ami
"שלושת הכיתות כונסו והוקראה פקודת המבצע, היעד היה להגיע לכפר דרום ולפנות את אנשיו כאשר בשטח שלט הצבא המצרי. יצאנו לדרך בשעות הלילה כאשר ברן מוביל בראש, הגענו לשטח במשאית עם דפנות כפולים ומלאות בחול. בדרכנו עצרנו לפני גשרון מעל למעביר מים וכאשר הגשש של ברן ירד לבדוק את השטח, הוא גילה מוקש גדול נגד רכב, אחד מאנשי החבלה שלנו פירק אותו, המשכנו בדרכנו בדריכות רבה מתוך כוונה להימנע ממגע עד כמה שניתן עם הצבא המצרי. עם אור ראשון אנו חוצים את הכפר הערבי "חִירְבֶּת עֶיְין" ומיד נפתחת עלינו אש מכמה כיוונים, השבנו אש בכלים שהיו לנו תוך כדי תנועה עד אשר יצאנו את הכפר, המחשבה לחצות את הכפר נבעה מהחשש שהדרך העוקפת תהיה ממוקשת והנחה שהדרך הראשית העוברת בכפר תהיה בטוחה, משעברנו האש פסקה ואנו ממשיכים בכיוון כפר דרום. מסביב הכל שקט מאד, שדות סביב אך שום חמור או גמל לא ניראה, אנו יודעים שהמצרים בשטח אבל לא רואים אותם. אנחנו כבר די קרובים לכפר דרום ולפתע מטח, אנו מופגזים ושְרָפְּנֶלִים מתפוצצים מעלינו. יורדים במהירות מהרכב שספג מספר פגיעות, אחד הבחורים נהרג ויש גם פצועים, ההפגזה נמשכת ומטר של פגזים נוחת עלינו, אנחנו נמצאים בשדה חיטה, מקבלים פקודה מהמ"מ לזחול לכיוון ואדי עזה שנמצא לצידנו וכשירד הליל ויחשיך נמשיך בזחילה לכיוון כפר דרום. הרכב יצא מכלל שימוש והושאר במקום ואנחנו בנתיים מטפלים בפצועים בתנועה לכיוון הוואדי ולפתע גם מהכיוון הזה נפתחת אש התברר שעלינו על מארב, ניתנה פקודה להסתער, ומשראו זאת המצרים הפסיקו את האש והחלו במנוסה לאחור בהשאירם חגור וכלי נשק, הסתערות זו הצילה את חיינו, סגן מפקד המחלקה לקה בהלם והחל באופן עצמאי לרדוף אחרי המצרים הנסוגים אבל חבריו תפסו אותו וגררו אותו בחזרה, בנתיים הלילה יורד ואנחנו זוחלים לכיוון כפר דרום, לסימון בסדין לבן שהוכן עבורנו לפירצה בגדר התיל. כאשר הגענו לפירצה התקרב אלינו אחד החברים ואמר לנו אל תיפנו לא ימינה ולא שמאלה, שם ממוקש – המשיכו ישר פנימה. לאחר שעברתי את הפירצה אני שומע קול בכייני אומר לי "קח ספל מים, שתה", הקול נשמע היה לי מוכר ואינסטקטיבית אני אומר "יהודית שְוֶובֶּר ?", "כן, זו אני" עונה לי הקול "ומי אתה ?", "אני מיכאל קוקר" עניתי, ומיד בכי וחיבוקים ונשיקות. אנו מתקדמים הלאה מהפירצה לכיוון הבונקר ותעלות המגן. עם יהודית ושני אחיה הייתי בבית היתומים באשחבד ופעמים רבות הגנתי עליהם.
עם עלות השחר אני בוהה ומסתכל סביבי, כפר דרום שטחו כגודל מגרש כדורגל, נמצא בו גרעין שעלה להיאחזות, שני בנינים מרוסקים מפגיעות תותחים ומרגמות של הצבא המצרי וכל השטח סביב בונקרים, תעלות מגן וגדרות תיל. מולנו דִיר-אֶל-בָּלָאח, תחנת רכבת ובה קרונות עמוסים בתותחים, מרגמות, זחל"מים ושריוניות שיעדם תל אביב.
בנתיים הפגזה איומה נמשכת, פגזים מתפוצצים מכל עבר, עשן מחניק מכסה את פני השטח ואנחנו בבונקרים אשר מזדעזעים עם כל פגז שנופל, ברגעים של הפוגה אנו יוצאים מהבונקר ותופסים עמדות ירי מתוך תעלות המגן, סביבנו העשן הסמיך, במרחק אנו רואים שריוניות אנגליות ומאחוריהן לוחמים עם רובים מכודנים. הפקודה הייתה לא לפתוח באש עד אשר יתקרבו לגדר התיל. אחת השריוניות התקרבה וחדרה פנימה, אחד מבחורינו קפץ עם מטען גרב עם דינמיט, עלה על שריונית פתח את המכסה וזרק את המטען פנימה אחרי שהדליק אותו והתרחק במהירות, נשמע פיצוץ ולוחמי השריונית החלו במנוסה, נסוגים לאחור בתוך האזור הממוקש, חלקם עלו על המוקשים במנוסתם בעודם זורקים את החגור והנשק ובהשאירם מאחוריהם הרוגים. היינו דלים בנשק ותחמושת, מיד ניתנה פקודה וחוליה יצאה לשטח לאסוף את כלי הנשק והתחמושת שהושארה, רובים אנגליים חדישים, ארגזי תחמושת, שתי מכונות ירייה נגד טנקים וארבעה ארגזים מלאים בכדורים חודרי שריון.
לאחר שנסוגו הלוחמים שלהם התחדשה ההפגזה ביתר שאת, קשה לתאר את התחושות שעוברות עליך בזמן שאתה נמצא תחת הפגזה, תחושת הזעזוע עם כל פגז שמתפוצץ, העשן המחניק והחום, הרוגים ופצועים מכל עבר ואתה חושש היכן עומד ליפול הפגז הבא. אנחנו מכותרים, מעטים מול כוח צבאי גדול מאד וחמוש היטב אבל כל אלה לא ריפו את ידינו, אנחנו נחושים ולא מוכנים לוותר ולהיכנע, נתקוף ונגרום להם נזק ואבידות ככל שנוכל וגם עשינו. גם המים והמזון הולכים ומתמעטים, הסתפקנו בכוס מים ליום, ברגעים של שקט בוחנים את השטח מסביב, בלילה הגיעו שלושה סיירים שהביאו הודעה שבעוד יומיים תגיע אלינו כיתה שתפנה את הנשים, ואווירון פייפר יצניח לנו אוכל ותחמושת, עלינו הוטל להכין סימן אש בארבעת קצוות השטח של כפר דרום וכאשר לפנות בוקר נשמע את המנוע של הפייפר עלי הוטל התפקיד להצית את סימני האש, היו אלה פחיות שימורים ובהן סמרטוטים טבולים בנפט. המטוס הגיע והטיל את מטענו ללא מצנח וזה נפל בשטח הפתוח שמחוץ לכפר דרום, המטוס טס נמוך מאד כדי להטיל את המטען והתפללנו שיוכל לצאת בשלום מהשטח מכיוון שהמצרים ירו לעברו אש תופת אבל הוא הצליח לחמוק מהשטח. ביום לא ניתן היה להגיע למטען מכיוון שנפל בשטח פתוח, בלילה הביאנו את המטען, המטען הכיל כדורים לרובים, שעועית, אורז, קפה ופחיות בשר משומר. חלקם של הכדורים התעקם מהנפילה וגם שק המזון היה קרוע אבל שמחנו על מה שקיבלנו.
הטרדה חדשה החלה, צלפים, הם התמקמו בחורשה שמולנו עלו על העצים והחלו לצלוף, היה מסוכן להסתובב בתעלות הקשר, כדי לחשוף את הצלפים היינו שמים קסדה על מקל כך שתבלוט מעט מעל תעלת הקשר וממקמים צלף משלנו ואז כאשר הצלף המצרי ירה בקסדה וחשף את עצמו פגע בו הצלף שלנו.
כשלון ההתקפה הגדולה של המצרים גרם להם לחשוב שכוח גדול עומד מולם לפחות גדוד. גם אנחנו עשינו תנועות בשטח ובכל פעם ירינו מעמדות שונות ומרוחקות זו מזו כדי שיחשבו שכוח גדול נמצא במקום. המצב היה קשה מאד, יחד עם אנשי כפר דרום מנינו בקושי מחלקה, בשטח היו פזורות גופות של הרוגים ובלילות תנים נלחמו על בשרן, היינו מכותרים ומנותקים מהעולם, סופרים את הימים, צמאים ורעבים ומנגד רואים את המצרים מעבירים כוחות גדולים צפונה בתחנת הרכבת של דִיר-אֶל-בָּלָאח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, והמחשבות חולפות בראש לא ידענו כיצד מתקדמת המלחמה, איך מתמודדים כוחותינו מול הצבא הגדול הזה, אבל הייתה תקווה שכן גם אנו הצלחנו לעמוד מול שתי התקפות של המצרים ולהנחיל להם מפלה.
לפתע ביום שמש בהיר אנחנו רואים חוליה מצרית נושאת דגל לבן צועדת לכיוון שלנו, ארגנו חוליה משלנו, יצחק הפוליטרוק שהיה מפקד האזור מלווה בשני אנשי פלמ"ח שאני הייתי אחד מהם, מכיוון שהיינו קרועים ולא מגולחים מהר ארגנו בגדים טובים יותר כדי שנראה מכובד ויצאנו מולם עם דגל לבן ביד. בכברת הדרך שחלפנו ראינו גוויות מצריות מפוזרות בשטח והמראה היה נורא, קצין מצרי שחום עור גבוה הציג עצמו כרופא צבאי ולצידו נציג בלגי ונציג אנגלי מהאו"ם. לחצנו ידיים ונאמר לנו שיש הפוגה, זו הייתה ההפוגה הראשונה שהוכרזה, הם ביקשו שנאפשר להם לפנות את הגוויות ושאלו מה אנחנו מבקשים, אנחנו ביקשנו תרופות וציוד רפואי ומתן אפשרות למשלחת לעבור ולהגיע אלינו. הסכמנו כמובן ובו ביום הגיעו משאיות עם חיילים והעמיסו את הגוויות, היינו שם כעשרה חיילים, הצדענו להרוגים והקצין המצרי לחץ את ידי והצדיע חזרה. ההפוגה איפשרה את חידוש הקשר עם הארץ, בלילה הגיעה אלינו חולית סיירים והודיעה לנו כי בעוד יומיים עלינו לפנות את כפר דרום, בשקט מבלי להתגלות מאחר שעומדת להתחיל התקפה גדולה אשר תסלק את הפלישה המצרית. בנתיים נהנו מיומיים שקטים ואז ללא התראה החלה שוב הפגזה בלתי פוסקת, הפקודה הגיעה והורו לנו להתארגן לקראת הפינוי, נשלחתי עם חוליה להכין את השטח ולבדוק את החורשה שהייתה במרחק קילומטר מאיתנו, זו אותה החורשה שביום היו הצלפים מתמקמים בה, התברר שעמדות הצלפים ריקות, ההוראה הייתה לא לפתוח באש בשום מקרה על מנת לא להתגלות. למחרת בלילה לאחר בדיקה במשקפת שהעמדות עדיין ריקות נשלחתי עם חוליה לאבטח את החורשה והפינוי החל, כל אחד מאיתנו חמוש בשני כלי נשק, תחמושת ואלונקות מאולתרות לנשיאת הפצועים, כך עברנו בחוליות קטנות לכיוון החורשה עד האחרון. בשלב זה קרא לי המפקד יצחק והורה שהפקודה היא אחרי חצות להתקדם צפונה קילומטר בשביל וליצור קשר עם חוליה שבאה לקראתנו ולא הרחק משם מחכים לנו כלי רכב לאסוף אותנו. בנתיים התחדשה ההפגזה על כפר דרום שכבר היה ריק מאנשינו אך המצרים לא ידעו זאת, אנחנו באותה העת נענו צפונה במטרה לחבור עם כוחותינו כאשר אני הובלתי בראש עם חוליית סיירים כדי ליצור קשר. הגעתי לשביל, נשכבתי על הקרקע, אני מבחין משמאלי בשלוש דמויות עם שפמים שחורים, רובים על הכתף, מעשנים סיגריות ועורכים סיור, טמנתי את הראש באדמה החזקתי את הטומיגן דרוך ביד והתפללתי לא להתגלות, הם עברו ממש לידי, משוחחים ומעשנים, המשיכו בדרכם עד שנעלמו בחשכה, חזרתי למפקד לאחור ודיווחתי לו על הפטרול, הוא שאל אותי האם כבר חזרו עניתי שלא. גם הסיירים שחזרו זיהו את החוליה המצרית אבל גם הם לא ראו אותם חוזרים. אנחנו רואים את כפר דרום הריקה מופגזת, אני ממשיך להתקדם בשביל כאשר שני הסיירים מאבטחים אותי, אני זוחל ומתקדם עד אשר אני רואה חוליה מולי, אחד מקדימה ושניים מאחור, לאחר החלפת קולות של צפצופי לילה, אני שומע קול שקט "חטיבת הנגב", "חיות הנגב17" אני עונה, קמנו על רגלינו והתחבקנו, הפקודה הייתה לנוע קדימה במבנה של הסתערות למקרה של התקלות, נשק דרוך ביד. מתקדמים לאט, הפצועים צולעים ומדדים, צמאים ורעבים אנחנו מתקדמים הלאה, לפתע אנחנו רואים קבוצת נשים לבושות שחורים וגברים לבושים אזרחית והם אומרים "היהודים הגיעו", התברר לנו כי כוח החילוץ שהגיע על קומנדקרים ירו בדרכם במכונות ירייה על הכפרים הערביים והם החלו לברוח לצד המרי, אלו היו האנשים שפגשנו. הפקודה הייתה לא לירות עליהם אלא להמשיך. הגענו למקום בו חנו כוחותינו, חיכו לנו שם עם מים, אלונקות, התחבקנו ובמצב של אפיסת כוחות נשכבנו על הקרקע מחץ לטווח הסכנה, עלינו על הקומנדקרים והתחלנו בנסיעה בין כפרים ערביים עם אוכלוסיה צפופה, שרים ושמחים, הלא יאומן קרה עד לפני מספר שעות היינו מכותרים ולכודים ועכשיו אנחנו בטוחים בדרכנו לניר עם.
