.
הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן ולהיזכר בכמה אפיזודות משמעותיות משנות ילדותי בזמן מלחמת העולם השנייה.
יוני 1941, מלחמה, העיר ז'מרינקה, מחוז ויניצה, אוקראינה. הפצצות ביום ובלילה, האדמה רועדת. ז'מרינקה היא מקום אסטרטגי והנאצים משתלטים עליה. אבי, יצחק גאישטט נלקח לחזית. אני, ילד כבן תשע, נותר יחד עם אמי ועם אחותי בת השלוש. אנו חסרי אונים, איננו יודעים לאן לפנות. אנו מנסים ליצור קשר עם הוריה של אימי, המתגוררים בעיר ברשד במחוז ויניצה, אך הדבר לא עולה בידנו. מתבצעת אווקואציה, פינוי האוכלוסיה הרחק מהחזית, מחוץ לטווח הסכנה. אני נזכר באותו לילה בו הוברחנו. מסילות הרכבת שלנו הופצצו. חושך, מסביב צעקות, בכיות, יריות מכל עבר. אני תופס את אחותי הקטנה ורץ איתה אל הלא נודע. מטוסים של נאצים חגים מעלינו. זמן לא רב לאחר שנמלטנו מהרכבת, היא הופצצה. ניצלנו. שקט. נראה כי הזוועות מאחורינו, ושוב אנו ממשיכים במסע הארוך, בדרך לא מוכרת. ללא מים, ללא אוכל וללא צרכים בסיסיים. בתחנות הביניים אנשים מקומיים מלאי רחמים מביאים לנו תפוחי אדמה וירקות מוחמצים. אנו מלאי הכרת טוב.
הייתי רוצה לציין כי למרות המחדלים הקשים שהיו בתחילת המלחמה, היה ארגון יוצא מן הכלל בכל הקשור לפינוי התושבים. אני נזכר, איך היו פוגשים את הפליטים בתחנות הביניים, עורכים בדיקות סניטריות ודואגים לניקיון, להזנה ולכל מה שנחוץ. הגענו לסטלינגרד, בה נערכו מיונים, ומשם נשלחנו באוניה בנהר הוולגה הישר לכפר וסקריסנסק השוכן במחוז סרטוב. בבואנו ליעד, נשלחנו לבית משפחת סונדוקובה, משפחה כפרית שפתחה את דלת ביתה ברוחב לב. איוואן פטרוביץ' ובתו קטיה אירחו אותנו בחמימות רבה, והביאו לנו את החדר הטוב ביותר שהיה להם. לא אשכח איך שמיד כשהגענו לביתם, הם הזמינו אותנו להתיישב סביב השולחן ולאכול יחד מקערה אחת גדולה עם כפות עץ. כאן, במקום הזה, על גדות נהר הוולגה, עבר עלי פרק חשוב משנות ילדותי והתבגרותי.
החיים בכפר
צללנו לתוך מציאות חיים של משפחה כפרית על כל המשתמע מכך – נורמות, הרגלי חיים, סדר יום, ועשינו כמיטב יכולתנו כדי לסייע בפרנסה ובעבודות הבית הרבות. למשפחה הכפרית הייתה פרה אהובה שהייתה מקור פרנסתם. היא הייתה נותנת חלב, וכן היו רותמים אותה לעגלה לצורך סחיבת משאות שונים. בני המשפחה היו קולעים נעליים מקש ויוצאים ליער לחטוב עצים להסקה לימי החורף הקרים, וכן אוספים תבואה עבור הבקר ומגדלים גידולים חקלאיים.
עד מהרה הפכתי להיות יד ימינו של איוואן פטרוביץ'. למדתי לרתום בכוחות עצמי את הפרה לעגלה ולצאת עמה לכל מקום שהיה צריך. משימה נוספת שהייתה באחריותי בדרך כלל, הייתה להביא מים מנהר הוולגה על עסל עם שני דליים, כשהדרך תלולה מאוד. בחורף היה קור עז שהגיע עד לארבעים מעלות מתחת לאפס, וגם אז היינו ממשיכים לעבוד ולעשות את כל מה שנחוץ לצורך חיי היום יום. הייתי מנסר קרח, מסיע תבואה על סוסים. זכור לי איך שפעם אחת ניצלתי בנס כאשר הובלתי שני סוסים שדהרו במדרון תלול, ובקושי רב הצלחתי לעצור אותם ולמנוע התרסקות.
בקומת המרתף של משפחת סונדוקובה התגורר דייג, איתו הייתי יוצא למסעות דייג, ולצידו התפתחו אצלי אומץ, ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיי. היינו שטים במעלה נהר הוולגה לכיוון העיר וולסק, ואז יורדים בכיוון זרם הנהר. רשת הדייגים הייתה מלאה. את הדגים היינו מעבירים למשק הסובייטי, ולוקחים מעט לעצמנו. עולה בי זיכרון איך היינו מבשלים בסירה שלנו על גדות הוולגה מרק דגים שומני, "אוחה", שאת ניחוחו אני זוכר עד היום. זכורה לי אפיזודה נוספת בה לקראת סיום החורף, כשנהר הוולגה הקפוא החל להפשיר, יצאתי יחד עם הדייג לכיוון הגדה הנגדית. הזרימה הייתה חזקה מאוד, וקרחונים גדולים סבבו אותנו. חתרתי בסירה בכל כוחי, וכך ניווטנו יחד בין הקרחונים הגדולים. היתקעות בקרחון הייתה יכולה להסתיים באסון. הייתי ילד כבן 12 וכבר אז ניווטתי בסירת השייט הכבדה. כך למדתי לעשות מאמצים ולחתור ליעדים דרך מה שנראה בלתי אפשרי. אלו הן חוליות השרשרת בהתפתחות ובעיצוב האישיות שלי.
במהלך שנות המלחמה התקיימו לימודים, עד כמה שזה היה אפשרי. לא היה דיו, לא היו מחברות. היינו כותבים על גזרי עיתונים עם שאריות פחם מעורבב במים. אבל לרוב, אנו, התלמידים, היינו יוצאים לשדות במשך ימי הלימודים. זאת כיוון שהלימודים לא יכלו להתקיים כסדרם, שכן המורים היו בוכים אחרי שהיו מקבלים ידיעות מרות מהחזית על מות יקיריהם. ואנו כמו ילדים לכל דבר, היינו משחקים, מתקוטטים וממשיכים לחיות, כל יום מחדש.
חוזרים הביתה
שנת 1944. המלחמה המשיכה לכיוון מערב. אוקראינה כולה הייתה הריסות. ואנחנו חוזרים למולדת שלנו. הגענו לעיר ז'מרינקה, וגילינו כי ביתנו נהרס לחלוטין בפגיעה ישירה של טיל. אין איפה לגור. שמנו פעמנו לכיוון ברשד, אל קרובי משפחתנו, סבא וסבתא. גילינו כי הם בחיים. השמחה הייתה מהולה בדמעות. כמה עבר עלינו, כמה עבר עליהם במהלך שנות המלחמה. רבים מקרובינו ומכרינו לא נשארו בחיים. שמענו עדויות קשות ביותר על מה שעבר על היהודים בגטו ברשד. לצערנו הרב, אבי לא חזר מהחזית. בחרנו להמשיך בדרך החיים. התחלנו לבנות את חיינו מחדש ולצמוח מתוך השבר.
עברתי מסעות רבים בחיי, עד שזכיתי לעלות ארצה. כיום אני חי בארץ ישראל, עם אשתי, ילדיי נכדיי וניניי. זכינו לחזור לשורשינו היהודיים ולמסורת אבותינו, כנגד כל הסיכויים. אנו זוכים לראות במשך חיינו איך אלוקים מכוון אותנו בחסד בכל פרט בחיינו, כמו שהובטח לאברהם אבינו: "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך… ואעשך לגוי ואגדלה שמך והיה ברכה".
מקור וקרדיט : אתר תכנית הקשר הרב-דורי
